שמות (כח, לב) רש"י ד"ה לא יקרע - "כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו שזהו ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון". וצ"ע: למה רש"י נחית כאן לומר "והקורעו עובר בלאו", ומוסיף "שזהו ממנין לאוין שבתורה". וכי דרכו של רש"י למנות (ולבאר) הלאוין שבתורה?

וכן צ"ע: למה מביא כאן את ולא יזח החשן ואת לא יסורו ממנו (שבבדי הארון), והרי יש כו"כ לאוין, ולמה מנה רק אותם.

ולאידך, אם צריך לפרש זאת, למה לא פירש במקומם אצל לא יזח החשן וכן אצל לא יסורו ממנו, שהם ממנין לאוין שבתורה.

וי"ל בדא"פ: דהנה בתחילת הדיבור (לא יקרע) פירש"י "כדי שלא יקרע", והיינו שאף שבפשטות הלשון של "לא יקרע" הוא לשון של איסור (לאו), פירש"י שהכוונה היא "כדי שלא יקרע", שה"לא יקרע" הוא הסבר ל"שפה יהי' לפיו סביב", שעשיית השפה הוא כדי שלא יקרע.

וזה שלא כתוב שלא יקרע (עם שין) אין זה קושיא, שכך לשון התורה בכו"כ מקומות, שדיברה תורה בלשון קצרה, ולפעמים חסרה תיבה שלימה, ולא נכתבה, כי זה מובן מאיליו.

אלא שא"כ יתכן לומר שזה על דרך "עצה טובה קמ"ל". ועל זה אומר ר"י שאף שהכוונה הפשוטה בפסוק הוא נתינת טעם, אבל זה (גם) לאו. שכך מקובל מחכמינו זכרונם לברכה, שפסוק זה (לא יקרע) נכנס במספר הלאוים.

ועפי"ז גם יומתק הלשון "שזה ממנין לאוין שבתורה", שלכאורה למה צריך להוסיף את זה, ולא הסתפק במה שאמר "והקורעו עובר בלאו", וממילא מובן שזה ממנין לאוין שבתורה.

אלא שכנ"ל שפשש"מ הוא נתינת טעם (כדי שלא יקרע), וכאן בא רש"י לומר "והקורעו עובר בלאו", שלכאורה יוקשה מאין ההכרח, על זה אמר "שזה ממנין לאוין שבתורה", וא"ע בע"כ שזה בא (גם) ללאו.

ויובן בטו"ט ודעת הסדר ברש"י - בראשונה מפרש פשש"מ בתיבות "לא יקרע" - כדי שלא יקרע. ולאחרי שגמר פשש"מ מוסיף - שכיון שכפי שקיבלו חז"ל "שזה ממנין לאוין שבתורה" לכן והקורעו עובר בלאו".

ואף שאין ענינו של רש"י למנות (ולבאר) הלאוין - ברם הכא י"ל, דזה נוגע לפשוטו של מקרא, שיש הבדל בין אם הכוונה רק ל'עצה טובה' שגם אז אני מבין את החשיבות של המעיל שצריכים להשתדל שלא לקרעו, שהרי התורה דאגה שלא יקרע.

- ולהעיר מספר החינוך במצוה קא (שלא לקרוע המעיל של כהנים) שכותב: "משרשי המצוה לפי שהקריעה דבר שלא גנאי אצלנו ואף (פי' כ"ש) בפי הבגד, נתחרקנו מן הדבר כו' שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר" -

אבל אין זה בדוקא. משא"כ אם זה לאו הרי אופן האזהרה של "לא יקרע" הוא באופן של דוקא (כך).

ועפי"ז י"ל בדא"פ, למה רש"י מביא כאן "וכן לא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון" -

שלפי הנ"ל שעיקר החידוש כאן הוא שאף שבפשש"מ "לא יקרע" הוא כדי שלא יקרע בפשטות, מ"מ יש בזה גם ענין של לאו, הנה ע"ז מביא ראיה מ"ולא יזח החשן", שגם שם הכוונה בפשטות "שלא יהיה תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו ונמצא מיושב על המעיל יפה" (רש"י בפסוק כ"ז בסוף), אעפי"כ נמסר לנו מחכמינו ז"ל שזה ממנין הלאוין, ועד"ז "לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון", שבפשטות י"ל שזה כעין שמירה מעולה יותר, שלא ינסו לקחת את הארון בטבעות עצמן, ובפרט כשיש צורך להעבירו ממקום למקום (וכיו"ב).

- וכפי שנתבאר בדא"פ בא' הגיליונות הקודמים בענין "לבתים לבדים" הנאמר אצל השלחן (שמות כה, כז), ועד"ז אצל מזבח הזהב (שם ל, ד), שלכאורה הי' צ"ל "בתים לבדים" (בלא ל'), שי"ל בדא"פ: שהמשמעות היא ג"כ שהטבעות עצמן יהיו (לפעמים) לבדים, כמו הבדים, דהיינו שישתמשו עם הטבעות עצמן ע"מ לטלטל בהן כשלא נושאים אותם למקום רחוק.

שעפי"ז נתבאר שם - בדא"פ - הקפידא בטבעות הארון שלא יסורו ממנו, שמלבד ענין החק שבזה - יש לבאר שזה מפני שאם יסורו ממנו, הנה לפעמים בעת הצורך יטלטלוהו בלי הבדים, ויתכן שישמט ויפול.

ואעפי"כ קבלנו מחז"ל שזה נכנס במנין הלאווין.

וכן גם גבי לא יקרע, שאף שבפשטות היינו "כדי שלא יקרע", אבל גם "והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה".

וכמובן הצורך לומר כאן שזה ממנין הלאוין שבתורה, שבמקומות שברור שזה לאו אין צורך לומר כן, ורק כאן כיון שיש מקום לומר שזה כדי שלא יקרע ואין הכוונה ללאו לכן צריך להדגיש את זה.

ועדיין צ"ע למה ראה רש"י לבאר דוקא כאן ש"הקורעו עובר בלאו" יותר מאשר ב"לא יזח החשן" וכן ב"לא יסורו ממנו" שבבדי הארון, שכנ"ל גם שם אין ברור כ"כ שזה לאו, שי"ל שזה כדי שלא יזח החשן, וכדי שלא ישמט הארון ויפול.

ובפשטות י"ל שהמתין עד האחרון שבהם, וביאר על כולם.

ויש להוסיף בדא"פ שלגבי בדי הארון יש גם בפשש"מ משמעות שזה לאו- שכבר בפסוק שלפני זה (שמות כה, יד) נתבאר צורך הבדים, "והבאת גו' לשאת אותו בהם", ואחרי זה כתוב (פסוק טו) "בטבעות הארון . . לא יסורו ממנו", הרי שיש משמעות של לאו.

וכנ"ל שאין ענינו של רש"י למנות הלאוין, לכן גם לא פירש שזה לאו.

ועד"ז גבי "לא יזח החשן", דגם התם יש משמעות של לאו, שהרי כבר נאמר (כח כח) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד. . להיות על חשב האפוד גו'", שגם מזה מובן שהוא קשור ואינו זז, ואם כתוב אחרי זה "ולא יזח החושן מעל האפוד", יש בזה משמעות של לאו. וכנ"ל דכיון שאינו ענינו של רש"י למנות לאוין, וכיון שבפשש"מ יש משמעות לזה, לכן אין צורך לבאר שזה לאו.

משא"כ בפסוק ל"ב בענין המעיל יש יותר במשמעות התיבות לא יקרע שזה רק נתינת טעם, שזה בא בהמשך ל"כפי תחרא יהי' לו" שאין ענין לא יקרע מובן מתוך התיבות כפי תחרא יהי' לו, שהרי בתחרא לא שייך כ"כ קריעה, שבדרך כלל השריון עשוי מברזל או נחושת, וא"כ תיבות לא יקרע הוא (יותר נתינת טעם על השפה של המעיל).

ולכן כאן צריך רש"י להודיענו - וכנ"ל שזה נוגע לפשש"מ - ש"והקורעו עובר בלאו כו'".

ומה שרש"י (בכל זאת) מביא כאן את הפסוקים של "ולא יזח החשן"; "ולא יסורו ממנו", י"ל שזה אינו כ"כ כדי לבאר שהם לאוים, שכנ"ל הרי זה משמע מפשש"מ (ולכן רש"י לא באר במקומם - כנ"ל), אלא הביאם בתור סיוע לפירושו כאן, שאף שבפשש"מ יש משמעות שזה נתינת טעם, אעפי"כ זהו לאו, וע"ז הביא משני לאוין הנ"ל (לא יזח, לא יסורו), שגם שם בפשש"מ זה יכול להתפרש כנתינת טעם ואעפי"כ הם (גם) לאוין.

ועפ"י הנ"ל יש לבאר - בדא"פ - דבר פלא, שהסדר שהביא רש"י ב' הלאוים הוא - קודם ולא יזח ואח"כ לא יסורו, אף שלא יסורו כתוב לפני ולא יזח.

ועפ"י הנ"ל שהסיבה שהביא לכאן את שני הפסוקים האלה הוא להראות שאפי' שבמשמעותם יש נתינת טעם - הם משמשים כלאו,

עפ"ז יבואר שמביא בראשונה מ"ולא יזח החשן", כי משם יש יותר הוכחה שתיבות שבאות בתור נתינת טעם משמעות (גם) כלאו, שבחשן יש יותר משמעות ש"ולא יזח החשן" הוא כהמשך ונתינת טעם ל"וירכסו את החשן מטבעותיו גו'" משא"כ בלא יסורו (הבדים) אין זה בא בהמשך ל"והבאת את הבדים גו'", שהרי זה (והבאת גו') נאמר בפסוק לפני זה ושם נגמר הפסוק (הענין) "..לשאת את הארון", ואח"כ יש פסוק מיוחד בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, שבפשש"מ זה הרבה יותר רחוק לשמש כנתינת טעם ל"והבאת את הבדים גו'" מ"ולא יזח החשן" (אלא שנתבאר לעיל (בדא"פ) שזה יכול לשמש כנתינת טעם), ולכן משם יש ראי' שנתינת טעם משמשת כלאו, שלכן הביא פסוק זה בשני'.