בקשר לשאלת הרב ג. אבערלאנדער בקובץ תשפט (לש"פ בא - יו"ד שבט ש"ז, עמ' 95), שאחרי שאמר ה' "ושמעו לקולך" (שמות ג, יח) למה הוצרך לעשות האותות לעיני העם -

ונתחיל במה שיש לומר למה לא נמצא בפירש"י שום דיבור על שאלה גלויה וחזקה בפשש"מ שפשטני המקרא דנים עליו,

והוא שאחר שה' אמר למשה "ושמעו לקולך" כנ"ל איך יתכנו דברי משה (שמות ד, א) "והן לא יאמינו לי ... כי יאמרו לא נראה אליך ה'".

(או בנוסח ששואל האוה"ח הק' "מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר "ושמעו לקולך").

והנה כמה אופני ביאור להסיר שאלה חזקה הנ"ל נאמרו ע"י פשטני המקרא והם מפורטים ברמב"ן על פסוק הנ"ל,

וכדי לברר אם נמצא בפירש"י התייחסות לשאלה הנ"ל כדאי להקדים תחלה תוכן הביאורים שהופרטו ברמב"ן הנ"ל.

הרמב"ן מתחיל בדברי המדרש בקשר להנ"ל:

"אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו "ושמעו לקולך" והוא אמר "והן לא יאמינו לי", מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו", ע"כ לשון המדרש שהעתיק.

וממשיך הרמב"ן: והרב אבן עזרא אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם או שישמעו לקולו... והרמב"ן מעיר על זה - "ואיננו נכון".

וממשיך הרמב"ן: אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה, רק צוואה, ושמעו לקולך - כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים... וכן "בזאת תדע כי אני ה'", ראוי ולא מתקיים, וכן "והאמינו לקול האות האחרון" בפרשה הזאת, ורבים כן.

ומסיים: והנכון בעיני כו' ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלוקי העבריים נקרא עלינו, כי מה יפסידו;

והנה ה' הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך. ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי, אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאילו היִיתָ שליח השם לא ימרה פרעה את דברו... ע"כ תוכן דבריו.

אמנם אחרי כל הביאורים הללו עדיין נשארת שאלה העיקרית אצלינו שחונכנו בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר זי"ע,

- מדוע לא הכניס רש"י אחד מאופני ביאור הנ"ל בתור חלק מפירושו כדי צו באווערענען שאלה הנ"ל?

שלכאורה אף אחד מהביאורים הנ"ל אינם מן הסוג שמובן מאליו עד כדי כך שאין צורך לרש"י לפרשו?

אמנם כמדומה שדוקא הפירוש של האבן עזרא הנ"ל נמצא בדברי רש"י שבענין, בד"ה ושמעו לקולך,

שהפירש"י שלפני ד"ה "ושמעו לקולך" הוא הד"ה "את זקני ישראל", ותוכן דברי רש"י שם, דלא זקנים סתם אלא "המיוחדים לישיבה". ובסמיכות אחריו בא הפירש"י בד"ה "ושמעו לקולך",

ולשון רש"י: "מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ושמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים...".

דהכוונה בתיבת "להם" בפירש"י הוא ל"זקני ישראל" שמדובר עליהם בד"ה שלפני זה, שהם, הזקני ישראל דוקא, ישמעו לקולך (כדעת הא"ע).

ואם הי' דעתו של רש"י בזה כהמשמעות בשאר הביאורים בפי' רמב"ן הנ"ל ש"ושמעו לקולך" אינו בא להפקיע שאר ישראל - ואינם מחלקים בין זה ובין טענת משה "והן לא יאמינו לי...",

אז יש לשער שהי' בא הלשון בפירש"י "מכיון שתאמר לבני ישראל" (ולא "להם"),

- למנוע הבנה מוטעית שהכוונה הוא לזקני ישראל דוקא שבד"ה שלפני זה, ולאפוקי מאלו שמדובר עליהם להלן בטענת משה.

ועתה אעבור לשאלת רש"ב בוימגרטן שהבאתיו בקובץ העבר:

שאלתו היתה שהמקראות תיכף אחרי דברי משה "והן לא יאמינו לי ... כי יאמרו לא נראה אליך ה'" הם כאילו מאשרים דעתו של משה שרק ע"י אותות יאמינו כי נראה אליו ה',

וא"כ למה "רמז לו שספר לה"ר באומרו לא יאמינו לו וכו'". האם אין זה לכאורה תיאור מצב אמונתם בו - באותו זמן?

ובענין שאלתו הנ"ל הוספתי תמי' כללית בפשש"מ, שלכאורה גם האירועים הבאים בפרשיות שאחרי פ' שמות (הותחל מרבים שלא רצו לצאת ומתו וכו') מאשרים דעתו של משה באמונת בנ"י בו?

ולאידך גיסא יש לשאול אם באמת לא הי' מקום לחששו של משה למה רק "רמז" לו שספר לה"ר? ולמה לא נאמר לו בהדיא מפי ה' שאין הדבר כן כמו שחושב?

ויש להוסיף עוד דיוק על הנ"ל:

אם באמת האמינו גם בלי האותות למה לא נרמז לו בלשון יותר חריף דהיינו ענין של הוצאת לעז וכו',

ועל דרך דברי רש"י שבפ' בשלח (יז, ה) (בקשר לדברי משה "עוד מעט וסקלוני") פירש"י בד"ה עבור לפני העם: ...למה הוצאת לעז על בני (ולא "סיפור לה"ר" גרידא)?

לא הספקתי לגומרו מפני דוחק הזמן ובל"נ אמשיך בקובץ הבא.