במדבר כב, לד, רש"י ד"ה "אם רע בעיניך אשובה לי" "להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמר לו (למלאך) הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו למוד הוא בכך כו' ומלאך מחזירו כו'".

והנה בודאי תיבות "אם רע בעיניך אשובה לי" אינם אלא להתריס נגד המקום, שהרי כשהקב"ה אמר לו (כד, יד) "לא תלך עמהם גו'" לא קיבל, ולא גילה מיד לבלק "שהוא ברשותו של מקום", וגם שבקש מהשרים שיתעכבו בלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, וגם אחרי שידע שה' עלה לו שמה שידבר אתם הוא מה שידבר, הלך, כי "אמר שמא אפתנו ויתרצה", ופה פתאום אמר אשובה לי.

ואף שיש לומר שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, מזה נבהל, אבל לכאורה אינו, כי - א. בפשטות משמע שהמטרה של ויגל ה' את עיני בלעם גו' הי' (לא כדי להפחידו, אלא) כדי שידע למה האתון נטתה מהדרך וכו'. ב. גם אין משמעות בפסוקים שבלעם נבהל. ג. והוא העיקר שלא נאה לנביא שה' מדבר אליו ואמר לו לא תלך עמהם ואעפ"כ הלך "שמא אפתנו ויתרצה", ומפני מלאך יחזור בו?!

וגם שהוספת תיבות "אם רע בעיניך" (אשובה לי) הרי הן מיותרות "שהי' צ"ל "ועתה אשובה לי כו'" וכדמפרש בשפתי חכמים, אלא בע"כ שבא להתריס נגד המקום.

אבל כמובן אין בדבריו כלום, שהרי בתחילה כבר אמר לו הקב"ה שלא ילך (כב, יב) ולא רק שלא ילך לקלל, אלא אפילו לברך "אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא", ורק כאשר ביקש בלעם שרים רבים ונכבדים ואמר להם (כב, יז) שגם בזה גם אתם הלילה ואדעה את יוסף ה' דבר גו', שהתעקש בהליכה, וכאן נתן לו הקב"ה רצונו לקחת כסף וזהב שנפשו חמדה, ובעיקר כנראה, להראות חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, אמר לו (כב, כ) "אם לקרוא לך באו האנשים גו'" כדפרש"י אם הקריאה היא שלך וסבור אתה ליטול עלי שכר קום לך אתם.

ואיך הי' צריך בלעם להבין שלאיזו מטרה אמר לו הקב"ה ללכת באופן דלברך ולא לקלל ח"ו, שהרי גם כשיברך, בע"כ שישלם לו שכר טירחא עבור ביאתו לכאן והליכתו, וכמנהג אנשים חשובים, ובפרט מלך (מואב), שאם מאמינו - משלים גם כשאין ממלא תפקידו אם זה לא הי' תלוי בו.

ולהעיר שבלק לא הזכיר אף פעם ענין של כסף, אף שבוודאי גם לזה התכוין, רק ענין של כבוד, כמו (כב, יז) כי כבר אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה (ובזה רמז שמוכן (גם) לשלם לו כל כסף כו'), וכן להלן (כב, לז) "...למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך", ועד"ז כשכעס בלק על בלעם אמר לו (כד, יא) אמרתי כבד אכבדך ונה מנעך ה' מכבוד.

שי"ל בדרך אפשר שמזה מובן שכסף הוא בין כך ישלם לו, וכנ"ל, אלא שאת הכבוד שהי' מכבדו אילו הי' עושה רצונו, ר"ל, זה יפסיד.

ולכאורה בעל כרחך לומר כן, שהרי הקב"ה אומר לו אם לקרוא לך גו' ומפרש רש"י ש"וסבור אתה ליטול עלי' שכר" לכן "קום לך אתם", ובהמשך לזה אמר לו "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" והיינו שיברך, ואם כשיברך לא יקבל שכר, איך הקב"ה שולח אותו כדי ש"יטול עלי' שכר" והרי יודע שיברך.

וכל זה הי' צריך בלעם לחשוב גם אילו הקב"ה לא הי' אומר לו (כד, ב) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" וכ"ש לאחר שהקב"ה אומר לו ואך את הדבר גו' אותו תעשה, הי' צריך ללכת רק כדי לברך, או שלא ללכת לזמרי, ואעפ"כ הלך כדי לקלל "שמא אפתנו ויתרצה", ולא עוד אלא ש"ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך", והרי בודאי אם ילך לקלל, ה' לא יתן לו, וסופו ליאבד מן העולם, ולכן בא מלאך הרחמים "למנעו מלחטוא ולא יחטא ויאבד".

ובמקום להגיד תודה ולשבח על זה שהקב"ה שולח לו מלאך, הוא מתריס בדבריו כנגד הקב"ה.

ועפ"ז לכאורה ניתן לפרש את המשך פסוק לד "לך . . עם האנשים גו'" ומבאר רש"י בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

שלכאורה מה חסר בתיבות לך עם האנשים שיש צורך להוסיף "בדרך שאדם רוצה כו'", אלא שיש כאן קושיא, שהרי אותו מלאך בא למנוע אותו מלילך, ולמה אומר לו עכשיו לך עם האנשים, אלא שכשראה שגם לאחר שגילה לו שהמלאך הוא שעכבו, וגם הסביר לו איך שלא עשה טוב שרוצה לילך, כי ירט בדרך לנגדי וכו', ובמקום להודות ולחזור כו' (כנ"ל), הנה מתריס דברים ואומר אם רע בעיניך אשובה לי, והיינו שאינו מוכן להבין ולקבל שעם ישראל הוא מבורך וצריך לברוח מלקלל ח"ו, ומחזיק בשלו, וא"כ, אתה שייך בעצם לאנשים ההם, וא"כ לך אתם.

ועפ"ז יומתק בדא"פ - למה רש"י עשה עוד ד"ה "לך עם האנשים" ובאר "כי חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם", שלכאורה איפה נמצא ענין זה ב"לך אם האנשים", אלא שכנ"ל שכשראה שעמד על שלו, הרי שבעצם שייך לאלה האנשים החפצים בלב שלם לקלל ח"ו אם ישראל, וא"כ סופך לאיבוד, א"כ מקומך אתם, ולך אתם, שגם הם כמוך ואתה כמוהם שסופך ליאבד מן העולם, ואינך ראוי שירחמו עליך.