ויוסף היה במצרים

שמות (א, ו) רש"י ד"ה 'ויוסף היה במצרים', "והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים כו'".

לכאורה כוונת רש"י בזה לשאול שתי שאלות:

א) כשכתוב "ויהי כל נפש .. שבעים נפש גו'", ואח"כ כתב "ויוסף היה במצרים", משמעות הכתוב בפשטות הוא שיוסף אינו נכנס במנין השבעים, וזה כמו שאחד מונה הנמצאים כאן, שהם כך וכך, ומוסיף שאחד נמצא בחו"ל, וכיו"ב. וע"ז שואל והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, והרי בלעדו לא היה שבעים, ולמה כתוב באופן כזה שמשמע שהוא לא נכנס בכלל השבעים.

- וזה שמזכיר "ובניו", והרי הקושיא הוא מזה שהתורה כתבה את יוסף באופן המשתמע שאינו נכנס במנין, אבל בניו לא נכתבו כאן (בנפרד), הנה לכאורה הוא בדרך אגב, שכיון שהזכיר את יוסף הזכיר את בניו.

ושמא י"ל שהכוונה היא באמת לשאול שלא רק הוא נכנס בחשבון אלא גם בניו, דלפי"ז הלא הוא מספר הניכר, וא"כ הקושיא יותר חזק: למה מזכירו באופן כזה שמשמע שהם אינם במנין השבעים - שאם הזכיר "ויוסף היה במצרים", מסתמא הכוונה גם על בניו.

ואולי י"ל בדרך אחרת, שכיון שהוא ובניו כו', א"כ כמו שמזכיר את יוסף היה צריך להזכיר גם את בניו, ומזה שמזכיר רק אותו, הרי זה מחזק את הקושיא השני' שרש"י שואל "ומה בא ללמדנו כו'", כדלהלן -

ב) "ומה בא ללמדנו", שגם אם נאמר שיש סיבה שהיה צריך להזכיר את יוסף במיוחד, היה די להזכיר את שמו, כמו "ואת יוסף" (כמו "את יעקב") וכיו"ב. ולמה כתב "ויוסף היה במצרים", שזה מכריח שזה בא ללמד. כלומר שאין זה שייך לענין המנין של שבעים נפש. וע"ז אומר רש"י "אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צען אביו כו' ועמד בצדקו".

וכאן המקום להודיענו זה, שהרי כבר מצינו בכה"ג גם אצל ראובן, (לעיל בפ' וישלח (לה, כב)). שלאחר שכתוב וילך ראובן וישכב גו' כתוב ויהיו בני יעקב שנים עשר ומביא רש"י "ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוין וכולם צדיקים שלא חטא ראובן", הרי בזה שמעמידים אותו ביחד עם כולם זה מראה על צדקותו. אלא שכאן יש הוספה (על שמו), ש"היה במצרים", שזה מראה על צדקות מופלגת שהיה במצרים ונהיה מלך וכו' ואעפי"כ עמד בצדקו.

את פיתום ואת רעמסס

שמות (א, יא) רש"י ד"ה 'את פיתום ואת רעמסס', "שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר".

לכאורה ביאור זה שאמר רש"י מתאים לתיבות "ויבן ערי מסכנות", ולמה רש"י באר ענין זה בתיבות "את פיתום ואת רעמסס", שלכאורה בכלל אינני מבאר תיבות פיתום ורעמסס. ובכלל אין דרכו של רש"י לפרש שמות ערים וכיו"ב, אם אין קושיא כו'. ואין הכי נמי שבגמ' דרשינן תיבות אלו, פיתום, ראשון ראשון פי תהום בולעו, רעמסס, ראשון ראשון מתרוסס. אבל:

א. רש"י לא הזכיר מזה כלום. ב. אין פירוש זה (שברש"י) מתאים גם לגמ', שבגמ' מתפרש על החורבן שבזה, ורש"י מבאר על ענין החיזוק שבזה.

ובדוחק י"ל שאולי הכוונה בזה שרש"י בארו כאן, כי בא לרמז לתלמיד ממולח שידע שענין זה מרומז בתוך שמות הערים ויחפש במארז"ל.

וַיֵיטֶב - וַיִיטַב

שמות (א, כ) רש"י ד"ה 'וייטב', "הטיב להם כו' כשהיא באה לדבר בל' ויפעיל הוא נקוד היו"ד בצירה כו' וכשהוא מדבר בל' ויפעל הוא נקוד היו"ד בחיר"ק כמו וייטב בעיניו לשון הוטב, וכן וירב העם נתרבה העם כו'".

ויש להעיר שהדוגמא השניה שמביא מלשון "ויפעל" (וירב) כתוב באותו פסוק של וייטב (כאן בשמות א, כ: וייטב אלקים למילדות וירב העם גו'). ואעפ"כ מקדים להביא ראיה (ראשונה) מויקרא (י) וייטב בעיניו.

ומובן זה מאד, מפני שכל ביאורו של רש"י הוא ש"זה חלוק בתיבה שיסודה ב' אותיות (ובנדו"ד "טב") ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו"ד בצירי כו' וכשהוא מדבר בל' ויפעל הוא נקוד היו"ד בחיר"ק". כלומר אותה מלה עצמה תלוי איך רוצים לבטא אותה, אם בלשון "ויפעיל" בא צירי תחת היו"ד, ואם בלשון "ויפעל" בא חירי"ק תחת היו"ד, הרי הדוגמא הטובה ביותר לזה למצוא אותה מלה עצמה ולראות איך זה משתנה מויפעיל לויפעל - הוא במלה "וייטב", (בויקרא) משא"כ המלה "וירב" העם, אם כי זה באותו כלל של "תיבה שיסודה ב' אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה", וזה בא לדבר "בל' ויפעל", ולכן "..נקוד היו"ד בחיר"ק", אבל אין מודגש ונראה כ"כ כמו בתיבה זו עצמה שמשתנה מזה לזה (ע"י הניקוד).

וירא בסבלותם

שמות (ב, יא) רש"י ד"ה 'וירא בסבלותם', "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". בזה בא רש"י לבאר תיבת "וירא", שאינה ראיה כפשוטה (כמו וירא איש מצרי (שלאח"ז)), אלא נתן עיניו ולבו כו'.

ויש לעיין למה לא פירש רש"י תיבת "בסבלותם". ושאלה זו היא גם לעיל (א, יא) "וישימו ג' למען ענותו בסבלותם גו'", ולא פירש רש"י תיבה זו.

ואת"ל שאין צריכים לפרש תיבה זו, הרי להלן (ה, ד) בד"ה 'לכו לסבלותיכם' פי' רש"י "לכו למלאכתכם כו'", וכן להלן (ו, ו) בד"ה 'סבלות מצרים' פירש"י "טורח משא מצרים", הרי שרש"י פירש פעמיים תיבת "סבלות". ואם כן למה לא פירש"י בפעם הראשונה.

וי"ל בפשטות, דתיבת "סבלות" מובנת שהיא מלשון סבל, ולכן לעיל (א, יא) אין צריך לפרש כלום, שהרי פירוש המלה מובן, וגם התוכן של הסבל נמצא בתוך הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה גו'",

- ומה שרש"י כן פירש (שם) הוא ש"בסבלותם" קאי על מצרים, שזה בא לתרץ את שינוי הלשון לגבי תחלת הפסוק שמדבר בלשון יחיד "וישימו עליו למען ענותו" - וזה קאי על עם ישראל, ולמה א"כ משנה כאן "בסבלותם" - ל' רבים, ועל זה מבאר שהכוונה ב"בסבלותם" שהוא "של מצרים" -

ועד"ז כאן ב"וירא בסבלותם", אין צורך לפרש התיבה, ומה שרש"י כן מבאר כאן הוא תיבת "וירא" שאינה כפשוטה (ראיה גשמית) כנ"ל, אלא "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", וגם תוכן הסבלות אין צורך לבאר, שזה מבואר בפרשה שלפני זה "וישימו עליו שרי מסים גו' (א, יג) ויעבידו מצרים גו' בפרך (יד) וימררו את חייהם בעבודה קשה גו' אשר עבדו בהם בפרך", (וזה חוץ מהגזירות של בילדכן את העבריות גו', וכל הבן הילוד היאורה גו').

והנה מה שפרש"י להלן (ה, ד) על התיבות '(ויאמר אליהם מלך מצרים...) לכו לסבלותיכם' "לכו למלאכתן שיש לכם לעשות בבתיכם", אין - לכאורה - כוונת רש"י לבאר תיבת "סבלותיכם", אלא לבאר ולשלול שאין הכוונה ל"מלאכת שעבוד מצרים" כי הרי "לא היתה על שבטו של לוי", אלא "למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם".

וכן מה שרש"י מבאר להלן (ו, ו) '...(והוצאתי אתכם מתחת) סבלות מצרים גו' - "טורח משא מצרים" הוא בכדי לבאר הלשון של מתחת סבלות מצרים, שלכן פירש טורח משא, שלגבי משא שייך לשון להשתחרר מתחתיו (כבשפתי חכמים).

ואולי גם מפני שבהמשך הפסוק כתוב "והצלתי אתכם מעבודתם", שלכאורה הוא אותו ענין (של סבלות מצרים), ולכן פירש"י ש"סבלות מצרים" הוא ענין כללי של "טורח משא מצרים" - שעצם היותם שם זה כבר למשא, שהיו שם כעבדים. שעפי"ז גם מתאים יותר הלשון של "והוצאתי אתכם". ואח"כ מפרט שעי"ז "והצלתי אתכם מעבודתם".

"איש מצרי מכה איש עברי"

שמות (שם) ד"ה 'איש מצרי', "נוגש היה ממונה כו'", ובד"ה 'מכה איש עברי', "מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה כו' ובלילה העמידו כו' היה מכהו ורודהו כל היום".

ויש לעיין מה חסר או קשה בפשש"מ שרש"י צריך לפרש על 'איש מצרי' שנוגש היה כו', וכן ב'מכה איש עברי' שבעלה של שלומית בת דברי היה כו'.

וי"ל בדא"פ דכיון שלפני זה כתוב "וירא בסבלותם" ופירש"י "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", שבפשטות הכוונה על המצב המתואר לעיל (א, יא) "וישימו עליו שרי מסים גו' (יג) ויעבידו מצרים גו' בפרך (יד) וימררו את חייהם בעבודה קשה גו' את כל עבודתם גו' בפרך" (חוץ מהגזירות של אם בן הוא גו', וכל הבן ילוד גו') - שע"ז נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם (איך אפשר להקל עליהם),

- הנה לפי"ז צריך ביאור מה הקשר של "וירא איש מצרי מכה איש עברי" ל"וירא בסבלותם", ועד כדי כך זה קשור - שזה כתוב כהמשך אחד ובפסוק אחד עם "וירא בסבלותם", ועד כדי כך שבפשש"מ נראה שזה ("וירא איש מצרי גו'" הוא) פירוש ל"וירא בסבלותם", - דאין הכי נמי שגם זה היה דבר שלילי וסבל, אבל לכאורה אינו שייך לסבלותם של עבודת פרך וכן של יום יום מה שמנוי בפסוקים הקודמים ("וימררו את חייהם גו'").

ולכן פירש"י ש"איש מצרי" לא היה סתם מצרי שהסתכסך עם עברי אלא "נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם", (שזה פרט אחד מה"עבודת פרך") ו"(מכה) איש עברי" אינו סתם "עברי" אלא זה היה אחד העובדים, שלכן היה "מלקהו ורודהו", והיינו לא סתם מכה, אלא גם יסורים של מרדות, ממשלה ע"י מכות כו', שבזה מתבטא אופן הנגישה. והרי זה נכנס ב"סבלותם".

אמנם כל זה עדיין לא מספיק למה ש"ויך את המצרי גו'". שבודאי ההכאות של המצרים מררו את חייהם, אבל הרי לא רק הוא עשה כן, שהרי היו עוד נוגשים וגם הם הכו וכו'. ואם הגיע לו כן, לכולם היו צריכים לעשות כן. ובכלל לא ברור שבשביל הכאה מגיע מיתה.

- ואף שבגמ' (סנהדרין נח, ב) ילפינן מפסוק זה ("ויך את המצרי") שעובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, והרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ה ה"ג מביא את זה להלכה,

אבל למעשה פסק בהל' מלכים (פ"י ה"ו) ש"עכו"ם שהכה ישראל אפי' חבל בו כל שהוא, אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג", שאין נהרגין בב"ד אלא על שבע מצוות שלהם, והפסוק ד"ויפן כה וכה" הוא אסמכתא בעלמא, כבנ"כ הרמב"ם -

הנה על זה ביאר רש"י "ובעלה של שלומית כו'", שהיה כאן איסור של אשת איש. ובנוסף לזה גם (בשדה) היה מכהו ורודהו כל היום (שזה כנראה לא היה אצל אף אחד מהנוגשים), שזה היה כתוצאה ממה ש"עשה לו בבית", וכדפירש"י ש"וכשראה אותו מצרי ש(בעלה של שלומית) הרגיש בדבר והיה מכהו ורודהו כל היום". שעפי"ז מובן למה "ויך את המצרי גו'".

ועפי"ז גם יומתק הטעם דפירש"י על 'ויפן כה וכה ויך גו' (פסוק יב) "ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה", ואעפ"י שרש"י אומר אח"כ "ולפי פשוטו כמשמעו", אעפי"כ הקדים פירוש זה - כי בלי פירוש זה אינו מובן למה "ויך את המצרי". (וראה הערה הבאה).

ויפן כה וכה

שמות (ב, יב) רש"י ד"ה 'ויפן כה וכה', "ראה מה עשה לו בבית ומה עשו לו בשדה, ולפי פשוטו כמשמעו".

והנה רש"י הרי בא לפרש פשש"מ, ואם לפי פשוטו הוא כמשמעו למה לא אמר בתחילה "לפי פשוטו כמשמעו", ואח"כ יוסיף "ורבותינו דרשו ראה מה עשה לו בבית כו'".

ובכלל צ"ע למה צריך לומר כן, והרי לכאורה ה"פשוטו" מובן מאליו.

ואם כן צריך לומר, למה א"כ בד"ה השני 'וירא כי אין איש' מפרש רש"י ש"אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר", ולא הוסיף גם כאן "ופשוטו כמשמעו",

וע"כ שאין זו שאלה, שי"ל שזה מובן מאליו, שהרי אין זה מקרא שקשה לפרשו מצד התוכן או מצד תיבות קשות שיש בו, ולכן מובן מאליו שפשוטו הוא כמשמעו. וא"כ ה"ה שא"צ לומר זאת גם בד"ה (הראשון) של "ויפן כה וכה".

וי"ל בדא"פ, שבאמת תיבת "כה (וכה)" אינו כ"כ כפשוטו לפרשו "לכאן ולכאן", שהרי לא מצאנו בתורה שתיבת "כה" היינו "פה" (כאן), ואדרבה בכל מקום שנכתב "כה", היינו "כך" - "כה אמר ה' וגו'" ובכ"מ.

ולכן אין זה כ"כ פשוט לפרשו 'ויפן כה וכה' - "שפנה לכאן ולכאן", ולכן מביא רש"י כפירוש ראשון ראה מה עשה לו בבית כו' - שאז מתפרש תיבת "כה" כפשוטו (ממש) - "כך", שכך עשה לו בבית וכך עשה לו בשדה,

אבל כיון שלא מסופר בתורה (מפורש) אודות מה שעשה לו בבית, לכן אין זה כ"כ פשוטו, ויותר נכון שאין זה משמעו, כלומר, שאף שתיבות "כה וכה" מתפרשים (בפי' הראשון) כפשוטן, אמנם קשה לומר מצד המשמעות הפשוטה של הענין שלזה התורה מתכוונת, (שכנ"ל אין כאן כל סיפור הדברים).

ולכן מסיים רש"י "ולפי פשוטו - כמשמעו", כלומר שבפשש"מ הפירוש בתיבות "כה וכה" (לא כ"כ כפשוטו אלא) כמשמעו. היינו לפי התוכן שבפסוק שפנה לכאן ולכאן לראות אם מישהו רואה.

ועפי"ז מובן בפשטות למה רש"י לא אומר גם על חצי פסוק השני 'וירא כי אין איש' "ופשוטו כמשמעו", וכלל אינו מביא את פשוטו, אלא מדרשו, שכנ"ל אין צורך כלל לפרש כאן פשוטו, שהוא מובן מאליו, ומה שלא מובן הוא, שלפי פי' הראשון של רש"י ב'ויפן כה וכה' (שהוא עפ"י המדרש) "ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה", איך יתפרש ההמשך של הפסוק "וירא כי אין איש".

ולכן מוכרח רש"י לפרש (גם כאן) עפ"י המדרש שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר,

אבל גם מובן שאין צורך להוסיף "ופשוטו כמשמעו", שכאן אין זה כמשמעו, אלא פשוטו ממש - וזה מובן לכל.

ויש להוסיף בדא"פ דלכן גם להלן ב'אכן נודע הדבר' (שם יד) פירש"י "עפ"י מדרשו נודע לי הדבר כו'" - שהרי לפי פי' ה"מדרשו" ב'וירא כי אין איש' "שאין איש יוצא ממנו שיתגייר", ולא כפשוטו שאף אחד לא ראה, א"כ קשה מהו החידוש אצל משה שאכן נודע הדבר (כפשוטו), ולכן גם את זה צריך לפרש עפ"י מדרשו (שנודע הדבר למשה).

ולהעיר שלהלן בפי"ד בד"ה "וַיִרָא משה" אומר רש"י "כפשוטו", ואח"כ מביא "מדרשו" דאג לו כו'. ובד"ה "אכן נודע הדבר", אומר רש"י "כמשמעו" (ולא "כפשוטו"), ואח"כ מביא "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה כו'" - שלכאורה צ"ע השינוי בזה.

ויש לבאר בדא"פ, שב"וַיִרָא משה" יש הבדל בפירוש המילה עצמה, אם זה מלשון פחד - וזה כפשוטו (ממש), לגבי המדרש ש"דאג לו על שראה בישראל כו'" שזהו מלשון דאגה (ולא פחד). ולכן הרגיש שפירוש הראשון הוא "כפשוטו".

משא"כ ב"אכן נודע הדבר" אין שייך לחלק בעצם פי' המלים בין פי' הפשוט לבין המדרש, שבשניהם הוא אותו פי', וההבדל הוא רק במשמעות - למי נודע.

וע"ז אומר בתחילה אכן נודע הדבר "כמשמעו", שנודע מה שעשה. ואח"כ מוסיף "ומדרשו נודע לי דבר וכו'". שזה לא כמשמעו - שקאי על האנשים.