בקובץ שי"ל לשבת פרשץ מקץ [תתכח] עמ' 77 הבאתי קושיית מפרשי החומש על מה שכתב בפרשת מקץ (מב, לז): ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך וגו'. והרי היו לו לראובן ארבעה בנים - חנוך ופלוא וחצרון וכרמי, ולמה אמר "את שני בני תמית".

ושאלתי שם, שגם לאחרי תירוצם של המפרשים עדיין צריך עיון. שלכאורה הי' מתאים יותר הלשון בפסוק את שני מבני, ולא את שני בני.

ועל זה תירצו ה'מערכת' שם, וז"ל: אולי אין הכרח גמור שנולדו ב' בנים הצעירים עדיין, ונולדו לאחר מכן, עכ"ל.

ואולי כדאי להעיר, שבזמן שראובן אמר את שני בני תמית הי' זה כבר אחר התחלת שני הרעב. ולכאורה כבר עברו כמה חדשים משנת הרעב. שהרי גם כשירדו האחים למצרים לשבור לחם לא הי' זה בהתחלת הרעב, כמו שפירש"י בד"ה למה תתרעו (מב, א) "... כי באותה שעה עדיין הי' להם תבואה". וכשמוסיפים לזמן הזה עוד הזמן שירדו למצרים ונתעכבו שם ובאו בחזרה לארץ כנען בודאי עברו בתוך זמן זה כמה חדשים משנת הרעב. וכפי תירוץ המערכת הנ"ל עדיין לא נולדו שני בניו הצעירים של ראובן.

והנה יעקב אבינו בא למצרים עם כל משפחתו גם עם הארבעה בנים של ראובן בסוף שנה שני' של הרעב, וכמו שפירש"י בפרשת וישב בד"ה ימים רבים (לח, לד). וזה הי' לאחר שנתעכב זמן מסוים בדרך.

ועיין בפירש"י פרשת ויצא בד"ה דרך שבעת ימים (לא, כג): "... למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד". ונמצא לפי כל הנ"ל, שלפי תירוץ המערכת נולדו שני בניו הצעירים של ראובן במשך של שנה וחצי או פחות של שני הרעב.

אבל צריך עיון שהרי רש"י פירש בפרשת מקץ בד"ה בטרם תבוא שנת הרעב (מא, נ): "מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון". והאיך עבר ראובן על איסור זה. ובדוחק יכולים לתרץ שאשת ראובן נתעברה קודם שנת הרעב וילדה תאומים.

אבל באמת אין זה קושיא על תירוץ המערכת. כי קושיא זו שאסור לאדם לשמש מטתו בשנת הרעב הוא גם על לוי - שנולדה יוכבד בן החומות בשנה שני' לרעב. וגם על יצחק, כמ"ש בפרשת תולדות (כו, ח): "וירא גו' יצחק מצחק" ומפרש רש"י שם "שראהו משמש מטתו". והגם שהי' גם אז שנת הרעב.

והנה, כ"ק אדמו"ר עמד על זה (בנוגע ללוי ויצחק) בלקו"ש חלק כ' פרשת מקץ, ולפי ביאור של כ"ק אדמו"ר שם מובן שגם על ראובן אין קושיא זו, ועיין שם.