ר"מ בישיבה

(יב, כח) "כאשר צוה אותם משה ואהרון כן עשו", ופרש"י "להגיד שבחן וכו' ומהו כן עשו שאף משה ואהרן כן עשו".

והתימא מבואר דמהו השבח המיוחד בבנ"י שעשו כדבר משה? וביותר אי"מ מהו העילוי שאף משה ואהרון כן עשו?

וייתכן לבאר ע"פ דברי רש"י המפורסמים "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" ומבארים בזה שלמרות גודל ההתלהבות שלו בקדושת המצוה, מ"מ לא שינה כל דהו מקיום המצוה כפשוטה וכהלכתה בגשמיות (כמדומה כעי"ז מובא בסיפורי חסידים).

ועפ"ז אפ"ל בנידו"ד, דבנ"י בידעם שמצוה זו היא המצוה האחרונה בגלות ושעומדים הם על סף הגאולה, היו עלולים לשכוח על שימת לב כדבעי לפרטי קיום המצוה בגשמיות מצד התלהבות התוכן המצוה, וזהו השבח שעשו ככל אשר צוה משה, גם הענינים שהיו נראים להם כטפלים. ועפ"ז יובן החידוש המיוחד לגבי משה, שלמרות שהבינו את גודל העילוי שבהגאולה, מ"מ לא מנע זה מהם מלהיות יכולים להתרכז סביב ההלכות הפרטיות דק"פ דביקור ושחיטה וכו' וכו' עם כל הענינים ע"פ נגלה הקשורים בזה.

ועפ"ז נראה ג"כ לבאר רש"י הנראה תמוה ברי"פ וארא עה"פ הוא משה ואהרון, שפי' "הם בשליחותם ובצדקתם" כו', ולכ' צ"ב, וכי זה שנסעו בשליחות מממה"מ בכבודו ובעצמו הי' צריך לגרע מצדקתם? אך הביאור י"ל כנ"ל דמכיוון שהם באמת הבינו את גודל היוקר והערך של השליחות שהוטל עליהם, לכן היו יכולים לגרע מענינים אחרים שאין להם לכ' קשר ישר לשליחות זו, וזהו החידוש שאע"פ שהם בשליחותם מ"מ גם הם בצדקתם, וד"ל.