בפרשת שמות בפירש"י ד"ה מזה בידך (ד-ב) בא"ד: "מזה ~ שבידך אתה חייב ללקות . ."

בפירש"י ד"ה ויהי לנחש (ד-ג) בא"ד: "רמז לו שספר לשון הרע על ישראל באומרו לא יאמינו לי . ."

בפירש"י ד"ה מצורעת כשלג (ד-ו) בא"ד: "אף באות זה רמז לו שלשון הרע ספר באומרו לא יאמינו לי . ."

מהור"ר הח' הת' ש.ז.ב. שאל כאן שאלה חמורה בפירושי רש"י הנ"ל.

הרי ה' בעצמו ממשיך לדבר באותו נוסח של משה בהמשך הכתובים שם?

ולפלא שלא מצאתי במפרשי רש"י המפורסמים שיעירו בזה?

במדרש שהובא בפי' הרמב"ן על אתר נמצא "באווארעניש" על הנ"ל. וז"ל המדרש: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". אותו שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו "ושמעו לקולך" והוא אמר והן לא יאמינו לו. מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה. ע"כ מה שהובא בפי' הרמב"ן שם.

אבל זה מחזק הקושיא עוד יותר.

שאם במדרש הוצרך להבהיר עאכו"כ שבפירש"י כן.

בהכרח לומר שיש בהפסוקים כאן משהו שעל ידו מובן הדבר בפשטות עד כדי כך שאין צורך לפירוש.

ידידי, אחד מאנ"ש, ניסה לבאר שמשה לא הי' לו לומר "והן לא יאמינו לי" אלא הי' צריך לסמוך ולבטוח בה' שימציא לו העצות הנחוצות לו למילוי שליחותו דרך האותות שיכנסו דבריו ללבם של ישראל ויאמינו בנבואתו.

אבל לפי פירש"י זה אינו, שרש"י מדגיש רק ש"רמז לו שספר לשון הרע על ישראל" ואין זכר בפירש"י כאן על טענת "הרהור אחרי מדותיו של הקב"ה".

הנה, מה שיש לבאר בזה באופן שיובן הדבר בפשטות עד שאין רש"י צריך לבארו, שמוצאים הפרש קטן (לכאורה) אבל עיקרי בין דברי משה בטענתו שלא יאמינו בו בנ"י שבגלל זה נרמז לו דרך האותות שספר לה"ר ~ ובין דברי ה' בזה בהפסוקים אחריו.

דברי משה בפסוק ד, א, "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'".

דברי ה' בפסוק ח' ו-ט' (אחרי שנעשו בו שני האותות).

"והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון".

"והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך . ."

הפרש עיקרי יש כאן.

משה מדבר בוודאות וכפי שמתרגמים אונקלוס ויונתן בן עוזיאל על "והן לא יאמינו לי", "והא לא יהמנון לו . ."

ודברי ה' הם בסגנון של ספק "והי' אם וגו'".

ע"י שינוי הבולט בדברי ה' מול דברי משה ביחס לאמונת בנ"י בנבואת משה כנ"ל, עי"ז מובן מאליו שהוודאות שבדברי משה הוא הוא שגרם שירמזו לו ש"סיפר לה"ר על ישראל באומרו "לא יאמינו לי" ואינו דורש ביאור בפירש"י.

וקרוב לומר שגם מפרש"י תפסו בפשטות כנ"ל שעי"ז יובן למה לא העירו בדברי רש"י קושיא הנ"ל.

בפ' בא (יב, כז) "ויקד העם וישתחוו", ופרש"י "על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם".

וצלה"ב:

א) מהו שכ' על בשורת הגאולה, הלא אודות הגאולה נתבשרו מכבר וכמ"פ, ונא' ויאמן העם, ומה ניתוסף בבשורה זו?

ב) מהו ענין בשורת הבנים, הלא במצרים היו יולדים ששה או ששים בכרס א', ומהו הריבותא שיהיו להם בנים?

ג) ביותר תמוה דיוק הנ"ל ע"פ דרשת חז"ל "לכם ולא לו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר", וא"כ, מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, ועד כ"כ שבעל ההגדה הגדירו כבן רשע, מהו הבשורה שהדבר?

ד) מהו דיוק הל' "הבנים שיהיו להם"?

ה) מהו שכופל מילת בשורה, ולמה לא אמר בסתם "על בשורת הגאולה וביאת הארץ והבנים שיהיו להם"?

ו) מהו היסוד לומר ש"ויקוד העם וישתחוו" הי' על שני ענינים, ולא די לומר שהי' רק על ענין א'?

ואפ"ל הביאור בכ"ז בהקדם דלכ' אפשר לבאר ענין השאילה "מה העבודה הזאת לכם" "לכם ולא לו" למעליותא, והיינו שכשבנ"י ייצאו מהגלות אזי יקיימו הם וגם לרבות בניהם אחריהם את כל מצות ה'. אמנם כשיגיע חג הפסח זכר ליצי"מ אז יהי' שינוי בדבר, שהאבות שעברו בעצמם יחוגו את זה ביתר שאת וביתר עז, דלפום צערא כו' ואינו דומה שמיעה לראייה, ואילו אצל הבנים יהי' זה מצוה ככל המצוות.

וי"ל דזהו הפי' למעליותא בשאלת הבנים "מה העבודה הזאת לכם" לכם ולא לו, שיאמרו, הרי גם אנחנו מקיימים כל המצוות כמונו כמוכם, ומ"מ דוקא אצלכם רואים אנו שדוקא במצוה זו ה"ה בחילא יתיר ותוס' מרובה על העיקר? וע"ז יבארו להם אבותיהם שאי"ז סתם מצוה כ"א שהי' בפועל ענין של גלות וענין של מצרים, ואנו באמת סבלנו מזה בפשטות למטה מעשרה טפחים וכו' ולכן מרגישים ביותר את גודל השמחה דהגאולה. [ואין להקשות ע"ז ממה דרז"ל ובעל ההגדה ייחסו שאילה זו להבן רשע מדיוק זה גופא, דהרי התורה היא נצחית, ובכל הדורות, דלא שייך טעם הנ"ל, שייך נוסח זה להבן רשע, משא"כ בדורם וכנ"ל].

וי"ל דזהו ענין בשורת הבנים, היינו שיהיו להם בנים כאלו שלא יבינו מה זה גלות ולא יבינו מה זה מצרים, והיא היא החידוש שנתחדש עתה בבשורת הגאולה, שאי"ז ענין שיתרחש ב"יש מחר לאח"ז", אלא בניהם הם כבר לא ידעו ולא יבינו גלות מהו. וזהו בנים שיהיו להם, שיהיו להם בנים כאלו שלא יהי' להם מושג של גלות. ועפ"ז מובן שאי"ז שני ענינים, אלא ענין אחד, שבשורת הגאולה כאן הי' ע"י בשורת הבנים שיהיו להם. וזה גופא הסבה לכך שהוצרך רש"י לתרווייהו, שזהו גופא ההסברה למה דוקא כאן פעל אצלם הבשורה ההרגש דויקוד גו'.

ר"מ בישיבה

(יב, כח) "כאשר צוה אותם משה ואהרון כן עשו", ופרש"י "להגיד שבחן וכו' ומהו כן עשו שאף משה ואהרן כן עשו".

והתימא מבואר דמהו השבח המיוחד בבנ"י שעשו כדבר משה? וביותר אי"מ מהו העילוי שאף משה ואהרון כן עשו?

וייתכן לבאר ע"פ דברי רש"י המפורסמים "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" ומבארים בזה שלמרות גודל ההתלהבות שלו בקדושת המצוה, מ"מ לא שינה כל דהו מקיום המצוה כפשוטה וכהלכתה בגשמיות (כמדומה כעי"ז מובא בסיפורי חסידים).

ועפ"ז אפ"ל בנידו"ד, דבנ"י בידעם שמצוה זו היא המצוה האחרונה בגלות ושעומדים הם על סף הגאולה, היו עלולים לשכוח על שימת לב כדבעי לפרטי קיום המצוה בגשמיות מצד התלהבות התוכן המצוה, וזהו השבח שעשו ככל אשר צוה משה, גם הענינים שהיו נראים להם כטפלים. ועפ"ז יובן החידוש המיוחד לגבי משה, שלמרות שהבינו את גודל העילוי שבהגאולה, מ"מ לא מנע זה מהם מלהיות יכולים להתרכז סביב ההלכות הפרטיות דק"פ דביקור ושחיטה וכו' וכו' עם כל הענינים ע"פ נגלה הקשורים בזה.

ועפ"ז נראה ג"כ לבאר רש"י הנראה תמוה ברי"פ וארא עה"פ הוא משה ואהרון, שפי' "הם בשליחותם ובצדקתם" כו', ולכ' צ"ב, וכי זה שנסעו בשליחות מממה"מ בכבודו ובעצמו הי' צריך לגרע מצדקתם? אך הביאור י"ל כנ"ל דמכיוון שהם באמת הבינו את גודל היוקר והערך של השליחות שהוטל עליהם, לכן היו יכולים לגרע מענינים אחרים שאין להם לכ' קשר ישר לשליחות זו, וזהו החידוש שאע"פ שהם בשליחותם מ"מ גם הם בצדקתם, וד"ל.

ר"מ בישיבה

;"ויקם פרעה" ופרש"י "ממטתו", והתימא מבואר.

ואפ"ל בזה כי פרעה הי' רוצה להעמיד פנים כמי שאינו מאמין במשה, ולכן הי' יכול לישון למרות ההתראות וכו' כמי שאינו דואג לכך כלל (וע"ד שמצינו להבדיל בצד הקדושה שאמר חזקיהו אני ישן על מיטתי וכו'), אבל באמת הי' לו ספיקות ב(העדר )האמונה שלו, וע"כ לא הי' יכול באמת לישון, ורק העמיד פנים לכך. וזהו שכותב רש"י שאל תחשוב ש"ויקם פרעה" פירושה שהקיץ משנתו, כי רק העמיד פנים כישן ובאמת רק קם ממיטתו.

אואפ"ל להיפך שכוונתו להורות כמה גדול הקליפה של פרעה, שאף שידע שהוא בכור, ושעד עכשיו נתקיימו כל דברי משה במילואן לא נפל דבר ארצה, מ"מ המשיך להתעקש עד כ"כ שויקם (לא רק מכסא מלכותו או כיו"ב, כ"א) ממיטתו, וק"ל.

בפ' וארא (ז, א) "ואהרן אחיך יהיה נביאך" פרש"י כתרגומו מתורגמנך וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים . . (פרעדיגער בל"א) ע"כ.

ולכאו' מתורגמן אינו משמיע דברי תוכחות. ומצינו נביא נק' מי שיודע עתידות. (אבל אבימלך ואברהם, וגם מרים הנביאה נק' נביאה ע"ש ידיעת העתיד).

והענין הוא כך: כפי שמפרש רש"י נביא ע"ש ניב שפתים מי שאדם והתורה קוראת, המגיד דברי תוכחה, בשם נביא, כי ברובא דרובא הוא משמיע (ניב שפתים) דברי תוכחה. אך גם מתורגמן נק' נביא כי הוא ג"כ משמיע (הגם שבכאן היו גם דברי תוכחה לפרעה). אך מאחר שברוב נביא הוא המשמיע דברי ה', והיינו העתידות הבאים לכן לפעמים משתמשת התורה בשם נביא על מי שיודע עתידות, שלכן אמר ה' לאבימלך על אברהם שהוא נביא, וכן מרים נק' הנביאה עש"ז. אך כנ"ל שלרש"י מלת נביא חוזרת על דיבור, ניב שפתים (משא"כ לראב"ע).

ואני אקשה (בפרק ז' ג) מפרש רש"י מאחר שהרשיע וכו' ומסיים וכך מדתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות כדי שישמעו ישראל וייראו.

ולכאו' הם ב' טעמים שונים. וראיתי במשכיל לדוד שמאריך בפי' רש"י (שמתווך עם דברי הרמב"ם (וכן עוד מפרשים מדברים בזה)), ודרך אגב מתרץ גם זה, שזה (הטעם, שייראו ישראל) הוא על ריבוי מופתי שמפני רשעותו הי' די שיקשה לבבו (פ"א או ב') וריבוי המופתים הוא בשביל ישראל ע"כ תוכן התירוץ שלו. אך ברש"י אין זכר מזה וצ"ע.