בגליון ש"פ בהעלותך תשס"א העלה הרב וו.ר. כמה דיוקים בפירש"י בשני ד"ה אלה, שמתוכם יש לעמוד על המכוון בתוכם.

בפירש"י פרשת אמור ד"ה מלאכת עבודה (כג, ח): אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד... (משום מה לא הועתקו בהערת הנ"ל יתר דברי רש"י שם אבל רש"י ממשיך בדבריו שם וז"ל:) כך הבנתי מתורת כהנים דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו', עכ"ל.

הוספה הנ"ל הוא מגופו של דברי רש"י שם כמוכח מהעתקת דבריו אצל גדולי המפרשים הרא"ם והלבוש.

בפירש"י שם (כג, לו) ד"ה כל מלאכת עבודה: אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר, עכ"ל בד"ה הנ"ל, וממשיך שם בד"ה לא תעשו: יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, ת"ל היא, עכ"ל.

והקשה הרב וו.ר. למה פירש רש"י פירושו בד"ה הראשון בפסוק כג, ח ולא בפסוק כג, ז הקודם לו, שגם שם נאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

- והרי בפרשת פנחס (כח, יח) בפסוק שדומה לפסוק כג, ז הנ"ל שבפרשת אמור, (שנאמר שם "ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו") מפרש רש"י "אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד, המותרת בחולו של מועד, אסורה ביום טוב" (ועוד כמה שאלות בפירושי רש"י הנ"ל שאביאם לקמן).

הנה, מהד"ה "מלאכת עבודה" שבפירש"י בפ' אמור כג, ח ניכר שכוונתו לפרש השינוי מלשון הכתוב שבפסוק הקודם גבי שבת, שנאמר שם "לא תעשה כל מלאכה", ולשון הכתוב אחרי כן גבי המועדים "מלאכת עבודה" לא תעשו.

ורש"י מביא התו"כ בהמשך לפירושו "יכול אף בחוש"מ יהא אסור מלאכת עבודה וכו'", שעל ידי זה יובן שכוונת הכ' להדגיש שביו"ט "אפילו מלאכת עבודה דהיונו אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך … כגון דבר האבד" שאינו אסור בחוה"מ, אסור ביו"ט.

ומפני דברי התו"כ הנ"ל קבע רש"י פירושו דוקא בפסוק כג, ח ולא בפסוק הקודם כג, ז (וכן גבי סוכות ושמע"צ בפסוק כג, לו ולא בפסוק כג, לה), - שבפסוק כג, ז הקודם (וכן בפסוק כג, לה) מדובר רק על יום הראשון, משא"כ בפסוק כג, ח (וכן בפסוק כג, לו) מדובר על כל השבעת ימים, ובו מסיים "כל מלאכת עבודה לא תעשו", שנותן מקום להקס"ד שבתו"כ (מקומו של התו"כ הוא בהמשך בפסוק כג, לו אבל הנתינת מקום להקס"ד שבתו"כ בגלל ה"שבעת ימים" שווה בשניהם).

וכמודגש בפירש"י בד"ה שבעת ימים (ג"כ כג, ח) שלפני ובסמיכות לד"ה מלאכת עבודה הנ"ל "שם דבר הוא, שבוע של ימים שטיינ"א בלע"ז...", שענינו איחוד של שבעה ימים רצופים.

ואפשר שרש"י זה משמש הנתינת מקום ורקע להתו"כ שבפירש"י "יכול אף חולו של מועד...".

אבל בפ' פנחס נאמרים הפסוקים של איסור מלאכת עבודה של יום ראשון ושל יום השבועי אחד כמו השני, בלי קשר להשבעה ימים. שהפסוק שמדובר בו על שבעת הימים עומד בפני עצמו, ואינו חלק מפסוק שבו נמצאים המילים "מלאכת עבודה לא תעשו".

ומשום זה מפרש שם רש"י פירושו הנ"ל על יום ראשון, ששם אין נפק"מ בין יום הראשון ליום השביעי.

ומה שהקשה שם הנ"ל למה צריך לפרש פעם שלישי בפ' פנחס אחרי שכבר פירש פעמיים בפ' אמור, אולי הטעם משום שזהו בספר במדבר.

ובנוגע לשאלתו מ"ט אין רש"י מפרש הטעם של הכפילות בפ' אמור, בזה אין אני רואה שאלה ע"פ מה שנתבאר לעיל, - שהכתוב משתמש במועדים בשם מלאכה מיוחדת ושונה מן זה שבשבת.

ועל מה ששואל שבפרשת אמור בד"ה הראשון מעתיק רש"י רק תיבות "מלאכת עבודה" מן הכתוב, ובד"ה השני מעתיק גם תיבת "כל" מן הכתוב, הנה אחרי עיון מצאתי דברים בגו.

דיש לשים לב שבפירוש רש"י בפסוק לו, יש בו שלושה ד"ה, והם מהווים חלק שלם מן חלק הסופי של פסוק זה, מתחיל מן המילים "עצרת היא", ועד התיבות "לא תעשו" שהם סיום הפסוק.

והרי עפ"י סיום פירושו שם שהסרת הקס"ד של איסור מלאכת עבודה בחוה"מ הוא מן תיבת "היא" שב"עצרת היא", נמצא שיש קישור בין תיבת "היא" להמילים אחריו שהתחלתם כל (מלאכת עבודה), וקרוב הדבר שמפני זה אחרי ד"ה "עצרת היא" הביא רש"י בד"ה אחריו גם תיבת כל. (וגם מכך יש לראות שוב עד כמה מן הדיוק יש למצוא בד"ה שבפירש"י).

ובנוגע לשאלתו האחרונה בהערתו, דהוה לי' לרש"י לפרש הכל בד"ה הראשון, דהיינו "יכול אף חולו של מועד יהא אסור ... ת"ל לקמן היא". - י"ל בזה שמפני חישוב פשוטו של מקרא בוחר רש"י ללכת אחרי לשון המקרא כאן ב-כג, ח.

ובלשון הכתוב יש בו מקום רק לקס"ד כנ"ל (וכמו בפסוק לו). ולהבנת הלשון במלאכת יו"ט בניגוד למלאכת שבת, שזה עיקר ענינו של פירש"י כאן, מספיק הידיעה שזה רק קס"ד גרידא ע"פ לשון קטע של התו"כ שהובא בפירש"י "יכול...".

עוד יש לומר בזה בפשש"מ, כיון שפרשת מועדות נמצא כולו במקום אחד, מתחיל "אלה מועדי ה'" ומסיים "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", אין צריך רש"י לפרש תיכף כל דבר שיתבאר בהמשך המועדות כשנגיע למקומן.

ועוד י"ל בזה, שהבן חמש יכול לעבור על כל פרשת המועדות בלי לדעת עד היכן מגעת איסור מלאכה בחוה"מ, אבל לדעת מה פירושו של מלאכת עבודה ביו"ט בניגוד למלאכה סתם בשבת (ויו"ט), זה כבר נוגע לפירוש הפשוט תיכף על אתר.

רש"י ד"ה "ובחרשת" (שמות לא, ה) - "לשון אומנות כו'". לכאורה הכוונה בפירש"י שכיון שבא בהמשך לפסוק ד ששם כתיב "..לעשות בזהב ובכסף ובנחשת", לכן יש מקום לפרש ש"בחרשת" הוא מין עשי' או חריטה שעושים באבן, ועד"ז בחרשת עץ.

- וע"ז מפרש רש"י שאינו לשון עשי' ופעולה, אלא לשון אומנות, והביא ע"ז ראי' מהפסוק חרש חכם (ישעי' מ, כ), ששם רואים שחרש קאי על האיש ולא על הפעולה.

ומסתייע גם מתרגום אונקלוס, שהוא מפרש על ובחרושת - "ובאמנות", שמכאן (גם) רואים שקאי על האומנות (ולא על הפעולה).

אלא שא"כ יש לשאול למה משנה התרגום ב"ובחרושת עץ", ואינו מתרגם "ובאומנות אעא" אלא "ובוגרות אעא", - האם יש ללמוד מזה ש"בחרושת" היא פעולה מסוימת (באבן ועפי"ז בעץ) ואינו לשון אומנות? - הנה ע"ז מבאר רש"י שלא כן כוונת אונקלוס שבאמת לומד גם שהוא מלשון אומנות, אלא שלאומנות עצמה נתן פירוש מיוחד לאמנות זו, ש"אונקלוס פירש ושנה בפירושו (שכיון שפירש תיבת "ובחרושת" גם שינה בפירושו, שנתן לכל אחד שמו המתאים לפי המקצוע) שאומן אבנים קרוי אומן וחרש עץ קרוי נגר".

ויקרא יט, ג. רש"י ד"ה אמו ואביו תיראו כאן הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם כו', ולהלן ברש"י ד"ה אני ה' אלקיכם כו' איזהו מורא לא ישב במקומו כו' ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא.

ונמצא לפי זה שענין לא ישב במקומו ולא ידבר במומו ולא יסתור את דבריו, מקיים הבן (והבת) יותר לאב - שזהו ענין מורא, וכנ"ל שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר כו'.

- ואולי בגלל זה נאמר ענין זה בלשון חז"ל בלשון זכר "(לא ישב) במקומו" (ולא במקומם), דאף שהתורה צותה ענין מורא גם לאם, אבל חז"ל נקטו את הרגיל יותר אצל בני אדם, שעי"ז מתקבל יותר.

ואולי עפי"ז גם מתיישב הלשון גבי כיבוד "מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא" שלא נאמר מאכילו, מלבישו וכו', שהרי גלוי לפניו שענין זה עושים לאם יותר מלאב, ולכן נקטו חז"ל לא בלשון זכר, אלא סתם מאכיל כו', ואולי רצו לנקוט בלשון נקבה, אלא שמפני הצניעות נקטו לשון סתם, מאכיל ומשקה כו'.

ולכאורה י"ל, שהחידוש שהבן נצטווה לכבד גם את האב והיינו שאם הי' מאכיל ומשקה בלי הציווי של כבד את אביך גו', הנה ה"מאכיל" וה"משקה" יתכן להיות מחמת יראה ומורא, ואז נמצא שגם אם עושה אותן הפעולות של כבוד לא יצא ידי חובת כיבוד. וע"ז אומרת התורה כבד את אביך שתקיים מצוות כיבוד.

ועד"ז לגבי האם, שבודאי צריך לקיים מצות היראה, וזה מתבטא בענין לא ישב במקומה כו'. אבל יתכן שיעשה זאת מפני הכבוד (בלבד) שגלוי לפניו שהבן מכבד את האם כו' וזה החידוש שיעשה זאת מפני היראה ואז יקיים מורא אם (איש אמו ... תיראו).

ועדין צ"ע למה הכניס רש"י את הביאור איזהו מורא כו' ואיזהו כבוד כו' ברש"י ד"ה אני ה' אלקיכם, לאחרי שמפרש (על זאת שבתותי תשמורו גו') אתה ואביך חייבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו.

שלכאורה הי' צ"ל ענין זה בד"ה אמו ואביו תיראו מיד אחרי שמבאר למה הקדים אם לאב לפי שגלוי כו' ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו כו' ושם הוא המקום לבאר איזהו מורא ואיזהו כבוד.

ובפרט שבתו"כ אמנם כתוב כן, שבאותו מקום שמבאר שמהאב מפחדים יותר ואת האם מכבדים יותר כתוב שם ענין זה של איזהו מורא ואיזה כבוד כו'.

וי"ל בדא"פ, שבכללות כשאומרים ש"הבן ירא את אביו יותר מאמו" ו"שהבן מכבד את אמו יותר מאביו" הנה לפני שאנו יודעים את הגדרים של איזהו מורא ואיזהו כבוד אין לכאור הכוונה (דוקא) שהבן יותר לא יושב במקומו מאשר במקום האם כו' ועד"ז להיפך שהבן מאכיל ומשקה את האם יותר מאת האב, אלא שבכללות לגבי האם עומדים יותר בפחד ולאם עומדים יותר בתנועה של כבוד (וקרוב), וזה מוסיף הבנה למה (כאן) במורא הקדים אם לאב ולענין כבוד הקדים הכתוב את האב.

שעפ"י זה מובן שאין טעם להביא כאן איזהו מורא לא ישב במקומו כו', ואיזהו כבוד מאכיל כו'. שהרי העיקר מה שרש"י מביא ענין זה שהבן ירא כו' מכבד את אמו הוא כדי ליישב את סגנון הכתובים, למה שינה הכתוב כאן ממה שנכתב בעשרת הדברות, שבעשה"ד הקדים את האב (שבפשטות כך צריך להיות) וכאן הקדים אם לאב, ועל זה די לענות שמפני שבכללות הבן מכבד את האם יותר, לכן יש צורך להדגיש את האב, אבל אין צורך להזכיר דוקא במאכל ומשתה שהרי גם בלא ישב במקומו יתכן שיבוא מפני כבוד. אלא שחכמים הגדירו איזהו מורא כו', אבל כאן כיון שעיקר כוונת רש"י לבאר ענין הקדימה של אבל לאם או של אם לאב, הנה עיקר הביאור הוא על ההנהגה הכללית כלפי האב והאם, כלפי מי עומדים בתנועה של מורא וכלפי מי עומדים בתנועה של כבוד, שעפי"ז מובן שינויי הכתובים, כנ"ל, וזה נמצא בתוכן הכללי של "הבן ירא את אביו" ו"הבן מכבד את אמו" יותר מאשר לומר שהבן יותר "לא יושב במקומו" מאשר במקום האם, ועד"ז לומר שהבן "מאכיל את האם" יותר מהאב. שלפעמים יתכן שהבן לא ישב במקום האם מצד כיבוד, וכן הבן מאכיל וכו' את האב ועושה זאת מצד מורא כו'. ונמצא שפרטים אלה אינם כ"כ חשובים לכאן כדי לבאר את הפסוקים התמוהים בענין קדימת אב או אם, אלא דוקא באופן כללי כמו שרש"י מביא. ירא את אביו מכבד את אמו.

ועפ"י הנ"ל יש להוסיף בטעם שלא הביא כאן רש"י איזהו מורא וכו', שכיון שכדרשת חז"ל סמך שמירת שבת למורא אב (איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו) לומר אעפ"י שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לו חלל את השבת אל תשמע לו, הנה גם ענין זה מתפרש יותר אם נבאר ענין מורא אב כפשוטו, שאז יש (יותר) חידוש שאעפ"י שהזהרתיך על מורא (באופן כללי) וא"כ קס"ד שזה דוחה ציווי ה' על שבת, אבל אם נבאר בפרטיות מה זה מורא לא ישב במקומו כו' אין כאן כ"כ קס"ד ש(כיון שלא ישב במקומו וכו' לכן) צריך לשמוע לו לחלל שבת.

ועפ"י הנ"ל יש אולי לבאר גם הלשון בדברי חז"ל (המובא ברש"י) סמך שמירת שבת למורא אב לומר כו'. שלכאורה למה אמרו "למורא אב" והרי מפורש כתוב איש אמו ואביו תיראו שכתוב גם אמו, ואדרבה היא כתובה ראשונה וגם כל המשך המאמר הוא על האב, אם יאמר לך אל תשמע לו כו'. ולא נזכרה גם האם.

שעפ"י הנ"ל מובן, שכיון שהפסוק בא לומר שאעפ"י שהזהתיך על מורא אב אם יאמר לך חלל.. אל תשמע לו, ומכיון שהמורא הכללי יש יותר מן האב, לכן מזכיר אם יאמר לך האב שבדרך הטבע יתכן שיפחד מהאב ויחלל כו', משא"כ האם אף שמצוות על מוראה אבל אין היראה הכללית מהאם (בלי ציווי). אלא שלמעשה נפסק בתלמוד שמה הם הגדרים של מורא לא ישב במקומו כו' ועד"ז מה הם הגדרים לכיבוד.

ועפ"י הנ"ל שרש"י בכוונה לא הביא את הגדרים של מורא וכבוד, כי כאן חשוב ענין המורא הכללי יובן גם הסדר ברש"י, שבתחילה פירש את הפסוקים איש אמו ואביו תיראו (למה הקדים אם כו') שבפשש"מ מיד יש קושיא והרי בעשרת הדברות הי' כתוב כבד את אביך (מקודם), ובכלל אב קודם לאם. ובאר שזה מפני שהבן ירא את אביו יותר, ולכן צריך להזהיר בראשונה על מורא האם, וכשבאר שמצד הטבע יש בו יותר יראה, הסמיך לבאר את חצי פסוק השני ואת שבתותי, ש"סמך שמירת שבת למורא אב לומר כו', וכנ"ל שזה יובן יותר כשהמורא הוא בכללות, ורק אח"כ ביאר את הגדרים המדויקים לפי חז"ל איזהו מורא ואיזהו כיבוד. משא"כ בתו"כ (שאינו בא כ"כ לפשש"מ) לא חש לזה.

בפרשת בהעלותך (י, ח): ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם.

וצריך להבין: מקרא העדה ומסע המחנות הי' רק כשהיו בני ישראל במדבר, דהיינו רק לאותו דור ולא לדורות אחרים. ואם כן מהו הפירוש הפשוט בכתוב "לחקת עולם לדרתיכם".

ואולי אפשר לומר בדוחק שזה נמשך על מה שכתוב אחר פסוק זה, בפסוק (ט): וכי תבאו מלחמה וגו'. וגם על מה שכתוב בפסוק (י): וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. ועכ"פ תמוה - דהוה לי לרש"י לפרש זה.

בפרשת שלח (טו, יד): וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ... כאשר תעשו כן יעשה. ושם, טו: הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם ככם כגר וגו'. ושם, טז: תורה אחת ומשפט אחד יהי' לכם ולגר הגר אתכם.

וצריך להבין: בג' פסוקים אלו שבאים בהמשך אחד כתוב שהגר יהי' כבני ישראל ד' פעמים, ואין רש"י מפרש כלום בנוגע לזה.

ועיין בפירש"י ד"ה מראשית עריסותיכם (שם, כא): למה נאמר וכו'. וכן על דרך זה מצינו כמה וכמה פעמים בפירש"י.

וכן צריך להבין, שנאמר ב' פעמים "לדרתיכם", בענין זה. וב' פעמים לשון חקה נאמר בפסוק אחד, בענין זה.

בגליון ש"פ בהעלותך [גליון תתיט] בע' 74 כתב הרב א. י. שי' בפי' רש"י תרומה כה, כז, שלאחר ד"ה "לבתים לבדים" יש עוד ד"ה - 'לבדים' - "לצורך בתים". ושוב "לבדים" - "כתרגומו לאתרא לאריחיא",

והקשה הנ"ל כמה קושיות, ובין השאר הקשה למה כתב רש"י ד"ה חדש "לבדים כתרגומו לאתרא לאריחיא" שלכאורה הוא כפל הלשון, וכן מה מוסיף כאן "כתרגומו כו'".

ורק להעיר שעל פירש"י זה כבר עמד בספר 'יוסף הלל' ותי' בזה שאכן בדפוס ריג'ו [דפוס א'] ליתא תי' "כתרגומו לאתרא לאריחיא". ותי' "לבדים" הוא המשך מהפירוש דלעיל, והגירסא שם היא "לצורך בתים לבדים". ועל שינוי כבר עמד ברש"י ברלינר וכן בהוצאת שעוועל.

ועוד יש להעיר שבדפוס שני [אלקבץ] ובעוד דפוסים עתיקים הגירסא ""לבדים לצורך בתים לבדים. אותם הטבעות היו בתים להכנס בהם הבדים לבתים".