בפ' שלח (יד, כה) נאמר: "והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף".

והקשה ה'חזקוני' שם בד"ה יושב בעמק: "ולקמן כתיב: וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא (להלן פסוק מה)?

ומתרץ: "אלא י"ל, רובם היו יושבין בעמק ומיעוטם בהר, ואותו מיעוט נלחם בהם. וראיה לדבר מדכתיב: היושב בהר ההוא, מכלל שיש מהם יושבים במקום אחר". עכ"ל.

והנה ב'פרדס יוסף החדש' [לידידי הגה"ח וכו' מו"ה דוד אברהם מנדלבוים שליט"א] במדבר חלק א בפ' שלח (אות קמט) [ע' תקעז] הקשה על ה'חזקוני': "שם כתב דרובם היו בעמק ומיעוטם בהר, וצ"ע מנ"ל כן, אולי איפכא"? [ע"ש שהביא קושית ותירוץ ה'חזקוני' גם מס' 'ארי במסתרים'].

והנראה בזה לתרץ, בהקדים דשאלה הנ"ל כבר איתא במדרשים: ב"מדרש אגדה" [הובא ב'תורה שלמה' חלק לט ע' פב, אות ריד] על "והעמלקי והכנעני יושב בעמק" נאמר: "יושבים היו (ל' תמיהה), והלא כבר נאמר (להלן פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא?, אלא כך אמר הקב"ה, עצה היא עמוקה לפני, שאם מבקשים ישראל ליכנס עמהם במלחמה מיד הם נופלים בידם, לפיכך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל פנו וסעו לכם המדבר, ואע"פ שהם רשעים, אינו רוצה שיפלו בידם" עכ"ל.

ולפי"ז בעצם הם היו על ההר, רק "עמק" כאן הכוונה לעצה "עמוקה" של הקב"ה. וזהו ע"ד מ"ש בבראשית (לז, יד): "וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". וכתב רש"י שם: "והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון" וכו'. עכ"ל. והוא עפ"י גמרא סוטה (יא, א), בראשית רבה (פד, יג).

ברם, במדרש 'ילקוט מאור האפלה' [הובא בתורה שלמה שם ע' קא אות רצה] בפסוק מ"ג "כי העמלקי והכנעני שם לפניכם" נאמר: "מהיכן בא הכנעני על הר שעיר? אלא זה זרען של נשי עשו שהן מבנות כנען". עכ"ל.

ולפי"ז יוצא שהכנעני בעצם היה בעמק, רק העמלקים לקחו את בנות הכנעני והעלו אותן אל ההר ששם היה העמלקי, וזרען נקראים "כנעני" מפני שהן מבנות כנען.

ומעתה י"ל בכוונת ה'חזקוני' שכתב ד"רובם היו יושבין בעמק" שהכוונה בעיקר לכנעני שהיו רובם בעמק, ומ"ש "ומיעוטם בהר", הכוונה ל"זרען של נשי עשו שהן מבנות כנען", שהם כמובן המיעוט של הכנענים [וגם יתכן שגם כל העמלקים ביחס לכנענים היו מיעוט], וא"ש.

והנה בפסוק [יג, כט] "עמלק יושב בארץ הנגב.. והכנעני יושב על הים" נאמר ב,מדרש הגדול': "מכאן אתה למד שבידו ואמרו, והלא אין עמלק יושב אלא בעמק, שנאמר (להלן יד, כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק, אלא שבידו ואמרו" עכ"ל [הובא ב'תורה שלמה' שם ע' לג, אות קנז].

ועד"ז איתא ב'ילקוט מאור האפלה': "עמלק יושב בארץ הנגב, דברו שקר, והלא כתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק?, אלא שאימת עמלק בלבם מעת שנלחם בהם".

וצ"ע למה הקשו מהפסוק שישבו בעמק, והלא באמת עמלק יושב בהר, כנ"ל. ובפרט לפמ"ש ב'מדרש אגדה' הנ"ל ש"עמק" הכוונה ל"עצה עמוקה" בלבד.

ויקרא יד, כב: "ושתי תורים גו' אשר תשיג ידו", לכאורה צ"ע ביאור תיבות "אשר תשיג ידו", שזה מובן לבד, שהרי לפני זה נאמר "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד" גו' (ובפסוק כ"ב ממשיך) "ושתי תורים או שני בני יונה" גו' שכל זה בא בהמשך ל"ואם דל" גו', שלכן לוקח רק שתי תורים או שני בני יונה שבפשטות זה הוא כן משיג.

ואפשר שזה בא לרמז שאם אינו משיג גם את זה אינו צריך לבקש מצדקה וכיו"ב, אלא זה נשאר עליו חוב (וגם אין ממשכנין אותן ע"ז, כי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין).

בפירש"י ד"ה בכנפיו (הא'. ויקרא א, יז): "עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו".

בפשטות בא רש"י לבאר כי תיבת "(ושסע) בכנפיו" יכולה להתפרש שבכנפיו זה מקום השסיעה, ואינו כן, שהרי "קורעו מגבו", לכן פירש"י שהפי' של בכנפיו הוא כמו עם (ולא בתוך), וזה כמו שאפשר לומר על אדם שהוא בבגדו, שהכוונה עם בגדו. והיינו, ש"אינו צריך למרוט כנפי נוצתו".

ולהעיר, שלכאורה הכוונה היא נוצת כנפיו (ולא כנפי נוצתו). שהרי העיקר הוא הכנף והנוצה טפלה, וכשאומרים כנפי נוצתו, משמע שהעיקר היא הנוצה והכנפיים טפלים להנוצה.

ואולי הכוונה בדברי רש"י "כנפי נוצתו" הוא הכנפיים ששם נמצאים הנוצה. שאינו צריך למרוט את הכנפיים שעם הנוצות, שגם הנוצות הם חלק מהכנפיים.

ולכאורה יש להסתייע מדברי רש"י להלן שאומר "והרי אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה" כו', שלכאורה הכוונה ריח של נוצות נשרפות ורש"י קורא לזה כנפיים (נשרפים).

רש"י ד"ה בכנפיו (הב'): "נוצה ממש" כו'. ש"בכנפיו" בד"ה הקודם פירש יותר את ה"ב" של בכנפיו, שהכוונה עם (ולא בתוך), ולא התייחס (כ"כ) לפי' התיבה (בכנפיו) עצמה, ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל (בהערה לד"ה בכנפיו הא') שלרש"י הנוצה היא חלק מהכנפיים ואינו מבדיל כ"כ בין הכנפיים לנוצה הרי אינו מודגש כ"כ שהכוונה היא נוצה ממש, לכן פירש כאן.

ועוד, ולכאורה הוא העיקר, שסוף סוף תיבת בכנפיו בפשש"מ הם כנפיים ולא נוצה.

ויש לומר בדא"פ, שלכן העמיד רש"י עוד הפעם ד"ה בכנפיו כדי לפרש (באופן ברור) שכנפיו כאן הכוונה (בעיקר) לנוצה ממש. ויותר מזה אפ"ל, שחוץ ממה שנתבאר בד"ה בכנפיו הא' שהכוונה שאינו צריך למרוט הנוצות, יש כאן גם משמעות חיובית שצריך דווקא עם הנוצות, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני. ש"והלא אין לך הדיוט שמריח כו' ואין נפשו קצה עליו ולמה אמר הכתוב והקטיר כו'".

ויש להוסיף ביאור בדא"פ, שהשאלה היא כיון שלכאורה הנוצה היא דבר מיותר וטפל לעור, הרי מתאים שיורידו את הנוצה ורק אח"כ יקטירו, וע"ד קרבן עולה שנאמר בה "והפשיט את העולה".

לכן מבארים שבאמת זו סברה נכונה שהיו צריכים למרוט את הנוצות, ורק כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני, לכן צוה הקב"ה להקטיר עם הנוצה ממש.

בפירש"י ד"ה לא תעשו עול במשפט (ויקרא יט, לח): "אם לדין, הרי נאמר (לעיל פסוק טו) לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן היא המדה והמשקל והמשורה". והיינו שתיבות "לא תעשו" וגו' אינם כבפסוק טו ששם הו"ע בפני עצמו וכאן אינו ענין בפני עצמו, אלא כעין הקדמה למה שנאמר להלן, שלא תעשו עול במשפט של מדה, משקל ומשורה.

ושוב עולה השאלה (כמו לעיל בפס' טו) מה שייך לומר (דוקא) לשון עול, והרי במשפט שייך יותר ענין הטיית המשפט, שזה שם כללי לכל אי צדק במשפט, וגם אינו מבואר מהו בדיוק העול.

ואולי אפשר לומר גם כאן (כדלעיל בפסוק טו) שזה הכריח את רש"י לפרש (בפשש"מ, או למדרש המיישב פשש"מ) שזה (בא כדי) ללמד שהמודד נקרא דיין.

וזה שהמודד נקרא דיין, נלמד מעצם לשון הפסוק "לא תעשו עול במשפט", שנכתב בהקדמה ל"במידה, במשקל ובמשורה" שרואים שהתורה מתייחסת לזה כמו משפט, אבל זה שרש"י (שם) ממשיך "וקרוי עול שנאוי ומשוקץ" כו', זה לכאו', מהמבואר לעיל בדא"פ מלשון עול וכנ"ל.

שאם ישקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנאוי ומשוקץ כו'.

וצ"ע למה לעיל (בפסוק טו) לא הביא את החמשה דברים שהדיין גורם: מטמא את הארץ ומחלל את השם כו', וכאן הוסיף את הדברים. [ובת"כ נמצא דברים אלה גם לעיל וגם כאן], דלכאורה מתאים שבמקום הראשון מביא את הדברים, ובמקום השני מקצר שסומך על מה שכבר נתבאר לפני זה (בפרשה זו עצמה), ומדוע כאן, בפעם הראשונה, לא כתב רש"י זה ובפעם השני' כן כתב.

ואולי אפ"ל שבפעם הראשונה (בפסוק טו) נחת לבאר איך יודעים שהדיין המקלקל את הדין קרוי בכל השמות האלה "עול שנאוי כו'", ומאריך בזה, ולכן לא המשיך להעתיק את דברי התו"כ, והסתפק במה שהביא שנקרא בשמות אלה.

משא"כ כאן (יט, לה) כבר לא הי' צריך לבאר איך רואים שעול נקרא שנאוי כו' ולכן הביא את ההמשך של תו"כ "וגורם לחמישה דברים האמורין בדיין" כו'.

ואולי יש להוסיף (על המבואר לעיל) שכיון שאנו רואים שהתורה היתה צריכה לכתוב פסוק מיוחד אודות מדה, משקל ומשורה, כנראה שיש מקום לחשוב שבענינים אלה אינו חמור כ"כ,

ואולי מפני שדרך בני אדם לוותר, והרי גם להלכה למעשה יש ענין במקח, שפחות משתות מחילה, ולכן כתבה התורה שגם במדה, משקל ומשורה הוא אותו הדבר כמו משפט רגיל שבין אדם לחבירו.

וזה שבמקח, פחות משתות מחילה, זה מדובר שטעה במחיר המקח או בשווי הכסף, ואח"כ נודע לו.

- ואולי אפילו כשעשה ביודעים אלא שטוען שבעיניו שוה המקח כך, אבל מלשון "נתאנה לוקח" ובעיקר מזה שלפעמים גם יש שנתאנה מוכר, הרי שיש כאן אי ידיעה ברורה -

אבל כאן הכוונה שלא ירמה במדה, שלא ימכור מדה מסוימת ונותן לו פחות ממדה זו ע"י תחבולה וכן במשקל וכן במשורה כדאמרינן בגמ' (ב"מ סא', ב') "במדה - זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד משני האחים הבאים לחלוק שדה בימות החמה, (שמתוך יובשו הוא נגמד וכויץ - רש"י) ולאחד (האחים) בימות הגשמים (באותו חבל, מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צורכו - רש"י), במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח (להכבידו, וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו - רש"י).

בפירש"י עה"ת מצינו שתי התייחסויות להבדל שבין שני הביטויים - דיבור ואמירה - וצע"ק לתווך ביניהם:

א) בר"פ וארא (שמות ו, ב) שדיבור הוא משפט. וכן בר"פ דברים "אלה הדברים - לפי שהם דברי תוכחות". ובפ' יתרו (יט, ג) ע"פ "כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה, [לעומת:] ותגיד לבני ישראל לזכרים. . דברים הקשים כגידין".

ב) בפ' דברים (ב, יז-יח) "ויהי כאשר תמו וגו', וידבר ה' אלי לאמור. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים ויישוב הדעת..." וכיו"ב בפירש"י ר"פ ויקרא (א, א בסופו). ומקורו מתענית ל, סע"ב עיי"ש במפרש, וב"ב קכא רע"א עיי"ש ברשב"ם (וכיו"ב בראב"ד לתו"כ, הובא ברש"י שעוועל ריש ויקרא)*.