נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו
בראשית (כא, יא) רש"י ד"ה "על אודות בנו: על ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו.
רש"י הקדים את המדרש, שכן הוא מתפרש יותר טוב בפשש"מ. שכיון שלפני זה מסופר ששרה אמרה לאברהם שישלח את ישמעאל, אין מתאים ההמשך "על אודות בנו", שלשון זה משמע ענין כללי, שאילו קאי על זה שאמרה לשלחו, הי' מתאים יותר "וירע על אמרה לשלחו", או "על שילוחו". שלכן הביא את המדרש, שעפ"י המדרש אינו מדבר על פרט זה של שילוחו, אלא על כללות מצבו "שיצא לתרבות רעה", שע"ז מתאים יותר הלשון "על אודות בנו" - "על ששמע שיצא כו'" שבגלל זה שרה אומרת לשלחו.
ואעפי"כ לא הסתפק רש"י בפירוש זה (של המדרש), כי בפשש"מ לא כתוב שיצא לתרבות רעה, אלא שחז"ל פירשו (בפסוק ט') "ותרא שרה את בן הגר המצרית . . מצחק", ש"מצחק" זה "לשון עבודת אלילים . . ד"א לשון גילוי עריות . . ד"א לשון רציחה כו'", אבל כיון שבפשש"מ לא כתוב (בבירור) מה זה "מצחק", שלכן גם יש שלשה פירושים בדבר, שבפשטות כשרש"י אומר "ד"א", אין הפי' הוספה על הקודם, אף שכאן יתכן שכן, אבל בדרך כלל "ד"א" - ענין אחר הוא, והיינו או שהי' עבודת אלילים או כו'. וא"כ, קשה לומר ש"פשוטו" של "על אודות בנו" הוא על שיצא לתרבות רעה (שאין זה כתוב ב"פשוטו"), לכן פירש"י "ופשוטו על שאומרת לו לשלחו". שזה הסיפור המפורש בפשוטו של מקרא.
מגיד שיעור בכולל תפארת זקנים
בפרשת ויצא (ל, לו) על הפסוק "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות" מפרש רש"י בד"ה הנותרות: הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו.
וצ"ל, הלא לבן הסיר התישים העקודים והטלואים. ואת כל העיזים הנקודות והטלואות וכו' ומשמע מזה שאת כל השאר מסר ליעקב לרעות. ואיך אומר כאן שהותיר איתו רק החולות והעקרות. ועוד לפי"ז הי' לו נס כפול, לבד שתלדנה הצאן עקודים נקודים וכו' הנה גם יוצא מזה שהעקרות נפקדו.
ברוקלין, ניו יורק
בריש פרשת חיי שרה, בסיפור קניית מערת המכפלה ע"י אברהם, נאמר בכתוב (כג, ה-ו): "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו, שמענו אדוני נשיא אלקים אתה בתוכנו".
והנה לכאורה הכתוב "שמענו אדוני" יש בו סתירה מבחינה לשונית, דפתח ב"שמענו" לשון רבים וסיים ב"אדוני" לשון יחיד, והול"ל "שמענו אדוננו", שהרי בני חת הם המדברים.
והראב"ע עמד על זה וכתב, "אדוני, ולא אדוננו, לשון המדבר, ואין מדרך המוסר לשום אחרים שותפים עמו". פירוש דבריו: אף שנאמר בכתוב "ויענו בני חת", מ"מ הי' אחד שדיבר בעדם, ואין זה מדרך המוסר שיקרא לו אדוננו בשם כולם ולכן קרא לו "אדוני" לשון יחיד. ובתרגום אונקלוס תרגם "אדוני" במובן "אדוננו", "אדוננא". וכן בתרגום יונתן.
אולם בפירוש רש"י על הכתוב לא מצינו שיעמוד על זה. אך מצינו ברש"י לתהלים מזמור קי (הועתק במוסף רש"י כאן בחומש המאור) על הפסוק "נאום השם לאדוני", שכתב רש"י "לאדוני – לאברהם שקראוהו העולם אדוני, שמענו אדוני". כלומר, לפי דברי רש"י שם אין משמעות "אדוני" כאן במובן "אדון שלי", דאז הוי לי' לומר בלשון רבים, "אדוננו", "אדון שלנו" – אלא זהו תואר הכינוי של אברהם "אדוני" (על דרך השם הקדוש אד' שאין משמעו "אדונים שלנו", אלא זהו שם של כינוי). ולכן אין פירוש "נאום השם לאדוני", לאדוניו של כותב המזמור, אלא לאדם זה ששם הכינוי שלו הוא "אדוני", והוא אברהם. ועדיין צריך ביאור מדוע לא פירש רש"י כאן מאומה.
תושב השכונה
בקובץ שי"ל לשבת פרשץ מקץ [תתכח] עמ' 77 הבאתי קושיית מפרשי החומש על מה שכתב בפרשת מקץ (מב, לז): ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך וגו'. והרי היו לו לראובן ארבעה בנים - חנוך ופלוא וחצרון וכרמי, ולמה אמר "את שני בני תמית".
ושאלתי שם, שגם לאחרי תירוצם של המפרשים עדיין צריך עיון. שלכאורה הי' מתאים יותר הלשון בפסוק את שני מבני, ולא את שני בני.
ועל זה תירצו ה'מערכת' שם, וז"ל: אולי אין הכרח גמור שנולדו ב' בנים הצעירים עדיין, ונולדו לאחר מכן, עכ"ל.
ואולי כדאי להעיר, שבזמן שראובן אמר את שני בני תמית הי' זה כבר אחר התחלת שני הרעב. ולכאורה כבר עברו כמה חדשים משנת הרעב. שהרי גם כשירדו האחים למצרים לשבור לחם לא הי' זה בהתחלת הרעב, כמו שפירש"י בד"ה למה תתרעו (מב, א) "... כי באותה שעה עדיין הי' להם תבואה". וכשמוסיפים לזמן הזה עוד הזמן שירדו למצרים ונתעכבו שם ובאו בחזרה לארץ כנען בודאי עברו בתוך זמן זה כמה חדשים משנת הרעב. וכפי תירוץ המערכת הנ"ל עדיין לא נולדו שני בניו הצעירים של ראובן.
והנה יעקב אבינו בא למצרים עם כל משפחתו גם עם הארבעה בנים של ראובן בסוף שנה שני' של הרעב, וכמו שפירש"י בפרשת וישב בד"ה ימים רבים (לח, לד). וזה הי' לאחר שנתעכב זמן מסוים בדרך.
ועיין בפירש"י פרשת ויצא בד"ה דרך שבעת ימים (לא, כג): "... למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד". ונמצא לפי כל הנ"ל, שלפי תירוץ המערכת נולדו שני בניו הצעירים של ראובן במשך של שנה וחצי או פחות של שני הרעב.
אבל צריך עיון שהרי רש"י פירש בפרשת מקץ בד"ה בטרם תבוא שנת הרעב (מא, נ): "מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון". והאיך עבר ראובן על איסור זה. ובדוחק יכולים לתרץ שאשת ראובן נתעברה קודם שנת הרעב וילדה תאומים.
אבל באמת אין זה קושיא על תירוץ המערכת. כי קושיא זו שאסור לאדם לשמש מטתו בשנת הרעב הוא גם על לוי - שנולדה יוכבד בן החומות בשנה שני' לרעב. וגם על יצחק, כמ"ש בפרשת תולדות (כו, ח): "וירא גו' יצחק מצחק" ומפרש רש"י שם "שראהו משמש מטתו". והגם שהי' גם אז שנת הרעב.
והנה, כ"ק אדמו"ר עמד על זה (בנוגע ללוי ויצחק) בלקו"ש חלק כ' פרשת מקץ, ולפי ביאור של כ"ק אדמו"ר שם מובן שגם על ראובן אין קושיא זו, ועיין שם.
Download PDF