שמות (כח, לב) רש"י ד"ה לא יקרע - "כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו שזהו ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון". וצ"ע: למה רש"י נחית כאן לומר "והקורעו עובר בלאו", ומוסיף "שזהו ממנין לאוין שבתורה". וכי דרכו של רש"י למנות (ולבאר) הלאוין שבתורה?

וכן צ"ע: למה מביא כאן את ולא יזח החשן ואת לא יסורו ממנו (שבבדי הארון), והרי יש כו"כ לאוין, ולמה מנה רק אותם.

ולאידך, אם צריך לפרש זאת, למה לא פירש במקומם אצל לא יזח החשן וכן אצל לא יסורו ממנו, שהם ממנין לאוין שבתורה.

וי"ל בדא"פ: דהנה בתחילת הדיבור (לא יקרע) פירש"י "כדי שלא יקרע", והיינו שאף שבפשטות הלשון של "לא יקרע" הוא לשון של איסור (לאו), פירש"י שהכוונה היא "כדי שלא יקרע", שה"לא יקרע" הוא הסבר ל"שפה יהי' לפיו סביב", שעשיית השפה הוא כדי שלא יקרע.

וזה שלא כתוב שלא יקרע (עם שין) אין זה קושיא, שכך לשון התורה בכו"כ מקומות, שדיברה תורה בלשון קצרה, ולפעמים חסרה תיבה שלימה, ולא נכתבה, כי זה מובן מאיליו.

אלא שא"כ יתכן לומר שזה על דרך "עצה טובה קמ"ל". ועל זה אומר ר"י שאף שהכוונה הפשוטה בפסוק הוא נתינת טעם, אבל זה (גם) לאו. שכך מקובל מחכמינו זכרונם לברכה, שפסוק זה (לא יקרע) נכנס במספר הלאוים.

ועפי"ז גם יומתק הלשון "שזה ממנין לאוין שבתורה", שלכאורה למה צריך להוסיף את זה, ולא הסתפק במה שאמר "והקורעו עובר בלאו", וממילא מובן שזה ממנין לאוין שבתורה.

אלא שכנ"ל שפשש"מ הוא נתינת טעם (כדי שלא יקרע), וכאן בא רש"י לומר "והקורעו עובר בלאו", שלכאורה יוקשה מאין ההכרח, על זה אמר "שזה ממנין לאוין שבתורה", וא"ע בע"כ שזה בא (גם) ללאו.

ויובן בטו"ט ודעת הסדר ברש"י - בראשונה מפרש פשש"מ בתיבות "לא יקרע" - כדי שלא יקרע. ולאחרי שגמר פשש"מ מוסיף - שכיון שכפי שקיבלו חז"ל "שזה ממנין לאוין שבתורה" לכן והקורעו עובר בלאו".

ואף שאין ענינו של רש"י למנות (ולבאר) הלאוין - ברם הכא י"ל, דזה נוגע לפשוטו של מקרא, שיש הבדל בין אם הכוונה רק ל'עצה טובה' שגם אז אני מבין את החשיבות של המעיל שצריכים להשתדל שלא לקרעו, שהרי התורה דאגה שלא יקרע.

- ולהעיר מספר החינוך במצוה קא (שלא לקרוע המעיל של כהנים) שכותב: "משרשי המצוה לפי שהקריעה דבר שלא גנאי אצלנו ואף (פי' כ"ש) בפי הבגד, נתחרקנו מן הדבר כו' שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר" -

אבל אין זה בדוקא. משא"כ אם זה לאו הרי אופן האזהרה של "לא יקרע" הוא באופן של דוקא (כך).

ועפי"ז י"ל בדא"פ, למה רש"י מביא כאן "וכן לא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון" -

שלפי הנ"ל שעיקר החידוש כאן הוא שאף שבפשש"מ "לא יקרע" הוא כדי שלא יקרע בפשטות, מ"מ יש בזה גם ענין של לאו, הנה ע"ז מביא ראיה מ"ולא יזח החשן", שגם שם הכוונה בפשטות "שלא יהיה תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו ונמצא מיושב על המעיל יפה" (רש"י בפסוק כ"ז בסוף), אעפי"כ נמסר לנו מחכמינו ז"ל שזה ממנין הלאוין, ועד"ז "לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון", שבפשטות י"ל שזה כעין שמירה מעולה יותר, שלא ינסו לקחת את הארון בטבעות עצמן, ובפרט כשיש צורך להעבירו ממקום למקום (וכיו"ב).

- וכפי שנתבאר בדא"פ בא' הגיליונות הקודמים בענין "לבתים לבדים" הנאמר אצל השלחן (שמות כה, כז), ועד"ז אצל מזבח הזהב (שם ל, ד), שלכאורה הי' צ"ל "בתים לבדים" (בלא ל'), שי"ל בדא"פ: שהמשמעות היא ג"כ שהטבעות עצמן יהיו (לפעמים) לבדים, כמו הבדים, דהיינו שישתמשו עם הטבעות עצמן ע"מ לטלטל בהן כשלא נושאים אותם למקום רחוק.

שעפי"ז נתבאר שם - בדא"פ - הקפידא בטבעות הארון שלא יסורו ממנו, שמלבד ענין החק שבזה - יש לבאר שזה מפני שאם יסורו ממנו, הנה לפעמים בעת הצורך יטלטלוהו בלי הבדים, ויתכן שישמט ויפול.

ואעפי"כ קבלנו מחז"ל שזה נכנס במנין הלאווין.

וכן גם גבי לא יקרע, שאף שבפשטות היינו "כדי שלא יקרע", אבל גם "והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה".

וכמובן הצורך לומר כאן שזה ממנין הלאוין שבתורה, שבמקומות שברור שזה לאו אין צורך לומר כן, ורק כאן כיון שיש מקום לומר שזה כדי שלא יקרע ואין הכוונה ללאו לכן צריך להדגיש את זה.

ועדיין צ"ע למה ראה רש"י לבאר דוקא כאן ש"הקורעו עובר בלאו" יותר מאשר ב"לא יזח החשן" וכן ב"לא יסורו ממנו" שבבדי הארון, שכנ"ל גם שם אין ברור כ"כ שזה לאו, שי"ל שזה כדי שלא יזח החשן, וכדי שלא ישמט הארון ויפול.

ובפשטות י"ל שהמתין עד האחרון שבהם, וביאר על כולם.

ויש להוסיף בדא"פ שלגבי בדי הארון יש גם בפשש"מ משמעות שזה לאו- שכבר בפסוק שלפני זה (שמות כה, יד) נתבאר צורך הבדים, "והבאת גו' לשאת אותו בהם", ואחרי זה כתוב (פסוק טו) "בטבעות הארון . . לא יסורו ממנו", הרי שיש משמעות של לאו.

וכנ"ל שאין ענינו של רש"י למנות הלאוין, לכן גם לא פירש שזה לאו.

ועד"ז גבי "לא יזח החשן", דגם התם יש משמעות של לאו, שהרי כבר נאמר (כח כח) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד. . להיות על חשב האפוד גו'", שגם מזה מובן שהוא קשור ואינו זז, ואם כתוב אחרי זה "ולא יזח החושן מעל האפוד", יש בזה משמעות של לאו. וכנ"ל דכיון שאינו ענינו של רש"י למנות לאוין, וכיון שבפשש"מ יש משמעות לזה, לכן אין צורך לבאר שזה לאו.

משא"כ בפסוק ל"ב בענין המעיל יש יותר במשמעות התיבות לא יקרע שזה רק נתינת טעם, שזה בא בהמשך ל"כפי תחרא יהי' לו" שאין ענין לא יקרע מובן מתוך התיבות כפי תחרא יהי' לו, שהרי בתחרא לא שייך כ"כ קריעה, שבדרך כלל השריון עשוי מברזל או נחושת, וא"כ תיבות לא יקרע הוא (יותר נתינת טעם על השפה של המעיל).

ולכן כאן צריך רש"י להודיענו - וכנ"ל שזה נוגע לפשש"מ - ש"והקורעו עובר בלאו כו'".

ומה שרש"י (בכל זאת) מביא כאן את הפסוקים של "ולא יזח החשן"; "ולא יסורו ממנו", י"ל שזה אינו כ"כ כדי לבאר שהם לאוים, שכנ"ל הרי זה משמע מפשש"מ (ולכן רש"י לא באר במקומם - כנ"ל), אלא הביאם בתור סיוע לפירושו כאן, שאף שבפשש"מ יש משמעות שזה נתינת טעם, אעפי"כ זהו לאו, וע"ז הביא משני לאוין הנ"ל (לא יזח, לא יסורו), שגם שם בפשש"מ זה יכול להתפרש כנתינת טעם ואעפי"כ הם (גם) לאוין.

ועפ"י הנ"ל יש לבאר - בדא"פ - דבר פלא, שהסדר שהביא רש"י ב' הלאוים הוא - קודם ולא יזח ואח"כ לא יסורו, אף שלא יסורו כתוב לפני ולא יזח.

ועפ"י הנ"ל שהסיבה שהביא לכאן את שני הפסוקים האלה הוא להראות שאפי' שבמשמעותם יש נתינת טעם - הם משמשים כלאו,

עפ"ז יבואר שמביא בראשונה מ"ולא יזח החשן", כי משם יש יותר הוכחה שתיבות שבאות בתור נתינת טעם משמעות (גם) כלאו, שבחשן יש יותר משמעות ש"ולא יזח החשן" הוא כהמשך ונתינת טעם ל"וירכסו את החשן מטבעותיו גו'" משא"כ בלא יסורו (הבדים) אין זה בא בהמשך ל"והבאת את הבדים גו'", שהרי זה (והבאת גו') נאמר בפסוק לפני זה ושם נגמר הפסוק (הענין) "..לשאת את הארון", ואח"כ יש פסוק מיוחד בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, שבפשש"מ זה הרבה יותר רחוק לשמש כנתינת טעם ל"והבאת את הבדים גו'" מ"ולא יזח החשן" (אלא שנתבאר לעיל (בדא"פ) שזה יכול לשמש כנתינת טעם), ולכן משם יש ראי' שנתינת טעם משמשת כלאו, שלכן הביא פסוק זה בשני'.

ויקרא יא, ג. רש"י ד"ה מפרסת - כתרגומו סדיקא. והיינו שלכאורה הפירוש של מפרסת פרסה הוא על דרך שוסעת שסע שתיבת שסע היא שם עצם של השסיעה ותיבת שוסעת היא פעלית, וביחד "שוסעת שסע" היינו (שיש את) הפעולה של השסיעה, ועד"ז - לכאורה - הוא הפירוש של מפרסת פרסה, שפרסה הוא שם של העצם של פרסה, ו"מפרסת" היא הפעולה.

ועל זה אומר רש"י שאינו כן, אלא מפרסת הוא מלשון פרוסה, ו"מפרסת פרסה" - היינו שהפרסא פרוסה = סדוקה. ומפני שאין זה פשוט כ"כ לפרש כן, שיותר נראה לפרש שמפרסת היא הפעולה של הפרסה, ובפרט שזה כתוב ביחד עם שוסעת שסע, ושם אכן כך הפירוש. לכן - י"ל בדא"פ - כתב רש"י מיד כתרגומו - סדיקא, שלפי התרגום רואים שמפרסת אינו מלשון פרסה אלא מלשון פרוסה.

וי"ל בדא"פ שזה שכתבה התורה באופן כזה (מפסרת פרסה) ולא כל שפרסתה פרוסה (וכיו"ב), שאז לא נטעה לפרש מפרסת מלשון פרסה זה בגלל לשון נופל על לשון, שמפרסת קרוב ללשון פרסה.

ועל דרך (אף שאינו בדומה לזה - בראשית ב, כג): "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" ופירש"י "לשון נופל על לשון כו'".

ועל דרך (וגם זה אינו בדומה לכאן) גבי הנחש שעשה משה מנחשת (במדבר כא, ט) על שם הנחש, אף שלא נאמר לו "לעשות מנחשת", אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון (רש"י ד"ה נחש נחושת). ובפרט כאן, שליד זה כתוב ושוסעת שסע ששוסעת שסע זה באותו משקל של מפרסת פרסה, לכן - י"ל בדא"פ - שנכתב בלשון זה.

ולכאורה מה שיותר דומה הא מה שנתבאר בדא"פ בגליון בד"ה וצרתי (את צורריך - שמות כג, כב), שבעצם הי' צריך להיות כתוב והצרתי (עם ה') כמו (דברים כח, נב) "והצר לך בכל שעריך", בבנין הפעיל, ולמה באמת לא כתוב והצרתי, שזה בגלל שלפני זה כתוב ואיבתי את אויביך, ששם אין צורך להוסיף ה' (או שהא' בא במקום ה') שכך היא משקל התיבה, לכן לא כתב גם אצל וצרתי ב"ה".

והנה לכאורה מקום לומר ש"שוסעת שסע" אינו רק לשון של שם עצם ושם הפעולה, אלא יש כאן משמעות של (כמו) פעולה כפולה, ששוסעת את השסיעה, שלכאורה מזה נלמד "שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין" (-רש"י), שאם נפרש (רק) כפשוטו ש"שסע" הוא שם העצם, ושוסעת היא הפעולה, אין לכאורה ראי' שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, שאפשר גם לפרש "שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שלמטה מחוברות", וגם זה לכאורה נכנס במין של שוסע, שהרי יש מין שאין לו שסיעה בכלל, אלא פרסותיו קלוטות (חתיכה אחת) ומין זה שפרסותיו שסועות רק מלמעלה הרי הוא שוסע מלמעלה עכ"פ, ולכן יש לומר שהלימוד הוא מהכפל לשון שוסעת שסע.

ועפ"ז הי' אפשר ליישב גם הלשון בתורה כל מפרסת פרסה, שגם אם נאמר שמפרסת היא מאותו לשון של פרסה (ולא מלשון פריסה ושבירה) ולהעיר מלשון חז"ל (גבי בן פקועה) משיפריס על גבי קרקע, שבודאי הכוונה בלשון משיפריס, היינו משידרוך עם פרסתו על הקרקע ולא מלשון שבירה אבל מזה שכתוב כפל לשון, הרי שצריכים לפרש כמו פעמיים פרסה, וא"כ בע"כ שיש סדק בפרסה ואז יש שתי פרסות.

ולפי"ז לא נצטרך לפרש ש"מפרסת" היינו "שוברת", אלא כפשוטו שדורכת עם הפרסא שלה וכנ"ל בתחילת ההערה שבפשטות הלשון כן משמע, ומזה שכתוב פעמיים נלמד שזה סדוק.

ואין זה סותר את מה שפירש"י עפ"י התרגום שמפרסת היינו סדיקא, שיתכן לומר שאינו בא לשלול את הפירוש הפשוט בתיבת מפרסת. כלומר, שהעיקר כאן בודאי ענין הסדיקה, שזהו הרי הסימן טהרה, אבל אילו הייתי יכול ללמוד ענין הסדק מתוך תיבות מפרסת (לשון פרסה) פרסה שצריכה להיות סדוקה אולי אינו מופרך מלפרש כנ"ל שזה מלשון פרסה, ומהכפל - משמע לשנים (דהיינו סדוקה) שהרי התרגום אינו מפרש בכל פעם דוקא פירוש פשוטה של התיבה אלא לפעמים את התוכן, אף שבכללות הוא מהפשטנים.

אבל מלבד הדוחק הגדול לומר כן, הנה לכאורה אין זה נכון, שלפי זה צ"ל ששסע (פעם אחת) בלבד היינו שסיעה אחת רק מלמעלה, ומהפסוקים משמע שמפרסת היינו שסיעה אחת, וכשזה שסוע לגמרי - זה נקרא בתורה שוסע שסע.

אלא שצ"ע למה נאמר בכל מקום שוסע(ת) שסע - ב' פעמים, ולא עוד אלא שהתורה גם מוסיפה תיבת "פרסות" שלכאורה, לפי הנ"ל, שתיבת שוסע (בלבד) כבר משמע שהוא שסוע לגמרי (מלמעלה ומלמטה, בשני צפרניו) די לומר ושוסע (פרסות).

ועפי"ז (ש"שוסע שסע" ענין אחד הוא ואין למדים כלום מכפל הלשון) גם יובן - לכאורה - למה רש"י צריך להביא ראי' - על ושוסעת שסע - מהתרגום "כתרגומו ומטלפא טלפין", דבשלמא התרגום על "מפרסת" צריך להביא "כתרגומו סדיקא", כי כנ"ל, יתכן לפרש מפרסת מלשון פרסא, ועפ"י התרגום משמע שזה לשון פרוסה. אבל על שוסעת שסע (ובתורה גם יש הוספה של תיבת "פרסות") למה צריך סיוע מהתרגום, אלא שכנ"ל הלשון שסע בפשטות יש משמעות של שסיעה אחת, ואם זה שסיעה אחת הרי זה יכול להיות שזה רק מלמעלה, לכך מביא את התרגום שתרגם טלפין - לשון רבים, שזה מוכיח ששוסע שסע הכוונה שמובדלת מלמעלה ולמטה בשני צפרנין.

ויתכן שהביאור על שוסעת שסע עוזר לפירוש על מפרסת פרסה, היינו שאם יודעים ששוסע שסע הכוונה מלמעלה ולמטה, הרי שמפרסת פרסה הכוונה לשסיעה אחת בלבד - מלמעלה.

לכן צריך לכתוב להלן (יא, כו): "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת גו' טמאים הם לכם גו'", להודיע שאפי' שיש להם שסיעה אחת מלמעלה אין זה מספיק אלא צריך להיות גם ושוסע שסע, ואם חסר ענין זה - טמא הוא.

אבל לפי זה לכאורה צריך עיון גדול כשמגיעים לפסוק כו "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת גו'" מפרש רש"י: "כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת כו'", והרי גבי גמל נאמר לעיל (פסוק ד') "את הגמל . . ופרסה איננו מפריס גו'", ואם נאמר שהפירוש "מפריס" היינו שסע אחד (מלמעלה), איך אפשר לומר שהגמל אינו מפריס, והרי רש"י אומר שהגמל פרסתו סדוקה מלמעלה.

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל בדרך אפשר - אף שדוחק גדול הוא (כנ"ל) - שבתוך תיבות מפריס פרסה יש משמעות שהפרסה נחלקה לשניים בגלל כפל התיבות, והיינו שגם אם נפרש שתיבת מפרסת היא מלשון פרסה (ולא מלשון פרוסה), הנה בגלל הכפל יש בזה משמעות של שתים, וזה שרש"י מביא את התרגום "סדיקא" אינו בהכרח שזה פירוש פשוטו של מקרא בתיבה זו, אלא התוכן שלה - כנ"ל.

הנה עפי"ז יהי' אפשר ליישב מה שנאמר בפסוק (יא, ד) "את הגמל . . ופרסה איננו מפריס", שהכוונה לשסיעה גמורה מלמעלה ומלמטה, שכן בעצם המילים "מפרסת פרסה" אפשר להכניס שיש שתי פרסות נבדלות מלמעלה ומלמטה (עם שתי צפרנים) שכנ"ל כפל הלשון מראה (בדרך רמז עכ"פ) לשתים, ואם שתים הרי שתים גמורים, ועל זה אומרת התורה שגמל אינו מפריס, כלומר שאינו מפריס שתי פרסות לגמרי - כמו בשוסע שסע, אבל בודאי פרסתו סדוקה מלמעלה.

ואין זה סותר למה שכתוב בפסוק ג' "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות גו'", ששם נתבאר שמשמע שהמשמעות של מפריס הוא סדוק רק מלמעלה, ושוסע שסע הוא שנסדק גם למעלה וגם למטה, שיש לומר שכן אם כתוב מפריס פרסה ליד שוסע שסע הנה בודאי מפריס פרסה הוא סדוק רק למעלה, אבל שכתוב "מפריס פרסה" לבד, יתכן לפרשו שתי פרסות סדוקות לגמרי, ואז כשכתוב "ופרסה לא יפריס" הכוונה שאינו מפריס לגמרי, אבל סדק עליון יש.

וכה"ג מצאנו גבי גרב (וילפת) - שבויקרא בפ' אמור (כא, כ) מפרש רש"י בד"ה גרב (השני) - "זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ", ובד"ה "ילפת . . לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר בגרב ובחרס (ומתרץ רש"י): "כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס-גרב, כך מפורש בבכורות".

שבפשטות הסיבה (לשינויים הנ"ל) היא שתיבת גרב יש לה משמעות (או בתיבה עצמה או הטבע של מין השחין) של יובש, ויובש חזק יותר מאשר השחין של ילפת, שגם בילפת יש יובש, אבל לא כ"כ כבגרב (שלכן (כנראה) גם השם ילפת אינו מראה (ושייך) ליובש, אלא מפני "שמלפפת והולכת עד יום המתה"), שהיא יבשה רק מבפנים ובמחוץ לחה. וגרב יותר יבש, שהוא יבש גם מבפנים וגם מבחוץ.

אבל כשגרב עומד ליד חרס, הנה בודאי יש עליה משמעות יותר חזקה של יובש, והיינו שיבש גם מבפנים וגם במחוץ. וזה מכריח אותי לפרש שגרב (כאן) יבש רק מבפנים, וחרס הוא שחין יבש שיבש גם מבפנים וגם מבחוץ.

ונמצא שאותה תיבה מתפרשת לפעמים ביובש פחות ולפעמים יותר, וזה תלוי ליד איזה תיבה כתובה.

ועד"ז י"ל לגבי מפרסת פרסה שכשזה עומד ליד שוסעת שסע הנה בע"כ הפרסה סדוקה פחות מהשסועה, ולכן בע"כ עלי לפרש שמפרסתם פרסה סדוקה רק מלמעלה, משא"כ כשכתובה לחוד, אפשר לפרש שמפרסת פרסה היא סדוקה לגמרי מלמעלה ומלמטה.

שעפי"ז יתפרש מה שכתוב אצל הגמל (יא, ד): "ופרסה איננו מפריס", שהכוונה שאינו מפריס באופן של שסיעה לגמרי. וזה נרמז לכאורה בכפל התיבות ופרסה (איננו) מפריס שאינו מכפיל את הפרסה באופן של כפל גמור בשתי צפרנין, אלא פעם אחת בלבד.

- וכאן כשאומרים אבל פרסה אחת כן מפריס, אף שנתבאר ש"פרסה" היינו עצם הפרסה, ומפרסת בא לומר שמכפיל את הפרסה, אבל כאן "פרסה" בודאי תהי' הכונה פרסה סדוקה, כשם שפירשנו ב"פרסה לא יפריס" שאין הכוונה שאין לו בכלל פרסה, שהרי בודאי יש לו פרסה, אלא שהכוונה שאינו שובר אותם לגמרי שאז יש שתי פרסות גמורות, וא"כ כשאומרים שיש לו רק פרסה אחת, הכוונה (כאן) שהפרסה פרוסה פעם אחת (בסדק עליון) -

ובכלל יתכן שיש איזשהי קירבה בין תיבת פרסה (ממש) ל(ענין) פרוסה, ואולי כי הרבה (או רוב) סוגי בהמות (וחיות) שיש להם פרסה היא סדוקה. לכן נקרא חלק זה פרסה.

והנה אם יתכן לפרש כן, כנ"ל, שמפרסת פרסה היינו שמכפילה את הפרסה, שמזה גם מובן הפירוש שמפרסת היינו סדוקה (שאז הוא כפול) יובן גם הכפל של שוסעת שסע (פרסות), שכנ"ל שסיעה אחת בלבד עדיין אינו משמע שמובדל בב' צפרנין דוקא - שגם סדק (עליון) נקרא שסיעה. לכן כתוב שוסע(ת) שסע, ששוסע את השסיעה והיינו מלמעלה ומלמטה (שנשאר לעיל בצ"ע שלכאורה הי' מספיק בפעם אחת (שוסע), שעפ"י הנ"ל הנה מכפל הלשון נלמד שצריך שיהי' "מובדלת מלמטה ומלמעלה בשתי צפרנין") ולא יוקשה א"כ למה רש"י צריך להביא את התרגום של שוסעת שסע ומטלפא טלפין, והרי לפי הנ"ל נמצא המשמעות בתיבת ושוסעת, שי"ל שבודאי משמעות הפשוטה יכולה להתפרש ש"ושוסעת שסע" ענין (שסע) אחד הוא, (רק מלמעלה), שלכן צריך להביא מהתרגום (כנ"ל) שהם שני שסיעות, היינו שמחולקות לגמרי מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים, שזה למדים בראי' ברורה ממטלפא טלפין - לשון רבים.

אבל זה אינו שולל הפירוש שהלימוד של שסועה לגמרי נלמד מכפל הלשון שוסע(ת) שסע, עכ"פ בדרך רמז.