רב ושליח כ"ק אדמו"ר – וועסט בלומפילד, מישיגן
במדבר כז, כב: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע".
עיין רש"י ד"ה ויקח את יהושע "לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא" (ספרי קמא).
יש להבין איך ליישב זה עם הא דאיתא במס' אבות פרק ראשון משנה ג' "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק לא תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כו'", וכאן משמע שלקחו ליהושע ע"י שהודיעו השכר שיקבל בעולם הבא, ולכאורה מדובר כאן ביהושע שעל פי פשטות היה במדריגת הצדיק שבתניא שכבר נהפך נפש החיונית שבו לקדושה, ואיך שייך לומר שלקחו ע"י הודעת שכר שלעתיד לבוא.
והנראה לומר שכמדומה מבואר במקומות בחסידות (?) שאף אחרי ההתהפכות של הנפש החיונית לקדושה מ"מ היא אינה מגעת למדריגת הביטול של הנפש האלקית. ולכאורה יש מקום לומר שאף אחרי ההתהפכות יש צורך לפתות הנה"ב בשום שכר כדי שיתרצה בלב שלם. וא"כ דברי המשנה "שלא תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" מכוונים בעיקר להנ"א, שהנ"א תעשה המצות מצד ביטולו להקבש"ע ולא מצד הרצון לקבלת שכר, אבל מצד הנה"ב אפילו אחר התהפכותו לקדושה נשארת בחי' הרצון לאיזה שכר וע"כ היה צורך לדבר עם יהושע ע"ד השכר של פרנסי הציבור לעולם הבא כדי שתהא הסכמה מלאה אף מצד הנפש החיונית של יהושע.
ואף שהוא מוזר קצת לומר שדברי אנטיגנוס באבות מופנים רק להנפש האלקית של האדם הרי מצינו בספר תניא קדישא פרק ל"ב כעין זה: "וגם המקורבים אליו והוכיחן ולא שבו מעוונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם כו'".
תושב השכונה
ברש"י סוף פ' פינחס (כט, לו) בד"ה פר א' איל א' מביא רש"י וז"ל: ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון מאכילו פטומות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו בשר בהמה למחר מאכילו קטניות למחר מאכילו ירק פוחת והולך כפרי החג. עכ"ל.
ולכאורה אינו מובן איזה דרך ארץ הוא זה? והאם זהו המצוה של הכנסת אורחים כאשר מרמזים להאורח שרוצים ליפטר ממנו ושיעזוב את הבית? ואפילו אם הוא בדרך רמז הלא האורח ירגיש בזה! ואיך יתאים זה עם מה שלמדו אותנו חז"ל אבות פרק א' והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות? אדרבה! אם עינו צרה באורחים אז הלא מוטב הי' לו לשבור את יצרו הרע ולסבול הימנו עד קצה האחרון ולא לרמז לו לצאת!
ולא ראיתי עד הנה מי שיעיר ברש"י זה!
והנה במדרש רבי תנחומא מובא הענין עם קצת שינוי הלשון מרש"י, וז"ל בתנחומא סוף פרשת פנחס, מה ראה להיות פוחת בכל יום? אלא למדך תורה דרך ארץ מן הקרבנות, שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו, ביום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי גבינה, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטניות. עכ"ל התנחומא.
והנה מהלשון של התנחומא "שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו" משמע לכאורה שלכתחילה מוטב הי' אם לא קיבלו, אלא שבדיעבד אם קבלו כבר אז למדה תורה דרך ארץ יום ראשון יאכילנו פטומות כו' ולכאורה קשה להבין למה לא יקבל אותו לכתחילה והרי שמאי הורה (פרק אבות פרק א') והוי מקבל את כל האדם וכו' וכנ"ל*.
והנראה מכל זה בד"א שהמדובר פה היא לא באדם ישר והגון עובר אורח הבא דרך מקרה לעבור דרך ביתו של בעה"ב וללון אצלו ואח"כ לילך לדרכו הלאה. אלא המדובר פה בגוי רשע הבא בכיוון להתאכסן אצל הבעה"ב ולכלות את ממונו משנאתו אותו. והבעה"ב בתומו קיבל אותו, ואחר שכבר קיבל אותו נתברר לו כוונתו האמיתית של הגוי הרשע. ועל כגון דא נאמר "למדך תורה ד"א". דהיינו שאל יזרוק את הגוי החוצה ביד כי אז הרי יוכל לנקום ממנו, וכבר למדו אותנו חז"ל שסתם גוי חשוד על ש"ד. (עי' בגמרא ע"ז כה ע"ב והלאה) אלא יתנהג עמו כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כה א) אם רעב שונאך האכילהו לחם כו' אלא שאעפ"כ יכול לפחות את מה שמאכילו בכל יום פוחת והולך עד שלא ישאר לו לאכול רק חתיכת ירק, והגוי הרשע בראותו שכבר כלה כל האוכל מן הבית וכלה פרוטה מן הכיס יעזוב מעצמו, ובזה יפטר ממנו הבעה"ב.
וכל זה לימדו אותנו חז"ל מתוך הענין של פרי החג שפוחתים והולכים, ורש"י כבר פירש לנו שהשבעים פרים הם כנגד שבעים אומות אשר כולם כא' שונאי ישראל. וראשית גויים עמלק אשר מתנכל איך לחמס ולכלות ממונם של ישראל, ולהרע להם וכו' ועוד יותר כמו שאמרה רבקה אמנו בנביאות בסוף פ' תולדות "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך".
וביאור הענין בד"א, דהנה באמת צ"ל מה לנו עם השבעים אומות ולמה לנו להקריב קרבנות בשבילם ומובא ברש"י לעיל פסוק יא ומובא בגמרא (סוכה נה ע"ב) שהשבעים פרים מגינים על אומות העולם, הלא מוטב הי' אם היו כלים מעצמן? ולא די לנו כל הצרות שעושים לנו! ולמה לנו להקריב קרבנות בשביל להגן עליהם?
וי"ל דזאת הקושיא רוצה רש"י לתרץ ע"י המשל של האכסנאי. דהנה איתא בגמרא (סוכה נג:) שלשה (או לפי הגירסה "ארבעה") מתחרט עליהם הקב"ה. כלומר שלכתחילה הי' מוטב אם לא נבראו (ובמשל מוטב הי' אם לא קיבלו האכסנאי) אבל בדיעבד אחרי שכבר נבראו אז הקב"ה (ובמשל – האכסנאי) נותן להם את סיפוקם בכדי שיוכלו להתקיים, ועלינו ג"כ לעשות כל שאפשר לצמצמם ולהגדירם ולמעט את הנזק שיכולים לגרום. וזה מה שרש"י מרמז כאן, שמצד ד"א צריך להאכילם אלא שיכול להאכילם באופן של פוחת והולך כפרי החג, וד"ל.
ולתוספת ביאור י"ל דהנה יעקב אבינו קיבל את הברכות מיצחק "ויתן לך אלקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' הוי גביר לאחיך וגו'" ז.א. שכל הברכות נתן יצחק לבנו יעקב ולא רק שנתן לו את הארץ וכל אשר בה אלא שגם שם אותו גביר לאחיו דהיינו שכל מה שמקבל אחיו עשו הוא בתור עבד שמקבל פרס מרבו דהיינו שכל השפעותיו הגשמיים הולכים דרך יעקב – הגביר. ואח"כ כאשר ביקש עשו ברכה לעצמו מאת אביו אז אמר לו אביו "הן גביר שמתיו לך" כלומר, כי כל מה שאתן לך הוא בין כך ובין כך ליעקב כי כל מה שקנה עבד קנה רבו. וכאשר נתברר לעשו מה שמתרחש פה ורע ומר הוא מה שיעקב קיבל את הברכות אז "וישא עשו את קולו ויבך" ואמר לו אביו "הן משמני הארץ יהי' מושביך" ור"ל שאע"פ שנתתי ליעקב את כל משמני הארץ גם בגשמיות וגם ברוחניות, אעפ"כ תוכל לקבל ע"י יעקב הרבה השפעות בתור עבד המקבל פרס מרבו. וזהו שאמר "משמני הארץ יהי' מושביך" ר"ל שמאותו משמני הארץ שנתתי ליעקב תוכל לעשות מושביך ולקבל השפעות הרבה ע"י, אלא שדע לך שהוא הוא הגביר ואתה הוא העבד ומשועבד הנך תחת ידו.
אלא שאח"כ אמר לו אביו "והי' כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" ור"ל שע"י הגלות שיגלה יעקב בין העמים יוכל עשו לקחת את השפעותיו ביד חזקה ע"י שגוזל וחומס ממונו של יעקב, מכיון שעכשיו יכול לפרוק אלו של יעקב מעל צואריו, וע"כ רואים אנו שבשנות הגלות הארוך ומר מתעשר עשו הרבה מאד ע"י חמס אחיו יעקב, וזה למרות שכל ההשפעות שלו הוא מקבל ע"י יעקב אבל מכיון שפרק עלו מעל צואריו יכול לקחת את ההשפעות ביד חזקה בחמס ובגזילה. וד"ל.
ובזה יובן לנו בטוב טעם למה מביאים את הע' פרים לע' אומות, כי בזמן שהי' ביהמ"ק קיים ע"י שהביא ישראל את הע' פרים היו מכירים האומות שכל השפעותיהם באים מיעקב, ויעקב הוא הגביר לאחיו, ונשארים משועבדים תחת רגלי בני ישראל ולא יכולים לפרוק עולינו מעל צוארם. ולא עוד אלא שגם פוחתים והולכים אומות העולם עד שהם כלים לגמרי בב"א.
וכ"ז מרמז לנו רש"י בהביאו את המשל של האכסנאי שבזה למדך תורה דרך ארץ איך להתנהג עם הגוי הרשע שבא לקבל השפעות מהבעה"ב ושהוא מקבל רק מה שנותנים לו בתור עבד המקבל פרס מרבו, וגם מה שנותנים לו הוא פוחת והולך עד שהוא כלה לגמרי וכמו שאמר הנביא ירמי' (ל' יא) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' בב"א. זה מה שנראה לי בפירוש הרש"י הזה, ושבעים פנים לתורה.
*) אבל הרי רש"י לא הזכיר זה, ומשמע דאיירי בסתם אורח. המערכת.
נחלת הר חב"ד, אה"ק
ויקרא כה, ב, רש"י ד"ה יהי' לארץ – "לשדות ולכרמים". לכאורה משמע מלשון זה שחוץ מכרם הנה כל מיני הפירות נכללים בתיבת "לשדות".
ולכאורה רש"י הולך בעקבות הפסוק, שהרי לא נזכר בפסוק שום מין מעצי השדה, רק שדה וכרם.
ובפשטות כי הם עיקר הפירות הנצרכים לאדם, שעפ"ז גם מובן לכאורה מה שבפ' "והי' אם שמע" מזכיר "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".
אלא שכאן גם ה"יצהר" (זיתים) נכלל ב"שדות" שבפשטות י"ל שבכרם משתמשים יותר מאשר בשמן.
ולכאורה ע"פ הנ"ל גם יומתק מה שבפ' כי תצא (כג, כה-כו) מביא לגבי פועל האוכל במה שעוסק רק שני דברים: כי תבוא בכרם ואכלת ענבים וגו'; כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך גו'.
ובגמ' (ב"מ פז, ב) דנים: אשכחן כרם כל מילי מנלן ומתרצינן, ועכ"פ מה שכתוב בפירוש הם כרם וקמה.
שע"פ הנ"ל י"ל כיון שהם עיקר תשמישו (אכילתו) של אדם.
וע"פ הנ"ל יומתק עוד דיוק, שלכאורה הי' לו להקדים "כי תבוא בקמת רעך" לפני "כי תבוא בכרם רעך", שהרי קמה ממנה לחם שהוא עיקר הסעודה, וכרם – הינו יין הטפל לסעודה.
אבל ע"פ הנ"ל י"ל דכמות הענבים שפועל אוכל בכרם, הוא יותר מהמלילות שאוכל פועל בקמה, שהרי דרך אכילת הקמה היא בעיקר לאחר שנאפית, משא"כ ענבים שאוכלים (גם) כמו שהן.
ולהעיר מלשון רש"י להלן (כה, כ) על הפסוק ("ולא נאסוף) את תבואתנו (ופי' רש"י:) "כגון יין ופירות האילן, וספיחין הבאים מאליהם", הרי גם כאן הזכיר שני מינים בלבד (בכללות) יין ושאר פירות האילן, ובא בהמשך למה שפרש"י בתיבת יהי' לארץ – לשדות ולכרמים, שאת הכרם הזכיר רש"י בפירוש, ושאר פירות האילן נכללים בכללות בתיבת "תבואתנו", ובדומה לתיבת "לשדות" שברש"י.
ולהעיר מפ' תצא (דברים כד, כ) כי תחבוט זיתך גו', שהתורה הזכירה את הזיתים בפרט, ולא כללה אותו ב"תבואה" שצריכים לתת פאה, שי"ל שזה מחמת חביבות.
Download PDF