במדבר י, לא, רש"י ד"ה והיית לנו לעינים: "לשון עבר כתרגומו. ד"א לשון עתיד כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהי' מאיר עינינו. ד"א שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר ואהבתם את הגר.

היינו דרש"י הביא ג' פירושים, והפירוש הראשון הוא שזה לשון עבר, ומסתייע מהתרגום, שהתרגום אומר "וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעניך" - שהגרים והגבורות והנפלאות ראית בעיניך, והיא סיבה ל"אל נא תעזוב אותנו" שבתחילת הפסוק, וכדפרש"י לעיל בד"ה כי על כן ידעת חנותנו במדבר "כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו", שבעצם רש"י פירש כאן גם את ההמשך של "והיית לנו לעינים", אשר מכאן רואים שזה הפירוש הכי קרוב לפשש"מ שלכן גם הביאו להלן בד"ה והיית לנו לעינים - כפירוש ראשון, ובפרט שמסתייע מהתרגום. ואעפ"כ לא מסתפק רש"י בפירוש זה (גם לאחרי שיש לו סיוע מהתרגום ו)גם לאחרי שפירש כן בפשטות לעיל בד"ה כי על כן ידעת חנותנו במדבר, כנ"ל.

וי"ל בדא"פ הסיבה לזה, שבדרך כלל (גזרת) תיבת "והיית" (בכל מקום בתורה) משמש לעתיד, שתיבת "היית" היא לשון עבר וה"ו" הוא מהפך מעבר לעתיד, שלכן יש קושי לפרש תיבת "והיית" לשון עבר.

שעפ"ז לכאורה מובן למה הקדים רש"י לפני שאומר "כתרגומו" - "לשון עבר", והרי מי שרואה את התרגום רואה שזה לשון עבר, אלא בגלל שזה לא רגיל לפרש כן לכן רש"י מדגיש מיד בתחילת הפירוש שזה לשון עבר (לא כרגיל).

ועפ"ז גם יומתק לשון רש"י מיד בתחילת הפירוש השני "ד"א לשון עתיד כו'", שלפני שמבאר "כל דבר כו' תהי' מאיר עינינו" מקדים "לשון עתיד", שבזה רואים שעיקר הקושי שבפירוש הראשון הי' בזה שצריך לומר ש"והיית" הוא לשון עבר, ולפירוש הב' הוא לשון עתיד, וא"כ יתיישב יותר טוב.

ואעפ"כ (שזה לשון עתיד ומיושב יותר) רש"י לא מסתפק בפירוש זה (השני) והביא פירוש שלישי - "ד"א שתהא חביב עלינו כו'", שי"ל בדא"פ שבפירוש השני "שכל דבר שיתעלם מעינינו תהי' מאיר עינינו", יש קושי גדול, למה שיתלו את הדברים שיתעלמו מהם ביתרו, והרי כמה פרשיות שלא היו ידועות שאל משה רבינו אצל הקב"ה כמו פסח שני ובנות צלפחד לאמר "עמדו ואשמעה מה יצוה גו'".

ונכון שפרשת ואתה תחזה חדש יתרו, ועל שם זה נקרא יתרו, הנה זה הי' ענין צדדי לגמרי ומשה מצדו הבין שעליו מוטל כל המשא לדון לכל אחד דינו ובא יתרו להקל מעליו, וזה הי' בהסכם הקב"ה "וצוך אלקים גו'", אבל איך שייך לומר על "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהי' מאיר עינינו".

ובדרך אפשר י"ל שהכוונה ב"כל דבר ודבר כו'" בענינים כאלה בדומה ל"ואתה תחזה". אבל מובן שבדרך כלל לא הי' צריך משה לקבל עצות מיתרו.

ולהעיר מהצחות בפ' יתרו בפסוק (יח, כג) "וישלח משה את חותנו גו'", שלשון וישלח הוא שהוא שילח אותו, היינו כשראה שמתחיל להתערב בעניניו שלח אותו.

ועד כדי כך קשה פירוש זה, שאע"פ שהוא יותר מיושב מהפירוש הראשון (ש"והיית" הוא לשון עבר), שלפירוש זה "והיית" הוא לשון עתיד, אבל קשה לפרש עצם הענין "שתהי' מאיר עינינו בכל דבר ודבר".

שלכן, י"ל בדא"פ הביא פירוש שלישי "שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו כו'", שלפירוש זה מיושב (גם) ש"והיית" הוא לשון עתיד (ולא בלשון עבר), וגם שאי"צ לפרש מאיר עינינו כו'. ולכאורה (לפי הנ"ל) הוא הפירוש הכי מובחר.

ואעפ"כ לא כתבו כפירוש ראשון, שלפירוש זה הי' צ"ל "והיית לנו כעינים" (וכבשפת"ח).

אבל אין זה מופרך, ולכן אפשר לפרש כן (כפירוש השלישי) - שלפעמים נכתב בתורה בשינוי קטן, וכמו בשירה וכיו"ב, שלכן גם אפשר לפרש את הפירוש הראשון שראית בעיניך את הניסים כו', שגם פירוש זה (אף שהוא ראשון) אינו כ"כ חלק מצד תיבות "לנו לעינים" (חוץ מהקושי העיקרי שנתבאר לעיל ש"והיית" הוא לשון עבר), שאינו רגיל לכתוב על "ראית בעיניך" - "לנו לעינים".

אלא בע"כ שש כאן ענין (לשון) מליצה, שמטעם זה אפשר לפרש גם את הפירוש השלישי - חביב עלינו כגלגל עינינו.

אלא שבכל זאת בא כפירוש שלישי, מכיון שהפירוש השני בודאי מצד הלשון הוא הכי קרוב לפשש"מ, אלא שיש קושי בזה כנ"ל, שלכן י"ל שנכתב כפירוש שני, ובפרט שלפירוש הראשון יש סיוע מהתרגום, שלכן העמידו ראשון.

במדבר כב, לד, רש"י ד"ה "אם רע בעיניך אשובה לי" "להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמר לו (למלאך) הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו למוד הוא בכך כו' ומלאך מחזירו כו'".

והנה בודאי תיבות "אם רע בעיניך אשובה לי" אינם אלא להתריס נגד המקום, שהרי כשהקב"ה אמר לו (כד, יד) "לא תלך עמהם גו'" לא קיבל, ולא גילה מיד לבלק "שהוא ברשותו של מקום", וגם שבקש מהשרים שיתעכבו בלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, וגם אחרי שידע שה' עלה לו שמה שידבר אתם הוא מה שידבר, הלך, כי "אמר שמא אפתנו ויתרצה", ופה פתאום אמר אשובה לי.

ואף שיש לומר שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, מזה נבהל, אבל לכאורה אינו, כי - א. בפשטות משמע שהמטרה של ויגל ה' את עיני בלעם גו' הי' (לא כדי להפחידו, אלא) כדי שידע למה האתון נטתה מהדרך וכו'. ב. גם אין משמעות בפסוקים שבלעם נבהל. ג. והוא העיקר שלא נאה לנביא שה' מדבר אליו ואמר לו לא תלך עמהם ואעפ"כ הלך "שמא אפתנו ויתרצה", ומפני מלאך יחזור בו?!

וגם שהוספת תיבות "אם רע בעיניך" (אשובה לי) הרי הן מיותרות "שהי' צ"ל "ועתה אשובה לי כו'" וכדמפרש בשפתי חכמים, אלא בע"כ שבא להתריס נגד המקום.

אבל כמובן אין בדבריו כלום, שהרי בתחילה כבר אמר לו הקב"ה שלא ילך (כב, יב) ולא רק שלא ילך לקלל, אלא אפילו לברך "אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא", ורק כאשר ביקש בלעם שרים רבים ונכבדים ואמר להם (כב, יז) שגם בזה גם אתם הלילה ואדעה את יוסף ה' דבר גו', שהתעקש בהליכה, וכאן נתן לו הקב"ה רצונו לקחת כסף וזהב שנפשו חמדה, ובעיקר כנראה, להראות חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, אמר לו (כב, כ) "אם לקרוא לך באו האנשים גו'" כדפרש"י אם הקריאה היא שלך וסבור אתה ליטול עלי שכר קום לך אתם.

ואיך הי' צריך בלעם להבין שלאיזו מטרה אמר לו הקב"ה ללכת באופן דלברך ולא לקלל ח"ו, שהרי גם כשיברך, בע"כ שישלם לו שכר טירחא עבור ביאתו לכאן והליכתו, וכמנהג אנשים חשובים, ובפרט מלך (מואב), שאם מאמינו - משלים גם כשאין ממלא תפקידו אם זה לא הי' תלוי בו.

ולהעיר שבלק לא הזכיר אף פעם ענין של כסף, אף שבוודאי גם לזה התכוין, רק ענין של כבוד, כמו (כב, יז) כי כבר אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה (ובזה רמז שמוכן (גם) לשלם לו כל כסף כו'), וכן להלן (כב, לז) "...למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך", ועד"ז כשכעס בלק על בלעם אמר לו (כד, יא) אמרתי כבד אכבדך ונה מנעך ה' מכבוד.

שי"ל בדרך אפשר שמזה מובן שכסף הוא בין כך ישלם לו, וכנ"ל, אלא שאת הכבוד שהי' מכבדו אילו הי' עושה רצונו, ר"ל, זה יפסיד.

ולכאורה בעל כרחך לומר כן, שהרי הקב"ה אומר לו אם לקרוא לך גו' ומפרש רש"י ש"וסבור אתה ליטול עלי' שכר" לכן "קום לך אתם", ובהמשך לזה אמר לו "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" והיינו שיברך, ואם כשיברך לא יקבל שכר, איך הקב"ה שולח אותו כדי ש"יטול עלי' שכר" והרי יודע שיברך.

וכל זה הי' צריך בלעם לחשוב גם אילו הקב"ה לא הי' אומר לו (כד, ב) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" וכ"ש לאחר שהקב"ה אומר לו ואך את הדבר גו' אותו תעשה, הי' צריך ללכת רק כדי לברך, או שלא ללכת לזמרי, ואעפ"כ הלך כדי לקלל "שמא אפתנו ויתרצה", ולא עוד אלא ש"ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך", והרי בודאי אם ילך לקלל, ה' לא יתן לו, וסופו ליאבד מן העולם, ולכן בא מלאך הרחמים "למנעו מלחטוא ולא יחטא ויאבד".

ובמקום להגיד תודה ולשבח על זה שהקב"ה שולח לו מלאך, הוא מתריס בדבריו כנגד הקב"ה.

ועפ"ז לכאורה ניתן לפרש את המשך פסוק לד "לך . . עם האנשים גו'" ומבאר רש"י בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

שלכאורה מה חסר בתיבות לך עם האנשים שיש צורך להוסיף "בדרך שאדם רוצה כו'", אלא שיש כאן קושיא, שהרי אותו מלאך בא למנוע אותו מלילך, ולמה אומר לו עכשיו לך עם האנשים, אלא שכשראה שגם לאחר שגילה לו שהמלאך הוא שעכבו, וגם הסביר לו איך שלא עשה טוב שרוצה לילך, כי ירט בדרך לנגדי וכו', ובמקום להודות ולחזור כו' (כנ"ל), הנה מתריס דברים ואומר אם רע בעיניך אשובה לי, והיינו שאינו מוכן להבין ולקבל שעם ישראל הוא מבורך וצריך לברוח מלקלל ח"ו, ומחזיק בשלו, וא"כ, אתה שייך בעצם לאנשים ההם, וא"כ לך אתם.

ועפ"ז יומתק בדא"פ - למה רש"י עשה עוד ד"ה "לך עם האנשים" ובאר "כי חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם", שלכאורה איפה נמצא ענין זה ב"לך אם האנשים", אלא שכנ"ל שכשראה שעמד על שלו, הרי שבעצם שייך לאלה האנשים החפצים בלב שלם לקלל ח"ו אם ישראל, וא"כ סופך לאיבוד, א"כ מקומך אתם, ולך אתם, שגם הם כמוך ואתה כמוהם שסופך ליאבד מן העולם, ואינך ראוי שירחמו עליך.

בגליון האחרון [תתפג] (עמ' 78 ואילך) הביא הרב י"ח לאזאר פרש"י סוף פרשת פנחס ד"ה פר איל אחד (כט, לו): ...ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסניא יום ראשון מאכלו פטומות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו בשר בהמה למחר מאכילו קטנות למכר מאכילו ירק פוחת והולך כפרי החג. והקשה הרב לאזאר שלכאורה אינו מובן איזה דרך ארץ הוא זה? והאם זהו המצוה של הכנסת אורחים כאשר מרמזים להאורח שרוצים ליפטר ממנו ושיעזוב את הבית? ועיין שם מה שהאריך לתרץ.

וראיתי בפירוש באר בשדה על פרש"י זה וז"ל: דלא תימא איפכא מסתברא דאם יהי' פוחת בכל יום יסבור האכסנאי שבעל הבית קץ ממנו ונמצא מצות הכנסת אורחים בטילה, קמ"ל דאין הדבר כן אלא הדבר בהפך שבכל יום ויום שמתעכב בבית בעל הבית נחשב לו כאחד מבני ביתו ונותן לפני לחם חוקם של בני בעל הבית, עכ"ל.