ויקרא (מצורע) יד, ב רש"י ד"ה 'אל מחוץ למחנה': "חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו".

והנה בפרשה הקודמת (תזריע יג, מו) כבר פירש לנו רש"י 'מחוץ למחנה' : "חוץ לג' המחנות". ולכאורה מובן מאיליו שה"חוץ למחנה" שבתחילת פ' מצורע הוא אותו חוץ למחנה שלשם נשתלח בימי חלוטו, שזה חוץ לג' מחנות (תזריע), ולמה צריך רש"י לפרש שוב חוץ לג' מחנות.

וי"ל בדא"פ שבכללות אין זה כ"כ פשוט לומר ש"חוץ למחנה זה חוץ לשלש מחנות", ואדרבא לשון "חוץ למחנה" משמע מחנה אחד, דהנה בפ' נשא (במדבר ה, ב) כתוב 'צו את . . וישלחו מן המחנה . . וכל טמא לנפש', וטמא לנפש נשלח רק ממחנה אחד (מחנה שכינה), ולגבי זב ומצורע צריך דרשה מיוחדת לשלח אותם חוץ לב' או ג' מחנות.

ולהעיר שלכאורה לא נזכר בתורה בשום מקום במפורש שהיו ג' מחנות, שגם זה שכתוב (בפ' נשא) 'ולא יטמאו את מחניהם גו', הנה בפשש"מ "מחניהם" היינו מחנה – ל' יחיד – שלהם, אלא שהגמ' (פסחים סד) דורשת שהי' יכול להיות כתוב מחנם וכתוב מחניהם, מחנה לזב ומחנה לטמא מת. ועד"ז במגילה (ב, א) זמן, זמנם, זמניהם.

אבל באמת אין זה דומה כלל (בפשש"מ) דבתיבת זמן אין בה אות ה' (ולא י'), ולכן כשכתוב "בזמניהם" בודאי יש בזה משמעות של רבים, זמנים הרבה תקנו להם, אבל תיבת מחנה יש בה אות ה', וגם אם נרצה לומר מחנה (אחד) שלהם נאמר מחניהם, אלא שי"ל שהיו"ד שלאחרי הנ' מרמזת על רבים, אבל אין זה כ"כ חלק, שהרי תיבת מחנה ברבים היא מחנות, וכשבאים לדבר בגוף שלישי ברבים, צ"ל מחנותם, והיו"ד בתיבת מחניהם – בפשש"מ – היא משמשת לצירה של הנ' של מחניהם, שהיא תיבה מלאה (בצירה מלא) כמו איפה וכיו"ב, אלא שלדרש בודאי יש מקום לדרוש.

ועכ"פ מהדרש עצמו מובן שאין זה פשוט לומר שהיו ג' מחנות, וא"כ אין זה (כ"כ) פלא שרש"י נעמד לפרש בתחילת פ' מצורע (לאחרי שזה עתה (בסוף פ' תזריע) פירש כן) שהכוונה לחוץ מג' מחנות.

ועפ"ז יומתק בדא"פ, מה שרש"י הוסיף "שנשתלח שם בימי חלוטו", שלכאו' מיותר, והרי זה עתה למדנו את זה (בסוף פ' תזריע), אלא שי"ל ש(אין הכוונה להראות לנו את המקום שנשתלח לשם, אלא) הכוונה הייתה להוכיח ולהכריח שגם כאן הכוונה חוץ לג' מחנות (אלא שכנ"ל אין זה פשוט כ"כ, אבל מוכרחים לפרש כן), שהרי נשתלח שם בימי חלוטו, ואולי י"ל (עוד לתרץ את הצורך לומר כאן חוץ לג' מחנות, שכיון שכתוב בפסוק ב' 'והובא אל הכהן', קס"ד שבשביל להראותו אל הכהן יצא ממקומו לבוא אל הכהן, ואם כי כתוב מיד אחרי זה ויצא הכהן גו' הייתי אומר שנכנס מהמקום שהי' (חוץ לג' מחנות) ומכניס למחנה ג' או ב', ולשם יצא הכהן, לכן פרש"י (שוב) שהכוונה שיצא (הכהן) מחוץ לג' מחנות.

ועפ"ז מה שנאמר "והובא אל הכהן" היינו מצבו ודינו כדפירשו המפרשים, אבל הוא עצמו כמובן נשאר מחוץ לג' מחנות.

דברים יג, א רש"י ד"ה את כל הדבר פי, קלה כבחמורה, ולכאורה ק"ק למצוא לימוד זה בתיבות אלו, איך יש במשמעות תיבות אלו, דוקא לענין קלה כבחמורה.

ובדא"פ י"ל שזהו מכיון שכתוב בלשון יחיד, ולא מצוי כתוב כן, בל' יחיד ולכן הכוונה ל"כל דבר", שזה כולל הכל ואינו מוציא שום פרט, ובע"כ הרי זה בא לומר שאין לחלק בין דבר קל לדבר חמור.

ובפשטות, זה ענין של חיזוק, ע"ד אמרם ז"ל ג' דברים צריכים חיזוק . . שגם לדבר קל ישתדלו לשמור כמו בדבר חמור.

ולכאורה זה מתאים גם בענין הכתוב בהמשך הפסוק "אותו תשמרו לעשות", שבפרש"י בא ליתן לא תעשה על עשה, שבד"כ עשה נראה לנו יותר קל מלעבור על ל"ת, שגם העונש הוא יותר קל בקשר לעשה שלכן מוסיפה התורה חיזוק ליתן לא תעשה על עשה.

אלא שא"כ מה ההבדל בין עשה לל"ת, הנה ע"ז מדבר רש"י "אלא שאין לוקין על השיעור של עשה".

דהיינו שאף שלשון "תשמרו" בא להוסיף ל"ת, ש"כל שאר הלשונות ("פן" "ואל" הוא) לשון לא תעשה" אין מלקות על זה, שכנ"ל הרי זהו ענין של חיזוק, שאדם יודע שכשהוא נמנע מעשות מ"ע, הרי הוא עובר גם על ל"ת.

ויש להוסיף בדא"פ, שגם המשך הפסוק "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", הוא גם ענין של חיזוק, שהרי אין הפסוק מודיע מצות עשה או מצות לא תעשה, אלא שלא להוסיף או שלא לגרוע, שענין לא תגרע הוי לכאורה בודאי ענין של חיזוק, שיש מקום לחשוב שכיון שעושה המצוה, אם יחסיר קצת אינו נורא כ"כ, ועל זה בא הכתוב לומר לא תגרע.

ולכאורה גם ענין "לא תוסיף עליו" הוא ענין של חיזוק.

א) שאם ינתן רשות להוסיף הנה זה עצמו מביא אותו פעם להוסיף ופעם לגרוע, שכיון שניתן רשות כו'.

ב) שזה עצמו שאומרים לא תוסיף, הרי זה מראה שם ענין מדויק וחמור, שלא לשנות, והרי זה עצמו ענין של חיזוק.

וצ"ע לפי הנ"ל שמה שכתוב לעיל ב, כח ברש"י ד"ה "את כל הדברים" שתהא חביבה עליך משם מצוה קלה כמצוה חמורה, ושם הרי נאמר בלשון רבים.

אך באמת אין כ"כ דמיון בין שני הפסוקים האלה רק בתיבות כל הדבר – כל הדברים, אמנם בכללות יש דמיון ביניהם בענין מקומם בתורה והקשר למה שנאמר לפניהם ובפסוק כח (פ"ב) תחילת הפסוק אין לו כ"כ קשר עם מה שנאמר לפניו, וכמ"ש בהערה "שמור ושמעת", ש"שמור" נדרש (ע"פ פשש"מ) הכוונה "מהנה" לשנן את התלמוד שלא ישכח, ועפ"ז מה שנאמר את כל הדברים האלה אינו נאמר דוקא על מה שנלמד לפני זה, אלא ענין כללי. וא"כ הי' מספיק שיהי' כתוב שמור ושמעת את אשר אנכי מצוך, ו"את כל הדברים האלה" מיותר, הרי אנו דורשים את זה שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה, שזה נכנס במשמעות תיבות "את כל הדברים" שכולם בשוה.

ומה שנכתב ענין זה דוקא כאן, י"ל שבפרשה שלפני פסוק זה נלמד על מצות הבאת תרומות ומעשרות, ואיסור שחוטי חוץ לאיסור דם, ויש בזה קל וחמור לכן כאן המקום לכתוב טעם זה דחביב קלה כחמורה אף שכמובן קשור על כל התורה.