נחלת הר חב"ד, אה"ק
איתא בילקוט שמעוני במדבר (רמז תשנ) ד"ה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו: "ויאמר ה' אל משה, לרבות יחידים" ע"כ.
ה'זית רענן' שם כתב לבאר "דסד"א דוקא כשהוא עם הרבים חייב בציצית אבל ביחיד לא, קמ"ל, ודוחק". עכ"ל.
ב'משך חכמה' (פרשת שלח) פירש דיחידים היינו תלמידי חכמים כמו שכתוב בתענית (י, א), וסד"א שהם פטורים מציצית, דכתיב בה [במדבר טו, לט] "ולא תתורו", והם לא נחשדו על כך, קמ"ל שאף אם מעלתם כמשה רבינו חייבים בציצית. עכ"ל.
והקשה ע"ז בס' "ציצית ותכלת" (להרב צבי כהן) פ"י ס"ד (ע' צג): "ולכאו' גם זה דוחק, שהרי נאמר בסוכה (נה, א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" עכ"ל.
ולהלן שם (פט"ו סכ"א) מביא מ"ש האור החיים הק' בפרשת במדבר (טו, לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם", הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצוות כשיראו אותו, תבוא הסברא לומר כשיבוא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה, אין צורך בציצית, ת"ל לדורותם. ע"כ.
ובהערה 15 שם כתב הרב כהן: "הקושיא שהקשינו לעיל .. על המשך חכמה, הרי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", אין להקשותה על דבריו אלו של אור החיים, דלא הוקשתה אלא על משך חכמה הכותב שתלמידי חכמים אינם צריכים סימן שלא להכשל בלא תתורו; אך אור החיים כותב שמשום מעלתם לא יצטרכו לזכור". עכ"ל.
ונראה דגם על המשך חכמה לק"מ, ובהקדם מה שיש לדקדק בגמרא דסוכה דנאמר "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", דלכאו' הול"ל "כל הגדול יצרו גדול" וכו', מה הדיוק בתיבת "חבירו"?
וי"ל עפמש"כ כ"ק רבינו הזקן בתניא פרק כז גבי בינונים: "אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' .. ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדריגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדריגת צדיק - והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת". עכ"ל.
ולפי"ז יבואר היטב מ"ש המשך חכמה בכוונת הילקוט שמעוני, ד"יחידים" קאי על הצדיקים ש"אין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו, שבודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו", לפיכך היה ס"ד שהם פטורים ממצות ציצית, "קמ"ל שאף אם מעלתם כמשה רבינו חייבים בציצית".
משא"כ הגמרא דסוכה מיירי בבינונים שהכתוב מדבר עליהם, שנופלים להם הרהורים וכו'.
ולפי"ז א"ש מ"ש בגמ' "כל הגדול מחבירו", לאשמעינן דמיירי באותו סוג בנ"א שהם בינונים בלבד, [שיש בזה דרגות בלי גבול], לאפוקי צדיקים שאינם בגדר "חבר" כלל לבינונים, ואין הכתוב מדבר עליהם כלל, וא"ש מאד.