להלן כמה מקורות שהצטברו אצלי לביטויים בחסידות:

מפי ספרים וסופרים

רבינו הזקן בתניא מרבה להשתמש בביטוי "מפי ספרים וסופרים" (בשער הספר, ובהקדמת המלקט, ובפרק מב (ושם "מפי סופרים וספרים", ובתחילת שער היחוד והאמונה), והרבי (אג"ק חי"ז ע' צב-ג) מציין לעבודת הקודש לר"מ נ' גבאי חלק ד' פרק א' ובשל"ה איזה פעמים, ששם כבר מצוי הביטוי.

ויש לציין למקורות בין הראשונים לביטוי זה וכיוצא בזה. הראשון שמצאתי בינתיים שמשתמש בביטוי זה ממש, הוא רבינו יוסף קמחי (אבי הרד"ק, בן דורו של הרמב"ם) בהקדמתו ל'ספר הגלוי' על דקדוק (ע' ב'): "וגם כי מפי ספרים וסופרים יש ללמוד ואני על כן יגעתי ומצאתי ובינותי בספרים ומפי סופרים". ועניינו שחכמת הדקדוק מסורה היא מפי חכמנו, ועל כן יש לדורשו מפי ספרים וסופרים.

וכן הוא במאירי בהקדמתו לספרו בית הבחירה (ע' ט' מהד' מכון התלמוד הירושלמי). וכדאי לצטט כל דבריו שם, שמבחינה מסויימת דומים הם לספר התניא כ"ספר הרפואות" לעובדי השם: "שכבר נודע שהתורה ספר רפואות לכל חולי הנפש וכאשר יקרה לחולה הגוף יחקור הרופא על עניינו ויתנהג על פי מאמרו וכאשר לא ימצא שם רופא יעיין הוא בעצמו על ספרי הרפואה לפי שכלו ויתרפא בכל כחו מפי ספרים או מפי ספרים, כן יקרה לחולה הנפש ברצות ה' דרכיו להיותו רוצה ברפואת נפשו יחקור החכם על עניינו ויתנהג על פי מדותיו הנמסרות לו ממנו ואם לא ימצא חכם... לקוח את ספר התורה ויתמיד בעיונו ורפא לו מכל נגע ומכל מדוה".

וב"שבילי אמונה" לנכד הרא"ש (מהד' יריד הספרים ירושלים, חש"ד) ע' 232: "מפי ספרים וסופרים", ובע' 235 "נאם המחבר הנה קבלתי מפי סופרים וספרים".

מפי סופרים ולא מפי ספרים

עד כאן הביטוי ממש. אך מצינו בין הראשונים שמשתמשים במלים בצירוף אחר ושלילי: "מפי סופרים ולא מפי ספרים", המדגישות שדברים מסויימים אי אפשר לקבל כלל מפי ספר, אלא צריכים דוקא לקבל מפי רב-סופר.

הראשון שראיתי ע"ע שמשתמש בביטוי זה הוא הכוזרי לענין מעלת ניגוני הטעמים וטעמי תורה (ב, עב) ואף משמע מדבריו שזה מאמר חז"ל: "כי לדברים הנאמרים פנים בפנים יתרון על הדברים שבכתב וכמאמר הידוע מפי סופרים ולא מפי ספרים". וכן מביא ב'מגן אבות' להרשב"ץ (ע' נו, ד"צ ליוורנו תקמ"ה): "ודומה לזה מ"ש מפי סופרים ולא מפי ספרים וכבר כת' זה בעל ספר הכוזרי ז"ל".

ובמאירי בהקדמתו לאבות כותב (מהד' אופק ע' 127) בנוגע מסירת התורה: "ודרך כלל אני אומר בכל מה שלמעלה מהם [לפני תקופת הרי"ף] מפיהם ולא מפי כתבם מפי סופרים ולא מפי ספרים". דהיינו שלפני הרי"ף ורש"י לא נכתבו הרבה ספרים לכן עיקר התורה הי' במסירה בעל פה בלבד.

ובמהדורה הנ"ל מציינים לשלל של מחברים ראשונים שהשתמשו בביטוי הנ"ל ומכולם משמע שזה אימרת חז"ל. בפי' ר"י נחמיאש לאבות (מג ע"א) "שהרי אמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים, שמפי ספרים לא תבין אלא מה שאתה מוצא בתוכם אבל מפי סופרים יבינוך מה שקיבלו מרבם ומה שהוסיפו מדעתם ומה שהבינו מתוך הספרים ומה שהנהיגו עצמם במדות טובות ודעות ישרות".

ומציינים שם לדברי רבי משה בן עזרא (בן דורו של האבן עזרא, 'שירת ישראל' מהד' הלקין ע' 147) שדן, שלכתחילה יש להזדקק לסופרים, אך בלית ברירה, כשאין רב, יש לחפש בספרים: "ומיקרות קדמונינו ז"ל: מפי סופרים ולא מפי ספרים, ובענין אחר אמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ונאמר כשתראה כי שכלך פגום תן למשכיל להוליכו ואם לא מצאוהו [בדמות] אדם בקשהו כתוב כלומר ספרים". וראה שם עוד ציונים כאלה.

ועליהם יש להוסיף ה'צדה לדרך' לרבינו מנחם הזרחי שמשתמש בציטוט זה במיוחד ללימוד סודות התורה במאמר רביעי כלל רביעי (ע' 214): "ואשר כתבו חכמי האמת לא הגעתי לתכלית סודם גם לא זכרתי דבר מדבריהם בחיבורי זה כי בסודם לא באה נפשי מחסרוני וחסרון מקבל אמיתי ועל זה נאמר מפי סופרים ולא מפי ספרים ואיה סופר ואיה שוקל".

והנה אצל ראשונים הנ"ל מובנו של ביטוי זה לבטאות את ההבדל שבין קבלת דברים מפי רב בעל פה, לבין לימוד בספר. אך מאוחר נהפך הדבר למליצה סתמית על מקורות החומר של הספר וכך הוא כבר במובן זה ב'שבילי אמונה', ואחריו ב'עבודת הקדש'.

והרואה יראה שכוונת רבינו הזקן בשימוש בבטוי זה דוקא, קרובה יותר לכוונה המקורית של ביטוי זה כפי שהוא אצל הראשונים, כי הרי כל 'הקדמת המלקט' מוקדשת לאותה בעיה שנידונה בראשונים הנ"ל, שספר אינו תחליף לרב המוסר בעל פה מנקודת ראות החסידות. ויש להאריך בזה.

קדושי עליון

בהקדמתו כותב רבינו: "לשוני עט סופר בקונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים מפי ספרים וסופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו וקצת מהם לרבותינו שבאה"ק תובב"א". ובכלל באגרותיו מכנה רבינו פעמים רבות (ראה אגרת הקודש סי' טו. אגרות קודש סי' פח, סי' פט, סי' צב. וראה לשון זו ביחס לחז"ל בסי' נו שם) את רבותיו בשם "קדושי עליון".

ומעניין לציין לדברי 'התרומה' לרבינו ברוך מגרמייזא - ספר שרבינו הירבה לפלפל בו בקונט"א ואף ציטט מן ספר התרומה שבכת"י - בהקדמתו (סיומו?) שנדפס בסיום הספר: "ולא מדעתי ומלבי עשיתיו כי אם מרבותי קדושי עליון ... זה הספר נקרא ספר התרומה יען כי מדותיו הם מתרומות בעלי מזימות קדושי צור שוכן רומה. יסדתיו להורות לפתאים ערמה אם יקרה לאיש משגה מאומה בו יקרא וימצא שם חפצו מאיר תעלומה לכל יודעו תהי נפשו שוקקה לראות בו תמיד כמה ו(ת)[כ]מה...".

ואף מבחינת הגדרת מהות הספר מגדירה רבינו ברוך, שזה רק מ"תרומות בעלי מזימות", דוגמת שם רבינו "לקוטי אמרים". ו"ששם ימצא חפצו השוגה באופן שיהי' עבורו "מאיר תעלומה"". השווה ללשון רבינו: "תעלומות לבו" וביטויו: "מאיר עיני שניהם"

תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה

בתניא פל"ח מבאר רבינו הזקן מה ש"אמרו תפילה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה". ובלקוטי פירושים להר"א חיטריק מציין ללקוטי תורה ריש פ' עקב ולשל"ה מסכת תמיד ענייני תפלה.

ויש לציין ל'צדה לדרך' (מאמר א' פ"ה) "משלו חכמים הדבור לגוף והכוונה לנשמה, אם כן כאשר יתפלל בפיו ולבו בל עמו תפלתו כגוף בלי נפש".

ובחובת הלבבות (שער חשבה"נ פ"ג בתרגום הר"י קאפח): "ודע כי המלים יהיו בלשון והענין בלב והמלים כגוף לתפלה והענין כנשמה, וכל זמן שהתפלל המתפלל בלשונו ולבו עסוק שלא בענין התפלה תהי' תפלתו כגוף בלי נשמה". ולהעיר שצירוף לשון זה הוא רק בתרגומו של הרב קאפח, אך בתרגום הנפוץ, הענין דומה - אך לא התיבות.

ולהעיר שלפי השל"ה שם הכוונה בפתגם זה שיש לכוון בסודות התפלה, ואם לא יודעים הכוונה של פנימיות התפלה, הרי"ז כגוף חיצוני בלי הפנימי. ולפי הצד"ל והחוה"ל הפתגם שייך לתפלה בלבד כי דיבור בלי כוונה אינו שווה מאומה כי מטרת הדיבור היא הכוונה בלבד. ונראה מדעתם שהם סוברים שזה דין מיוחד בתפלה שהעיקר היא הכוונה; אך בלקו"ת להאריז"ל משתמש בפתגם לכל המצוות. וכך נראה גם מדברי רבינו בפרק ל"ח שם שזה שייך לכל המצוות.

"או לי שהחרבתי את ביתי"

בשוע"ר (מהדו"ב) ס"א ס"ב: "וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי". ובחוברת לדוגמא ג' (הוצאת קה"ת) ציינו, לכת"י מינכין, תוס' רבינו יהודה, מנוה"מ, מלחמת מצוה להרשב"ש. והנה כבר ציינתי שהן כת"י מינכין והן תוס' רבינו יהודה לא ראה רבינו כי טרם התפרסם והדפיסו בימיו, וכן ספק אם ראה "מלחמת מצוה" להרשב"ש. ורק המנוה"מ ראה.

ויש להעיר שכ"ה ב'כל בו' בפירוש הקדיש ס"ז "כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שהשכינה מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני". ומקורו בשבלי הלקט פרק ח' בסופו. ובאמת מקורם מספרי דבי רש"י, במחזור וויטרי ע' 8, ובסידור רש"י ע' 10, ובפרדס ע' שכד.

עולם הבא ותחיית המתים

ידועה ומפורסמת המחלוקת בין הרמב"ם (בהל' תשובה פרק ח ה"ב) והראב"ד בהשגתו שם, והרמב"ן בתורת האדם בסופו (שער הגמול) בנוגע לתחיית המתים ועולם הבא. לפי הרמב"ם עיקר העולם הבא הוא הנשמות בלי הגוף, ולהרמב"ן עיקר השכר של עולם הבא הוא תחיית המתים נשמות בגוף. וכידוע שהכרעת החסידות היא כשיטת הרמב"ן, ראה 'להבין תחיית המתים' (ספר המאמרים מלוקט ג' ע' לג) הערה 4.

וכ"ה בסה"מ תק"ע (ע' כו): "והדיעה הב' שהוא דעת הרמב"ן ז"ל שעוה"ב הוא קאי על תחה"מ והעיקר הוא כדיעה הב'", ובדרך מצותיך (מצות ציצית) כותב: "וכן הוא האמת עפ"י הקבלה". ובאוה"ת חוקת ע' תת"ט: "ורבינו ז"ל בכל הדרושים הזכיר רק דעת הרמב"ן לבד".

ויש לציין לשיטות הראשונים שהכריעו וכתבו שכך דעת כל חכמי היהדות, כהרמב"ן. א) במגן אבות להרשב"ץ (ע' צב, א): "והרמב"ם ז"ל הוא אומר שימותו אחר התחיה ולא תשוב נפשם לגופם ולא יהי' עוה"ב אלא לנשמות ובזה חלקו כל חכמי התורה עליו ולא הסכימו עמו גם דעת הרמב"ן ז"ל…".

ב) ובצדה לדרך (מאמר חמישי פ"ו): "אבל היו דחז"ל במקומות רבים מורים על הדעת השני [של הרמב"ן] כפי פשוטם המפורסם ובדברים הללו אין לנטות אחרי השכל בלתי קבלה מפי נביאים...". וכן בשבילי אמונה בסופו, מחליט כדעת הרמב"ן באופן מוחלט.