בגליון הקודם הבאתי ממ"ש ב"כרם חב"ד" חלק ראשון ע' 87-88 ביאור מאדמו"ר מהר"ש על דברי המדרש פליאה בענין העקידה "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו", "על פי דברי הגמרא זבחים (עח, א), שאם נפסל הדם של הקרבן נשפך לאמה, ולכן כאשר שמע יצחק מאביו לעולה בני, חרד ואמר בלבו שמא אבא לא יוכל לכבוש את רחמיו מעל בן יחידו ודעתו לא תהי' צלולה ומיושבת עליו ועלול לטעות ויפסול את הדם וילך הדם לאיבוד".

והעירני חכם אחד, דלכאורה צ"ע מדוע חשש יצחק דוקא שמחמת בלבול דעתו יטעה בזריקת הדם, והרי אפשר גם שיטעה באופן השחיטה וכו' ומה גם שדיני השחיטה יש בהם הרבה יותר פרטים מאשר הזריקה.

אך לכאורה אפשר ליישב שאין הכוונה דוקא לפסילת הדם מחמת שהדם לא נשפך כדבעי, אלא כל מיני פסולים, גם פסולים מחמת השחיטה. ועצ"ע.