ידוע הסיפור (נדפס בסה"ש תש"ד ע' 68, לקו"ש ח"ב ע' 369, וברשימות חוב' סט ועוד), דבערך בשנת תרנ"ד-ה גילו הרופאים גיד חדש במוח, שהגיד הזה מועיל לזכרון ולהעמקה, וכשסיפר אחיו של אדמו"ר מוהרש"ב אל האדמו"ר מוהרש"ב את הגילוי החדש, הוציא לו אדמו"ר הרש"ב ביכעל קטן בכת"י של אדמו"ר האמצעי, והראה לו שם אשר ב7-6 שורות כתב אדמו"ר האמצעי אודות גיד כזה, ואשר אדמו"ר האמצעי מבאר שם שהגיד הזה מלא אדים, ויש בו כח תנועה וכאשר גיד זה מתנענע לצד מוח חכמה ובינה מועיל הזכרון, וכשמתנדנד לצד מוח הדעת מועיל להעמקה, והוא אשר רואים אנו דכאשר אדם רוצה לזכור משהו מרים ראשו וכאשר רוצה להתעמק מטה ראשו כלפי מטה. עכת"ד.

ויש להעיר אשר כדברים האלה אשר בכתי"ק אדמו"ר האמצעי כבר הוקדם והודפס בס' שבילי אמונה לא' הראשונים (נכד הרא"ש ז"ל) בנתיב הרביעי וז"ל שם: "בחדר התיכוני הנקרא שופט יש בו שביל א' תלול ונכנס הרוח המרגיש משני החדרים אשר לפניו אל החדר האחרון דרך אותו השביל, ויש בו מעט מהמוח וצורתו בדמות תולעת עולה ויורד באותו שביל אל החדש האחרון ובו יזכור מה ששכח, ומפני זה מי שמבקש לזכור איזה דבר זוקף ראשו ומסתכל כלפי מעלה כדי לסייע לאותו השביל להפתח ויזכור, וכאשר רוצה להבין כופף ראשו כדי שיסגר השביל ההוא ואז ישמר הכוח באותו החצר הנקרא שופט עד שידע תכונת הדבר שרוצה להבין", עכ"ל. ולא באתי אלא להעיר.

ומענין לענין באותו ענין יש להעיר דבסה"ש תש"ד (הנ"ל, וכן גם מודפס בסה"מ ת"ש ע' 140) מסופר הסיפור אשר הר"ר מנחם מענדל אחיו של אדמו"ר מוהרש"ב סיפר על הגילוי של הרופאים בשעת הסעודה, ושאדמו"ר הרש"ב לא ענה לו כלום עד אחרי "בענטשן" (=ברכה אחרונה), ואז ציווה לו לחכות והראה לו את כתי"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע.

אולם ברשימות חוב' סט וכן גם בשיחות קודש תשי"ב (פר' מטו"מ מקור השיחה אשר בלקו"ש ח"ב הנ"ל) וכן בשיחו"ק תשל"ו, שיחת ב' אייר מובא סיפור זה באופן שונה, היינו שהר"ר מ"מ ז"ל סיפר לאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הגילוי בעת נט"י לסעודה והוא נ"ע הראה לו הכת"י לאחרי הניגוב וברכת ואכילת "המוציא", ואצטט ממש"כ רבינו ברשימותיו הק' וזלה"ק "פעם, והי' זה כשרחץ אדמו"ר נ"ע (=מהורש"ב) ידיו לאכילה, קודם שנגבן - ולא הי' אוהב כשהיו מדברים אליו אז, גם כשאירע שהפסיק הוא עצמו בקריאה "הום" וכיו"ב לא היה מברך, כי אם מנגב ידיו, ונוטלן עוה"פ - אמר אחיו מנחם מענדל (ז"ל) שקרא ב"ניבא" שמצאו נערוו חדש מלא נוזל דק, ושהוא הגורם שבשעה שאדם מתאמץ לזכור דבר מה הוא מרים ראשו, וכשמעיין - מוריד ראשו. אדמו"ר נ"ע נגב ידיו, ברך ואכל המוציא ציווני שאטול ידי וכו', ויאמר: מענדל קום. נגשו אל הארון ויוציא אַ ביכעל מאדמו"ר האמצעי, ויראהו כתוב שם כנ"ל עכלה"ק הנוגע לענינו. וצריך בירור ועיון בזה.

ועוד אשלח ידי בשלישית דבלקו"ש ח"ב הנ"ל צירפו שתי הפרטים שבסיפור הנ"ל, מקצת מהגירסא שמובא ברשימות וגם ממש"כ בסה"ש של כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע, דהנה בלקו"ש הנ"ל הלשון הוא "כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שאביו לא הי' יכול לסבול שיפסיקוהו בין הנטילה לאכילה וברכת המוציא הגם שעפ"י דין אין דין הפסק אלא בדיבור או זמן דוקא, אבל לא כשזה הוא הפסק במחשבה לבד", ע"ש, ותיכף בהמשך לזה כתוב כהנוסח אשר בסה"ש תש"ד שבעת הסעודה סיפר הר"ר מנחם מענדל ז"ל וענהו אדמו"ר הרש"ב נ"ע לאחרי "בענטשן" בנוגע לכתי"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע. וצ"ב בזה דהרי שתי קטעים אלו "לא חזי לאיצטרופי" דהרי אם הסיפור היה באמצע הסעודה סיפר לו על הגילוי החדש (כבשיחת אדמו"ר הריי"ץ שלא מוזכר כלל אודות נט"י והפסק וכו') וענהו אחרי "בענטשן", מה נוגע כהקדמה לזה דאדמו"ר הרש"ב לא סבל שיפסיקוהו בין נט"י לברכת המוציא.

איברא, דבהנחה הבלתי-מוגה משיחת שבת מטו"מ תשי"ב (מקור השיחה שנדפסה בלקו"ש) באמת לא כתוב שסיפר לו באמצע הסעודה אלא בין נט"י לסעודה שאז מובן ההקדמה לזה שלא סבל שיפסיקוהו בין נט"י להמוציא, וכ"מ באמת ברשימות הנ"ל ובשיחו"ק תשל"ו הנ"ל. ויל"ע.

ובכהנ"ל היה אפשר לתרץ בדוחק על הפרט שכתוב בסה"ש תש"ד דסיפרו לאדמו"ר הרש"ב "ביים עסן", דבפשיטות הרי הכוונה היא לאמצע הסעודה (דבזה שונה הוא בשאר המקומות) - הנה ע"ז היינו בדוחק יכולים לפרש דהכוונה היא שסיפרו לו בזמן הסעודה ובההכנה לה דהיינו בנט"י לסעודה שאז זה גם "ביים עסן" בזמן סעודה, אולם ההמשך שכתוב שם שענהו אדמו"ר הרש"ב נ"ע "אחרי בענטשן" מוכיח על תחילתו דכל הסיפור שם הוא באופ"א, דהרי לפי הכתוב בשאר המקומות כנ"ל ענהו אחרי ברכת ואכילת המוציא ולא "אחרי בענטשן" (היינו ברכה אחרונה).

וזה ודאי שאף בגדר דוחק לא יהיה לומר שהכוונה ב"לאחרי בענשטן" היא "ברכת המוציא", דהרי"ז היפך הכוונה הפשוטה והנפוצה בכגון דא. וא"כ הקושיא במקומה עומדת, ועצ"ע.