בהמשך להנ"ל, יש להעיר בלשון הגמ' ב"ק דף ל' ע"א "ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קיצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה". ובתוד"ה 'שלא' כ': "בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה", עכ"ל. ופירשו האחרונים שהירושלמי באמת מפרש את הבבלי ולא רק גורס באו"א - כי הוקשה לתוס' איזה מידת חסידות הוא בזה שעשו כן שלא תעכב המחרישה, הרי"ז לתועלתם שלא תשבר מחרישתן? אלא שצריך לפרש שכוונת הבבלי הוא כלשון הירושלמי, שע"י שתתעכב המחרישה יעלו הקוצים לרה"ר ויזיקו אחרים.

נמצא, שמדת חסידות הי' בזה שהטמינום באופן שלא יזיקו אחרים. אח"כ מביאה הגמ' דוגמא להנהגה כזו "ר' ששת שדי להו בנורא, רבא שדי להו בדגלת (חידקל)". ולכאורה נראה שאלו החמירו יותר מן החסידים הראשונים שהטמינו, דדרגתם הוא ע"ד צדיק קוברן. ומעשיהם של ר"ש ורבא הוא ע"ד חסיד שורפן (ואע"פ שלא שייך בכאן הטעם של ניזוק וכו' כבצפורניים, מ"מ ישנה מעלה בזה מאשר הטמנה שיכול להגלות באיזה אופן, משא"כ כששורפן או זורקן לנהר שלא יתגלו לעולם (והחילוק שבין נהר לשריפה י"ל שבקוצים שייך שריפה משא"כ בזכוכיות שצריך לזורקן לנהר)).

וצלה"ב מדוע נקראים הראשונים "חסידים" ולא צדיקים ע"ד הנ"ל? ויובן זה מהמשך לשון הגמ' שם "אמר ר' יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין". ויעויין ברשב"א ובשטמ"ק בשם ר"י מלניל שכתב: שזה הולך עמש"כ קודם - חסידים הראשונים - "ובחסידים אלו שהיו חוששין ואפילו לדבר שאינו רגיל, כדי שיתרחקו מהיזק הבריות".

ונמצא פשוט, דלפי הבנתם שאין חילוק בין חסידים הראשונים לר"ש ורבא - שכולם בגדר חסידים הן. ויובן זה ביותר מדיוק בלשון רבנו חננאל שכתב בזה"ל: "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין (דת"ר חסידים הראשונים כו'), פירוש: החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזיקים אפילו לרשות הרבים", שיש לפרש בדבריו: שהכוונה בזה דגם המטמינים נק' חסידים הוא בעיקר שדאגו להטמין גם את הקוצים וכו' של שאר בני רה"ר ולא רק שלהם, וזה כבר מדת חסידות לפנים משוה"ד, כי אינם מחוייבים בזה כ"כ, והכל מיושב היטב.

ויש להמתיק זה ע"פ דיוק בלשונות הרמב"ם ובטשו"ע בהדין דחסידים הראשונים. דהנה בהל' נזקי ממון פי"ג הכ"ב כ' הרמב"ם בזה"ל: "חסידים הראשונים היו מצניעים את הקוצים ואת הזכוכיות בתוך שדותיהם בעומק שלשה טפחים בארץ כדי שלא תעלם המחרישה, ואחרים שורפים אותם באש ואחרים משליכים אותם לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהם האדם", עכ"ל. ובטור סימן תט"ו ס"ג ובשו"ע ס"ג כ' בזה"ל: "ומדת חסידות הוא שיצניע אדם קוצותיו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבוא מהם תקלה, כגון שישליכם לנהר או ישרפם".

וחילוק גדול ישנו בין ב' לשונות הללו, דהנה הרמב"ם שינה מל' הגמ' שכתב "היו מצניעים את הקוצים ואת הזכוכיות", ולא סתם כל' הגמ' "קוצותיהם וזכוכיותיהם" דמשמע שלהם עצמם אבל לא של אחרים, דהרמב"ם דייק שכן הוא גם במכשולות שאחרים הניחו ברה"ר (מתאים ללשון הר"ח שהבאנו לעיל), וכן מתאר את הנהגת ר"ש ורבא כ"אחרים" שנקטו באופנים שונים "כדי שלא יוזק בהם אדם".

ובל' הטשו"ע הנה מחד כתב בל' הגמ' "קוציו" אבל הוסיף "ושאר כל דבר המזיק" שבזה י"ל שנכלל גם של אחרים (אבל לאו דוקא כי, אוי"ל שזה בא בהמשך למש"כ "קוצותיו" שהם שלו וכן כל דבר המזיק שהוא שלו אבל לא של אחרים), וכן בבואו לתאר את המקום שיש להצניע כ' "כגון שישליכם לנהר או ישרפם", בלי הזכרת ענין ההטמנה ג' טפחים.

ואולי יש לבאר שבטשו"ע מבאר את חסידותם של אלו שמצניעים קוצותיהם וכו' רק ע"י זה שמשליכם לנהר ולאש, אבל כשמטמינים גרידא אין זה מדת חסידות (וכגירסת הגמ' "יעלם המחרישה" שדייקנו לעיל שאי"ז מדת חסידות), ולהרמב"ם מדת חסידות היא עצם ההצנעה של מכשולות של כל בני רה"ר ובזה גם בהטמנה ג"ט מספיק, כי עצם הזהירות בנזקי אחרים כבר היא בגדר מדת חסידות.

והנה בלשון רבינו הזקן בשו"ע נזקי ממון סכ"ב הביא את לשון הטשו"ע אבל קודם לזה פתח בזה"ל: "הגודר גדרו בקוצים סמוך לרה"ר צריך לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר פן יזיק". ותיכף לאח"ז ממשיך "ומדת חסידות להצניע אדם קוצין ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבוא מהם תקלה כגון שישליכם נהר או ישרפם".

ומלשון רבינו זה מאירה ופוקחת עיניים להבנה אחרת לגמרי בכהנ"ל, כי הנה בפרט זה שיש לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר בגודר גדרו בקוצים, הובאו להלכה בשו"ע שם בנפרד לגמרי מדין זה דמדת חסידות. רבו הפרטים בזה באיזה אופן אפשר וכו', וכן מה הדין בסותר כותל זה וכו' ולאחמ"כ בא בהלכה את הנהגת החסידים.

ובא רבינו וכותב שכל דין הקוצים שעושה מהם גדר אינו מדת חסידות, ומי שעושה גדר בזה "צריך לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר פן יזיק", ומדת חסידות הולך ע"ז שלעולם אין להשתמש בקוצים אפי' בשביל עשיית גדר קטנה שלא תזיק הנה מצד מדת חסידות אין להשתמש בזה כלל אלא יש להצניעם באופן שלא ישאר מהם זכר.

לרבינו יוצא שמדת חסידות שלא יחזיק אדם חפץ המזיק בשום אופן, גם לא לצורך שמירת שדהו וכיו"ב אלא ישמידם ללא זכר. וי"ל שבפרט זה נוגע רק החפצים שתחת ידו לבד ולא כל חפץ מזיק שישנו ביד אחר שאינו מתנהג במדת חסידות ורצה לגדור בקוצים.

והיינו שהחסידים מרחיקים נזקיהם באופן שלא רק שלא תבוא תקלה בפועל אלא שגם בכח שלא ישאר מזה מאומה, וזה ניכר מסידור לשונו הצח של רבינו כנ"ל.