בגליון ט [תתלא] עמ' 118 הועתקו דברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ח"ג פנ"א): "ואומר, אותם אשר הם מחוץ לעיר הם כל אחד מבני אדם שאין לו דעה בשיטה, לא עיונית ולא מקובלת, כגון נדחי התורכים . . ואין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם ומעל לדרגת הקופים...", ושאל הכותב איך נתייחס להם בגדרי ההלכה, בנוגע להורגן, בהל' טהרה, ועוד. ומה יקרה באם יבואו לחיות בישוב וילמדו להתנהג ולחשוב כבני אדם וכו' וכו'.

ולכאורה י"ל בפשטות, דברי הרמב"ם הנ"ל נאמרו בלשון פילוסופית, ובאם נרצה לתרגם אותם ללשון ולגדרי ההלכה, הרי לנו גדר חרש, שוטה וקטן שהם פטורים מכל המצות.

כמובן שעיקר הכוונה לגדר השוטה, אבל הרי גם חרש וקטן עיקר הפטור הוא מפני דעתם הקלושה, ראה גמרא יבמות (קיג, א) "דחרש דעתא קלישתא הוא", וברש"י: "כלומר דעתו מועטת שאינו מחודד להבין כשאר בני אדם".

בשו"ת 'חתם סופר' אהע"ז ח"ב סי' ב מחדש דיש שני סוגי שוטה: "כל מי שאין שכלו צלול . . אע"פ שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה, אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מה"ת לכל מילי, והרי זה בכלל חרש . . השוטה שדברו בו בכל מקום, היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו, ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן, כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת". וראה שם בסוף התשובה הרבה פרטי דינים.

ובהמשך לזה יש להעיר מהדיון באחרונים ע"ד חרש שנתחנך בבית ספר ולמד לדבר ומבין סימנים, ראה ב'אנציקלופדיה הלכתית-רפואית' בערכו, ח"ב טור 541.

ועפ"ז יש לפשוט הספיקות בנוגע ל"נדחי התורכים" הנ"ל.