*) ראה שו"ת מהרש"ם ח"ג רכ"ה, ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז, פסקי תשובה סי' נ"ז, עלהו רענן סי' ל"ו, עטרת יצחק סי' ק"א (בתשובה). המערכת.

בספר 'נשיא וחסיד' עמ' 325 נמצא צילום מתוך עמוד ביומנו של שז"ר שבו הוא רשם "מתוך שיחה עם האדמו"ר" ביחידות. יש בו קטע מאד מעניין1. ואצטט אותו עם פענוח כפי הנלענ"ד.

שז"ר מציין שדיבר עם הרבי בנוגע "לדבריו נגד [החזרת שטחים בנוסח] 'אף לא שעל'", וע"ז הרבי הבהיר לו שהכוונה רק "עד פקוח נפש. [אבל] אם [ע"י החזקת השטחים יווצר מצב של] פקוח נפש - אסור [להחזיק בהם]!

וע"ז שז"ר שאל: "מדוע אין הרבי אומר זאת?" תשובת הרבי: "משום שלא להחליש את המו"מ [=המשא ומתן]. לא לוותר לפני הזמן", כלומר: שבאם יושבים למו"מ מתוך כוונה לוותר הרי בסופו של דבר יצטרכו לוותר על הרבה יותר, וע"כ עדיף להתחיל עם נוסחא של "אף שעל" ואז אחרי ריבוי מו"מ אפשר לוותר על משהו.

ושז"ר מציין מתוך השיחה של הרבי: "אבל הוא [הרבי] רוצה שאדע [דעתו כנ"ל]: אם פקוח נפש - אסור!"

ולכאורה איך זה מתאים עם כל השיחות שנאמרו נגד הסכמי השלום, שאפילו קש ותבן אסור להחזיר?

ואולי י"ל בפשטות, הרבי תמיד היה מדגיש שהבעיה הכי גדולה בכל הענין הוא שאפילו מומחי הביטחון התחילו להביע דעתם כפי מה שהפוליטיקאים רוצים, ואמנם לפי האמת הביטחונית הרי כל הנסיגות רק מביאים צרות. כלומר במצב הנתון הזה הרי כל הנסיגות מביאים לא הצלת נפשות אלא אדרבה סכנת נפשות, אבל באם יווצר מצב שלמרבה הצער לא נראה באופק שדוקא החזרת שטחים יביא הצלת נפשות הרי אז דעתו של הרבי אכן שמיוסד על הכל שפיקוח נפש דוחה את הכל, הרי אז חייבים להחזיר ואסור להחזיק בשטחים.

בעמ' 326 מפענח המלקט את הקטע הראשון כך: הרישום פותח באיזכור דבריו של שז"ר "ניט בייזערן זיך!" [לא להתרגז], שהיו פתיחה לדברי ההגנה שלו "על הממשלה" ו"על המפד"ל". וזה ע"ד תיאורו של שז"ר בעל-פה (נעתק בעמ' 330): "את שיחתי עם הרבי... פתחתי דוקא בדברי תרעומת: 'באתי להגן בפניך על אלה שאתה מקטרג עליהם...'". אבל כיון שברשימתו של שז"ר זה נרשם כדבר חשוב ששז"ר ייחס לו חשיבות בפני עצמו עדיף לפענח את זה ע"ד מה שצוטט בעמ' 322: "שז"ר אמר ששמע בטייפ... בה דיבר הרבי בחריפות רבה מאוד על כו"כ נושאים, ושאל שז"ר למה צריכים לכעוס, והלא אצל חסידים אין סדר זה של כעס...".

בשנת תשל"ג נתן שז"ר את הרשימה הנ"ל לפרסום. ולפלא שלאחרי כל קטעי העיתונות שנלקטו לתוך הספר הנ"ל לא הצליח המלקט להוסיף עוד רשימות של יחידות וכדומה מתוך יומנו של שז"ר1 או העתקי מכתבי שז"ר אל הרבי, ואפילו לא מתוך נאומי שז"ר בכפר חב"ד בהתוועדות י"ט כסלו, שהיה נקלט וגם היה נשלח להרבי, כמעט ולא נכללו בליקוט (ראה עמ' 158). ובהקדמה לספר אין ע"ז הסבר.

1) המלקט כנראה לא שם לב לחשיבות הדברים, אחרת היה מאריך בזה מענין לענין, ע"ד עמ' 66-68, ועוד.

1) על קיומם מעיד הנעתק בעמ' 366.

האחרונים מביאים מדרש פליאה: "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שלקח מן ההפקר, "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה שהוא על הפתחים, והוא פלא, והרבה קולמוסים כבר נשתברו ע"ז להבינו ואכתוב לקהל הקוראים והמעיינים הנראה לי בזה, וזה החלי בע"ה.

א) ברמב"ן פר' ויצא כ' שיש בדודאים צורת אדם כי יש להם דמות ראש וידים, ובתרגום יונתן בן עוזיאל כ' ואזל ביומי סיון בזמן חצד חיטין. והק' בספר תורת משה להחת"ם סופר פר' וישב הא כיון שהי' אז חודש סיון ועובדי ע"ז משתחוים לצורת אדם, א"כ הי' על הדודאים חשש "נעבד" דאסור בהנאה עכ"ד. וכ' בספר בנין דוד פר' ויצא אות מה, דאי נימא דהי' ליעקב דין ישראל ומהני רוב וחזקה, לא כב"נ דלא מהני אצלו רוב וחזקה כנודע דברי הפרמ"ג בספרו תיבת גמא פר' נח דאצל ב"נ ל"מ רוב, לפי"ז שפיר היו מותרים הדודאים דאית להם חזקת היתר שלא עבדו להם העכו"ם, עכ"ד.

ב) ויש לעיין בחי' הבנין דוד, דהא פרש"י בפר' ויצא "שלא הביא מהגזל אלא מהפקר" ואי נימא דאבות הי' להם דין ישראל א"כ הרי הותר להם ליהנות מגזל דהא גזל עכו"ם מותר כדאי' בסנהדרין דף נז, א, וע"כ מוכח מכאן דלא יצאו מכלל ב"נ וע"כ הי' אסורים מלגזול לעכו"ם אחרי דב"נ מצווה על הגזל, או משום דלחומרא עדיין בכלל ב"נ, ותיהדר הקושי' לדוכתי' איך הי' הדודאים מותר ולא חיישי' לנעבד.

ג) וחשבתי לומר דאפי' נימא דהי' ליעקב דין ב"נ אעפ"כ הי' מותרים, ונקדים מש"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' יח דפשיטא לי' דבב"נ לא אזלינן בתר רוב, ובמהדו"ג ח"ג סי' קנ כ' להיפך דגם בב"נ אזלינן בתר רובא, ומה שנסתפק הפרמ"ג ביו"ד סימן סב אי אזלינן בב"נ בתר רוב הוא דוקא בביטול איסור דבעינן שיהי' נהפוך האיסור עיי"ש. והנה בשו"ת ברית אברהם יו"ד סי' כד כ' דזה אי גבי ב"נ שייך דין רוב - תלוי בפלוגתת הפוסקים שהובא בפליתי יו"ד סי' סג סקכ"א וסי' קי אי רוב הוא בגדר "ודאי" או שהוא בגדר "ספק" אלא שהתורה התירתו, דאי רוב הוי ספק והתורה התירה ספק זה י"ל דלא הותרה גבי ב"נ; אבל אי רוב הוא מצד הסברא גם בב"נ אזלי' בתר רוב עכ"ד. (ולתועלת המעיינים ארשום מ"מ בשי' הפרמ"ג דבב"נ ל"מ רוב עי' מהר"ם שיק יו"ד סימן כו, שו"ת חתם סופר יו"ד סי' יט, נוב"י מהדו"ת אהע"ז סי' מב, ומה שהארכתי בעזה"י בקובץ "הערות וביאורים" גליון תשפה עמ' 85).

ד) והנה אי נימא דרוב הוא מצד הסברא ומהני לגבי ב"נ, כ"ש דחזקה מהני בב"נ, דהרי כ' המרדכי חולין קלד דגם ר' מאיר דחייש למיעוטא מ"מ בתר החזקה אזיל, וכ"כ בפני יהושע כתובות קונטרס אחרון דף יב, א דאף דלא אזיל ר"מ בתר רובא אזיל בתר חזקה, א"כ ה"ה אי רוב מהני לגבי ב"נ ה"נ מהני חזקה, וא"ש למה הי' הדודאים אלו מותרים אע"ג דהי' לאבות דין ב"נ - דהרי אזיל בתר חזקה, וכ"ז ניחא אי רוב הוי ודאי ומצד הסברא.

ה) והנה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סוס"י מה כ', דהרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הוא משום דס"ל כהשיטמ"ק ב"מ ז, ב דרוב הוא בגדר ספק אלא שהתורה התירתו, וה"ה לספיקא - דמותר, עיי"ש, ולפי"ז הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא סברו דרוב בגדר "ודאי" הוא, וע"כ אין ללמוד ספק מוודאי. - ונקדים עוד דבס' ערך ש"י יו"ד סי' קי כ' דהפלוגתא אם הספקות אסור מדאורייתא מסתברא דתלוי אם איסורי תורה איסור "חפצא" או רק חיוב "גברא", ושי' הריטב"א דהן רק חיוב גברא וא"כ שפיר י"ל דלא הטילה תוה"ק על גברא חיוב רק כשודאי אצלו, אבל אם הוא איסור חפצא אטו מפני שמסופק לנו נסתלק מהחפץ האיסור אשר בו בעצם, ואיך יעשה אותה האדם ושמא הוא איסור בעצם. וי"ל דבזה פליג ר"י ורבנן לפי"ד הר"ן בנדרים נב, א, דרבנן ס"ל "מב"מ" - כיון שזה איסור וזה היתר חשוב אינו מינו, וה"ט כיון דהוא איסור "חפצא"; משא"כ לר"י ס"ל דכל האיסורין אינן רק חיוב "גברא" ובעצם אין שינוי בין דבר האסור לדבר המותר. א"כ דוקא לר"י דאיסורים המה איסורי "גברא" י"ל דסד"א דמה"ת לקולא, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן ולדידהו כל איסורי תורה איסורי "חפצא" לא יתכן כלל שיהא איסורא תלוי בידיעת האדם עכ"ד.

ו) ונודע קו' הקובץ, דלמה הוצרכו לנס חנוכה הא הי' אפשר לערות דרך צרצור קטן השמנים הטמאים לתוך שמן טהור שמצאו בפך לשי' ר"י בע"ז עג, ב "המערה מצרצור קטן לבור אפי' כל היום קמא קמא בטל", וה"ה לענין טומאה כמ"ש במל"מ מעילה פ"ז ה"ג. ובשו"ת מהרי"א או"ח סי' רא הביא לתרץ בשם ס' זרע יעקב לשי' הראב"ד דאין מבטלין איסור מלכתחילה מה"ת, וע"כ הוצרכו לנס. - והנה בשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' קכו כ' דהא דאמאל"כ "דאורייתא" או "דרבנן" תליא בחקירת הפוסקים אי כל האיסורים איסורי "גברא" או "חפצא", דלהפוסקים דכל איסורי תורה המה "חפצא" וחל עליו איסור קודם אכילתו אז אסור לבטל לכתחילה מה"ת, אבל להפוסקים דס"ל דכל איסורי תורה המה רק איסורי "גברא" א"כ קודם אכילתו שרי לבטל דעדיין אין כאן איסור חפצא, ע"ש. א"כ מדהי' צריך לנס חנוכה יש ראי' דאיסורי תורה המה איסורי "גברא" דאם איסורי תורה הם איסורי "חפצא" לא הי' צריך לנס חנוכה דהרי הי' יכולים לבטל השמן.

ז) ולפי"ז מיושב מדרש הנ"ל: "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן שלקח מן ההפקר ולא מן הגזל, וקשה הרי גזל עכו"ם מותר, ומוכח דהי' להם עכ"פ דין ב"נ לחומרא, וקשה א"כ אמאי לא חש לנעבד כקושי' החת"ס, וע"כ צריכים לומר דעל הדודאים היו חזקה שלא נעבדו, א"כ מוכח לפי"ז דרוב הוא מטעם סברא ו"ודאי", וע"כ אזלינן אפי' בב"נ בתרה, ולפי"ז ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכנ"ל, וע"כ ס"ל דכל איסורים שבתורה הוי איסורי "חפצא" ושוב אין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה, וא"כ שפיר הי' צורך לנס חנוכה, ולכן "ועל פתחינו כל מגדים" - זה נר חנוכה שהוא על הפתחים, והוצרך לנס. ודו"ק, כנלענ"ד ע"ד החידוד ואשמח לתגובות והערות.