שליח כ"ק אדמו"ר, קאנזאס סיטי
ב"ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש" מכ"ק אדמו"ר, מובא (בע' 9 ואילך) רשימה ארוכה מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ אודות "הביכעל שרש מצות התפלה", ואיך שרבינו הזקן ביקש מהרבנית אשת הצ"צ ("נסתלקה ח' טבת תרכ"א שהי' ו' עש"ק ויגש" - שם) להביא איזה קונטרסים ממה שכתב הצ"צ, והביאה הדרוש "שרש מצות התפלה".
כשנודע להצ"צ עד"ז הקפיד וכו', והרבנית השיבה לו "כי שמעה אשר כיבוד אב זקן הוא יותר מכבוד אב, כי גם האב מחויב בכבודו...".
ובאם הבנתי נכון, הנה מענת הצ"צ להרבנית על טענתה הנ"ל ש"יעיין בדין", והבירור בפועל שנעשה יחד עם רבינו הזקן, (ואשר ע"פ הלכה "איז דער טאטע (הצ"צ) געווען גערעכט" - עיי"ש בארוכה) סבבה על הנושא של "כיבוד אב זקן" שמפני חשיבותו הרי"ז עולה על החיוב ד"כבוד בעלה".
ולכאורה יש לעיין למקור השמועה "אשר כיבוד אב זקן הוא יותר מכבוד אב", שהרי"ז לכאורה היפך ההלכה (עי' רמ"א, יו"ד סי' ר"מ ס"ק כ"ה: "י"א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מ"ד), ואינו נ"ל, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וראי' ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו'").
והרי"ז היפוך ג"כ מפרש"י דפרשתינו שמפרש על "לאלקי אביו יצחק" - "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו" (שמזה למדים שאכן יש חיוב גם ב"כבוד זקנו", ושכנראה הרי"ז המקור הכי ברור להלכה זו אשר חייבים גם בכבוד זקנו. ועייג"כ בט"ז שם שמשיג ע"ד המהרי"ק הנ"ל, וכותב: "בכבוד אביו יותר - "כן פרש"י בחומש על ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ותימה על דעה הראשונה שהוא מהרי"ק דנעלם ממנו פירוש רש"י בחומש".
עכ"פ חזינן דלית מאן דס"ל שיהא כבוד זקנו חמור מכבוד אביו*, וא"כ: א) מה מקור ה"שמועה" הנ"ל "אשר כיבוד אב זקן הוא יותר מכבוד אב",
ב) ועוד והוא העיקר: באם נכון ש"העיון בהלכה" היתה ע"ד "כיבוד אב זקן", הרי לכאורה מה פשר הדבר אשר רביה"ז אמר להצ"צ כי "ידעתי כי יש לך עיון בדבר הלכה, ואתה נוגע בדבר, וכבד יהי' לך לכוין אל האמת, הנני חפץ לעיין עמך ביחד, און צוויי נפשות אלקיית אויף איין נפש השכלי וועלען קאנען מגלה און מברר זיין אמיתית ההלכה." אשר מכ"ז משמע שהי' דבר מסובך וכו', בעת שלכאורה הרי"ז הלכה ברורה?
ואולי אין הכוונה בבירור ההלכה לשאלה הנ"ל, אלא על מה שעלה בדעתו של הצ"צ וכו'. אבל אז צ"ע בנוגע להסיכום "אז דער טאטע איז געווען גערעכט", היינו אז ער איז געווען גערעכט במה שעלה בדעתו. וג"ז קשה להבין, שהרי: א) רואים מה הייתה תגובתם של אדמה"א ואדה"ז; ב) "באמת חזר בו (הצ"צ) אח"כ והצטער מה שעלה בדעתו...".
ואולי יל"פ באופן אחר קצת דהכוונה "אז דער טאטע איז געווען גערעכט" פירושו שמבחינת הלכה הי' צודק במה שאמר לגבי אב זקן, ושלאחרי"ז נעשה מזה במילא שאלה מסובכת - כיון שעלה בדעתו וכו'. ולפי"ז יתפרש היטב "באמת חזר בו (הצ"צ) אח"כ והצטער מה שעלה בדעתו...". וגם מובנים ההמשך בדברי אדמה"ז: "בכדי להוציא מלבך ... ואדרבה שמח תשמחנה כו'...", שהרי"ז נוגע ל"פתח" וכו' על מה "שעלה בדעתו".
שו"ר שעפ"י אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"ץ ח"ב ע' שכג לכאורה מוכח שזהו אכן מצד שעלה בדעתו לגרשה.
דזלשה"ק שם: "(ומכבוד אמי מורתי זקנתי הרבנית נ"ע שמעתי פ"א ששמעה מחמותה, שרבינו הגדול קרא אותה פ"א ובקש ממנה שתביא לו בחשאי הכתבים של אישה הצ"צ, וכן עשתה, וכשנודע אח"כ אל הצ"צ הקפיד עלי' מאד עבור זה, ונתעורר אצלו ספק אם רשאי לדור עמה (שנזרק מפיו הביטוי שלא ימחול לה לעולם), והי' ד"ת אצל רבינו הגדול, שפלפל עמו בזה כשתי שעות ונתחדשו חי' תורה מזה...)".
(אולם בספר התולדות ע' 10 קצת נוסחא אחרת: "בשמח"ת סיפרו לו (להצ"צ) אשר כ"ק רבינו הגדול ראה כתביו כנ"ל, והתרגש כ"ק אאמו"ר על אמי ואמר ברוגזא כי יגרשנה". ולאחר שמביא טענת הרבנית אודות כיבוד אב זקן כו', ממשיך: "כ"ק אאמו"ר (הצ"צ) אמר כי יעיין בדין, ולפי שיש בלבו עלי' ע"כ עד אשר יגמור העיון לא יוכל לגור עמה").
ולכאורה, אשר הדיון בהלכה הי' מצד ענין האחרון, לכאורה מוכח ג"כ מלקו"ד ח"א ע' 42, שהרי כותב שם: "עובדא הוה בתחלת שנת תקס"ז בענין שאלה חמורה שבה השתתפו גם כ"ק דודינו הרי"ל (אחי כ"ק רבינו הגדול) וכ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צ"צ ובגלל זאת שהעביר (הצ"צ) על מדותיו זכה ...". ובהערה שם: "זה הי' ענין פרטי של כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צ"צ עם הרבנית שלו כ"ק אמנו הזקנה על אשר הראתה הכתבים שלו לכ"ק רבינו הגדול, בהעלם דבר ממנו ושלא ברשותו".
אלא שצ"ע איך נכנס פתאום המהרי"ל לענין זה, שהרי בהרשימה הנ"ל ב"ספר התולדות" כתוב אשר רביה"ז אמר להצ"צ, "ידעתי כי יש לך עיון בדבר הלכה, ואתה נוגע בדבר, וכבד יהי' לך לכוין אל האמת, הנני חפץ לעיין עמך ביחד, און צוויי נפשות אלקיית אויף איין נפש השכלי וועלען קאנען מגלה און מברר זיין אמיתית ההלכה." הרי שהיו רק השנים ולא המהרי"ל?
וכן באגרות קודש דלעיל "והי' ד"ת אצל רבינו הגדול, שפלפל עמו בזה...", בלי הזכרת שם מהרי"ל.
ולכאורה ההשתתפות של רביה"ז, המהרי"ל והצ"צ בה"שאלה חמורה" הרי"ז בנוגע לשאלה אחרת המתוארת ב"ספר התולדות" בע' 9 אחרי שראה אדה"ז כתביו של הצ"צ ובירך "שהחיינו": "בשנה ההיא נשאלה שאלה חמורה מכ"ק רבינו הגדול. על הרוב הי' מעיין בשו"ת דודינו הרי"ל, ואז, אחרי שראה אדה"ז כתבי כ"ק אאמו"ר אדמו"ר הצ"צ בחסידות ונגלה, אמר לדודינו מהרי"ל כי ידבר בענין זה עם כ"ק אאמו"ר אדמו"ר הצ"צ...
"דבר הפלפול בהשאלה נודע ברבים, ובתשרי תקס"ז בעת התאסף אנ"ש לכ"ק רבינו הגדול הנה נודע הדבר בדבר ברכת שהחיינו הנ"ל ... בשמח"ת סיפרו לו אשר כ"ק רבינו הגדול ראה כתביו כנ"ל, והתרגש כ"ק אאמו"ר על אמי ואמר...".
ואבקש מקוראי הגליון להבהיר את הענין.
*) ולגוף הדבר, מצינו עכ"פ "הו"א של תורה" בנוגע עדיפות לכבוד אב זקנו על כיבוד אב, ומהם:
א) ב"משכיל לדוד" על רש"י הנ"ל, שכותב: "...ומ"ש שחייב בכבוד אביו יותר מאבי אביו, אצטריך. דלא תימא דכיון שהוא ואביו חייבים בכבוד זקנו, זקנו עדיף, קמ"ל דלאו הכי, שהרי כבוד אביו הוזכר בתורה וכבוד זקנו לא נזכר אפי' ברמז".
ב) ב"מדרש תלפיות" (א,א): "עוד נראה הדין הי' נוטה שיהי' האדם חייב בכבוד אבי אביו יותר מכבוד אביו משום שאביו חייב בכבודו, וכ"ש הוא שיהי' חייב. ואין הדבר כן כי אין האדם חייב להכיר ולכבד כי אם למי שהולידו והביאו לעולם... " (ועייג"כ ב"תשובה מאהבה" (פט,ד) שהעלה ג"כ הו"א כזה, אף שדוחה אותו להלכה).
(ועיין ג"כ בהמשך דבריו שם של ה"מדרש תלפיות" שכותב שלפי הרבינו יונה, ומנורת המאור וס' החרדים כבוד אבי אביו הוא מדאורייתא, ועי' בשד"ח ע' 628 (כלל קכ"א) שמקשה על דבריו, ואכמ"ל).
ניו דזערסי
להלן כמה מקורות שהצטברו אצלי לביטויים בחסידות:
מפי ספרים וסופרים
רבינו הזקן בתניא מרבה להשתמש בביטוי "מפי ספרים וסופרים" (בשער הספר, ובהקדמת המלקט, ובפרק מב (ושם "מפי סופרים וספרים", ובתחילת שער היחוד והאמונה), והרבי (אג"ק חי"ז ע' צב-ג) מציין לעבודת הקודש לר"מ נ' גבאי חלק ד' פרק א' ובשל"ה איזה פעמים, ששם כבר מצוי הביטוי.
ויש לציין למקורות בין הראשונים לביטוי זה וכיוצא בזה. הראשון שמצאתי בינתיים שמשתמש בביטוי זה ממש, הוא רבינו יוסף קמחי (אבי הרד"ק, בן דורו של הרמב"ם) בהקדמתו ל'ספר הגלוי' על דקדוק (ע' ב'): "וגם כי מפי ספרים וסופרים יש ללמוד ואני על כן יגעתי ומצאתי ובינותי בספרים ומפי סופרים". ועניינו שחכמת הדקדוק מסורה היא מפי חכמנו, ועל כן יש לדורשו מפי ספרים וסופרים.
וכן הוא במאירי בהקדמתו לספרו בית הבחירה (ע' ט' מהד' מכון התלמוד הירושלמי). וכדאי לצטט כל דבריו שם, שמבחינה מסויימת דומים הם לספר התניא כ"ספר הרפואות" לעובדי השם: "שכבר נודע שהתורה ספר רפואות לכל חולי הנפש וכאשר יקרה לחולה הגוף יחקור הרופא על עניינו ויתנהג על פי מאמרו וכאשר לא ימצא שם רופא יעיין הוא בעצמו על ספרי הרפואה לפי שכלו ויתרפא בכל כחו מפי ספרים או מפי ספרים, כן יקרה לחולה הנפש ברצות ה' דרכיו להיותו רוצה ברפואת נפשו יחקור החכם על עניינו ויתנהג על פי מדותיו הנמסרות לו ממנו ואם לא ימצא חכם... לקוח את ספר התורה ויתמיד בעיונו ורפא לו מכל נגע ומכל מדוה".
וב"שבילי אמונה" לנכד הרא"ש (מהד' יריד הספרים ירושלים, חש"ד) ע' 232: "מפי ספרים וסופרים", ובע' 235 "נאם המחבר הנה קבלתי מפי סופרים וספרים".
מפי סופרים ולא מפי ספרים
עד כאן הביטוי ממש. אך מצינו בין הראשונים שמשתמשים במלים בצירוף אחר ושלילי: "מפי סופרים ולא מפי ספרים", המדגישות שדברים מסויימים אי אפשר לקבל כלל מפי ספר, אלא צריכים דוקא לקבל מפי רב-סופר.
הראשון שראיתי ע"ע שמשתמש בביטוי זה הוא הכוזרי לענין מעלת ניגוני הטעמים וטעמי תורה (ב, עב) ואף משמע מדבריו שזה מאמר חז"ל: "כי לדברים הנאמרים פנים בפנים יתרון על הדברים שבכתב וכמאמר הידוע מפי סופרים ולא מפי ספרים". וכן מביא ב'מגן אבות' להרשב"ץ (ע' נו, ד"צ ליוורנו תקמ"ה): "ודומה לזה מ"ש מפי סופרים ולא מפי ספרים וכבר כת' זה בעל ספר הכוזרי ז"ל".
ובמאירי בהקדמתו לאבות כותב (מהד' אופק ע' 127) בנוגע מסירת התורה: "ודרך כלל אני אומר בכל מה שלמעלה מהם [לפני תקופת הרי"ף] מפיהם ולא מפי כתבם מפי סופרים ולא מפי ספרים". דהיינו שלפני הרי"ף ורש"י לא נכתבו הרבה ספרים לכן עיקר התורה הי' במסירה בעל פה בלבד.
ובמהדורה הנ"ל מציינים לשלל של מחברים ראשונים שהשתמשו בביטוי הנ"ל ומכולם משמע שזה אימרת חז"ל. בפי' ר"י נחמיאש לאבות (מג ע"א) "שהרי אמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים, שמפי ספרים לא תבין אלא מה שאתה מוצא בתוכם אבל מפי סופרים יבינוך מה שקיבלו מרבם ומה שהוסיפו מדעתם ומה שהבינו מתוך הספרים ומה שהנהיגו עצמם במדות טובות ודעות ישרות".
ומציינים שם לדברי רבי משה בן עזרא (בן דורו של האבן עזרא, 'שירת ישראל' מהד' הלקין ע' 147) שדן, שלכתחילה יש להזדקק לסופרים, אך בלית ברירה, כשאין רב, יש לחפש בספרים: "ומיקרות קדמונינו ז"ל: מפי סופרים ולא מפי ספרים, ובענין אחר אמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ונאמר כשתראה כי שכלך פגום תן למשכיל להוליכו ואם לא מצאוהו [בדמות] אדם בקשהו כתוב כלומר ספרים". וראה שם עוד ציונים כאלה.
ועליהם יש להוסיף ה'צדה לדרך' לרבינו מנחם הזרחי שמשתמש בציטוט זה במיוחד ללימוד סודות התורה במאמר רביעי כלל רביעי (ע' 214): "ואשר כתבו חכמי האמת לא הגעתי לתכלית סודם גם לא זכרתי דבר מדבריהם בחיבורי זה כי בסודם לא באה נפשי מחסרוני וחסרון מקבל אמיתי ועל זה נאמר מפי סופרים ולא מפי ספרים ואיה סופר ואיה שוקל".
והנה אצל ראשונים הנ"ל מובנו של ביטוי זה לבטאות את ההבדל שבין קבלת דברים מפי רב בעל פה, לבין לימוד בספר. אך מאוחר נהפך הדבר למליצה סתמית על מקורות החומר של הספר וכך הוא כבר במובן זה ב'שבילי אמונה', ואחריו ב'עבודת הקדש'.
והרואה יראה שכוונת רבינו הזקן בשימוש בבטוי זה דוקא, קרובה יותר לכוונה המקורית של ביטוי זה כפי שהוא אצל הראשונים, כי הרי כל 'הקדמת המלקט' מוקדשת לאותה בעיה שנידונה בראשונים הנ"ל, שספר אינו תחליף לרב המוסר בעל פה מנקודת ראות החסידות. ויש להאריך בזה.
קדושי עליון
בהקדמתו כותב רבינו: "לשוני עט סופר בקונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים מפי ספרים וסופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו וקצת מהם לרבותינו שבאה"ק תובב"א". ובכלל באגרותיו מכנה רבינו פעמים רבות (ראה אגרת הקודש סי' טו. אגרות קודש סי' פח, סי' פט, סי' צב. וראה לשון זו ביחס לחז"ל בסי' נו שם) את רבותיו בשם "קדושי עליון".
ומעניין לציין לדברי 'התרומה' לרבינו ברוך מגרמייזא - ספר שרבינו הירבה לפלפל בו בקונט"א ואף ציטט מן ספר התרומה שבכת"י - בהקדמתו (סיומו?) שנדפס בסיום הספר: "ולא מדעתי ומלבי עשיתיו כי אם מרבותי קדושי עליון ... זה הספר נקרא ספר התרומה יען כי מדותיו הם מתרומות בעלי מזימות קדושי צור שוכן רומה. יסדתיו להורות לפתאים ערמה אם יקרה לאיש משגה מאומה בו יקרא וימצא שם חפצו מאיר תעלומה לכל יודעו תהי נפשו שוקקה לראות בו תמיד כמה ו(ת)[כ]מה...".
ואף מבחינת הגדרת מהות הספר מגדירה רבינו ברוך, שזה רק מ"תרומות בעלי מזימות", דוגמת שם רבינו "לקוטי אמרים". ו"ששם ימצא חפצו השוגה באופן שיהי' עבורו "מאיר תעלומה"". השווה ללשון רבינו: "תעלומות לבו" וביטויו: "מאיר עיני שניהם"
תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה
בתניא פל"ח מבאר רבינו הזקן מה ש"אמרו תפילה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה". ובלקוטי פירושים להר"א חיטריק מציין ללקוטי תורה ריש פ' עקב ולשל"ה מסכת תמיד ענייני תפלה.
ויש לציין ל'צדה לדרך' (מאמר א' פ"ה) "משלו חכמים הדבור לגוף והכוונה לנשמה, אם כן כאשר יתפלל בפיו ולבו בל עמו תפלתו כגוף בלי נפש".
ובחובת הלבבות (שער חשבה"נ פ"ג בתרגום הר"י קאפח): "ודע כי המלים יהיו בלשון והענין בלב והמלים כגוף לתפלה והענין כנשמה, וכל זמן שהתפלל המתפלל בלשונו ולבו עסוק שלא בענין התפלה תהי' תפלתו כגוף בלי נשמה". ולהעיר שצירוף לשון זה הוא רק בתרגומו של הרב קאפח, אך בתרגום הנפוץ, הענין דומה - אך לא התיבות.
ולהעיר שלפי השל"ה שם הכוונה בפתגם זה שיש לכוון בסודות התפלה, ואם לא יודעים הכוונה של פנימיות התפלה, הרי"ז כגוף חיצוני בלי הפנימי. ולפי הצד"ל והחוה"ל הפתגם שייך לתפלה בלבד כי דיבור בלי כוונה אינו שווה מאומה כי מטרת הדיבור היא הכוונה בלבד. ונראה מדעתם שהם סוברים שזה דין מיוחד בתפלה שהעיקר היא הכוונה; אך בלקו"ת להאריז"ל משתמש בפתגם לכל המצוות. וכך נראה גם מדברי רבינו בפרק ל"ח שם שזה שייך לכל המצוות.
"או לי שהחרבתי את ביתי"
בשוע"ר (מהדו"ב) ס"א ס"ב: "וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי". ובחוברת לדוגמא ג' (הוצאת קה"ת) ציינו, לכת"י מינכין, תוס' רבינו יהודה, מנוה"מ, מלחמת מצוה להרשב"ש. והנה כבר ציינתי שהן כת"י מינכין והן תוס' רבינו יהודה לא ראה רבינו כי טרם התפרסם והדפיסו בימיו, וכן ספק אם ראה "מלחמת מצוה" להרשב"ש. ורק המנוה"מ ראה.
ויש להעיר שכ"ה ב'כל בו' בפירוש הקדיש ס"ז "כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שהשכינה מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני". ומקורו בשבלי הלקט פרק ח' בסופו. ובאמת מקורם מספרי דבי רש"י, במחזור וויטרי ע' 8, ובסידור רש"י ע' 10, ובפרדס ע' שכד.
עולם הבא ותחיית המתים
ידועה ומפורסמת המחלוקת בין הרמב"ם (בהל' תשובה פרק ח ה"ב) והראב"ד בהשגתו שם, והרמב"ן בתורת האדם בסופו (שער הגמול) בנוגע לתחיית המתים ועולם הבא. לפי הרמב"ם עיקר העולם הבא הוא הנשמות בלי הגוף, ולהרמב"ן עיקר השכר של עולם הבא הוא תחיית המתים נשמות בגוף. וכידוע שהכרעת החסידות היא כשיטת הרמב"ן, ראה 'להבין תחיית המתים' (ספר המאמרים מלוקט ג' ע' לג) הערה 4.
וכ"ה בסה"מ תק"ע (ע' כו): "והדיעה הב' שהוא דעת הרמב"ן ז"ל שעוה"ב הוא קאי על תחה"מ והעיקר הוא כדיעה הב'", ובדרך מצותיך (מצות ציצית) כותב: "וכן הוא האמת עפ"י הקבלה". ובאוה"ת חוקת ע' תת"ט: "ורבינו ז"ל בכל הדרושים הזכיר רק דעת הרמב"ן לבד".
ויש לציין לשיטות הראשונים שהכריעו וכתבו שכך דעת כל חכמי היהדות, כהרמב"ן. א) במגן אבות להרשב"ץ (ע' צב, א): "והרמב"ם ז"ל הוא אומר שימותו אחר התחיה ולא תשוב נפשם לגופם ולא יהי' עוה"ב אלא לנשמות ובזה חלקו כל חכמי התורה עליו ולא הסכימו עמו גם דעת הרמב"ן ז"ל…".
ב) ובצדה לדרך (מאמר חמישי פ"ו): "אבל היו דחז"ל במקומות רבים מורים על הדעת השני [של הרמב"ן] כפי פשוטם המפורסם ובדברים הללו אין לנטות אחרי השכל בלתי קבלה מפי נביאים...". וכן בשבילי אמונה בסופו, מחליט כדעת הרמב"ן באופן מוחלט.
ברוקלין נ.י.
בגליון האחרון שקו"ט ר' ב"א בענין שיטת רבינו לגבי החזרת שטחים במקום פיקוח נפש, ומביא מרשימת אחד שאמר לו רבינו ביחידות שאם החזקת (אי-החזרת) השטחים תביא לפקו"נ מותר להחזירם.
ולכאורה צ"ע אם יצאו הדברים מפי רבינו, שהרי מפורש באחת מאגרותיו - לקוטי שיחות חט"ו ע' 490 - (שכבר שקלו וטרו בה), שאפילו אם יסכימו כל המומחים שאין פקו"נ בהחזרת השטחים מ"מ יש לעיין אם חל על זה הדין דעיר הסמוכה לספר דסימן שכ"ט. ובריבוי מקומות מפורש בתורת רבינו שעל החזרת השטחים חל הגדר דסימן שכ"ט. ואם כן איך אפשר לומר שבמקום פקוח נפש מותר להחזיר, הרי בעיר הסמוכה לספר הוא מצב של פיקוח נפש, שהנכרים באים להלחם, היינו להעמיד את ישראל בסכנת מלחמה, ואעפ"כ אסור לוותר להם משום שזה יגרום לפקו"נ גדול יותר, שתהא נוחה הארץ להפתח לפניהם. [ואולי מה שאמר רבינו אז הי' רק בגדר שקו"ט בלבד, שפקו"נ דוחה מצות יישוב הארץ, אבל לא להלכה למעשה, שאפשר שתהא מציאות של החזרת שטחים המותרת מצד פקו"נ].
או אפשר שרבינו אמר אז בדיוק מ"ש באותה אגרת ש"באם ישתנה המצב באופן נסי - ובמילא יאמרו מומחים צבאים בהווה שמותר לוותר בכדי למנוע סכנת פקו"נ .. ואם ודאי אינו בדין זה [דעיר הסמוכה לספר] - צריך לוותר על פי שו"ע". ואם כן אין שום חידוש בדבר לכאורה.
תות"ל - 770
בגליון האחרון העיר הרב מ .מ. על דברי רבינו (באג"ק חכ"ה ע' עג) בענין בולים, שהם היפך הכבוד לתמונה הנמצאת בבול וכו' - שלכאו' הוי היפך הפשוט בעולם במהות ה"כבוד".
ויש להעיר ממכ' עד"ז, שבו שלל כ"ק אדמו"ר מנהג שאינו מופיע במנהגי ישראל, וזלה"ק (אג"ק חכ"ג ע' כו): "...הבעתי תמהוני שבשעה שדתנו ותורתנו חובקות זרועות עולם, עולם כפשוטו ועולם קטן זה האדם, על כל עניניו ופרטיו ופרטי פרטיו, גם המאורעות השמחים וגם אלו שהם להיפך ח"ו, הרי למה לנו לחזור על פתחי עניים ולמצוא איזו זמורת זר על מנת לנטעה בכרם בית ישראל". עיי"ש באריכות.
ועצ"ע בפרטי סוגיא זו.