1) לכל הבא לקמן העירוני הרב נחום שי' גרינוואלד.

2) כל הנ"ל נעשה בהסכמת אדה"ז, ומעניין תגובתו לזה אחרי שנעשה, וכך הוא כותב בשנת תקע"א לרבני וילנא, ב'אגרות קודש' שלו ח"א עמ' קמז: "ובאמת בתחלת קיץ תקנ"ח הסכלתי עשות, כי היתה ידי עמו שיתאמץ להציל עשוקים ונרדפים . . אמנם לאחר שהוציא לאור משפטם להצילם מיד רודפיהם שלחתי אליו אחר חג השבועות מיד כמה בקשות ואזהרות שלא יחזיק עוד במחלוקת לש"ש, ולא לעשות מנין בפ"ע...". בנוגע למנינים המיוחדים ראה המצוין ב'מקורות והערות' שם עמ' תיח.

3) הוא 'מזמור שיר חנוכת הבית' שאומרים לפני 'ברוך שאמר', שבכל הסידורים נוסח אשכנז הישנים (לפני שנת תקמ בערך) איננו, ראה 'קצירת האומ"ר' בתוך הספר 'לוח ארש', מהדורת יצחקי, עמ' תנז ס"ד .

4) הוא 'תפלה לדוד, הטה ה' אזנך', שלפי נוסח האר"י-ספרד אומרים אותו אחרי 'ובא לציון', אבל לפי מנהג אשכנז לא אומרים אותו.

5) זה נוסף אח"כ ע"י אדה"ז בין השורות. והכוונה כנראה לקטורת שלפי נוסח האר"י-ספרד אומרים אותו לפני 'עלינו', אבל לפי מנהג אשכנז לא אומרים אותו, שהרי אמירת פר' קטורת לפני התפילה נמצא גם בנוסח אשכנז.

6) ולפלא שהרשדב"ל במאמרו ב'כפר חב"ד' גליון 844 עמ' 31-32 רצה להוכיח מכאן שכבר היה אז בידי החסידים נוסח מודפס של אדה"ז.

בגליונות הקודמים דנתי בארוכה במה שכותב כ"ק אדמו"ר זי"ע במכתבו מי' סיון תשל"ו: "מנהגנו לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר, פ' העקדה, ק"ש (עם פרשה ראשונה - בכוונה לצאת ק"ש בזמנה) וסדר הקרבנות וכו' עד הודו, ובביהכ"נ מתחילים מ'הודו'". וכן פרסמתי מה שהעידו אלו שבמשך שנים (מאז תשמ"ט, כשהרבי היה נשאר בחדרו שב-770 גם בלילה) היו ערים כל הלילה ליד חדרו של הרבי מבחוץ, היו שומעים באשמורת הבוקר את הרבי אומר ברכות השחר עד הודו ממש, והיה אפשר לשמוע בבירור כמה מלים מתוך ה"י"ג מדות (ש)התורה נדרשת בהן". הרי לנו עדות מפורשת וברורה שהרבי בעצמו נהג כפי הנאמר במכתב הנ"ל "מנהגנו לומר". וביארתי בארוכה מנהג זה עיי"ש.

והעירני הרב נחום שי' גרינוואלד מהמבואר ב'ויכוחא רבה' בענין זה (ואינו תח"י כעת): "ומה שאמרת שמאחרים זמן התפלה . . הצדיקים שבזמנינו, הרוב מהם ראיתי שאינם מאחרים זמן התפלה, רק צדיקים פרטיים, כמו הרב הצדיק המפורסם ר' מיכל זלאטשובער זיע"א, והרב הגאון אדמו"ר הצדיק מו"ה לוי יצחק נ"י, הם מאחרים זמן התפלה, וסומכין על קריאת שמע קטנה שבקרבנות שקורין בהשכמה. ובודאי יש להם טעם נסתר על זה, ודרך פרטי להם, ואין אנו רשאים להרהר אחריהם . . וע"פ הדין יש כמה דברים שמותר לאחר זמן התפלה, כמו שהתפלל בגוף נקי, וצריכים אנו לדון אותם שיש להם טעם כמוס שסומכין על ק"ש שבקרבנות", הרי לנו שקיים מנהג שאומרים בהשכמה, כנראה מיד עם ברכות השחר.

כתובת הנמען בתוך האגרת [גליון]

ב'הערות וביאורים' גליון ה (תתכז) עמ' 78 העיר הכותב: "באשר להעתקים שנותרו בעזבונו של ר"נ מינדעל ע"ה, הנה במכתבים רבים מופיעה כתובתו של הנמען במצורף לשמו (כגון, ניצוצי אור, עמ' 80: מר מרדכי שי' לוי, רח' ברזויל 3, חולון). וכמדומני שלא היה נהוג כן במכתבים שנשלחו בפועל. ומזה נראה לכאורה שאותם מכתבים אינם העתקה מהמכתב כפי שנשלח, אלא מהנוסח שהוא הביא אל הרבי לאישור".

אמנם בדיקת צילומי אגרות קודש שעליהם ישנו חתימת קודשו של הרבי מגלה שה"כמדומני" אינו נכון. ואציין בזה כמה דוגמאות. כ"ח אדר א' תשל"ז: מר מנחם מנדל שי' הופן, 16/6 שקמונה, אילת; ט' אדר תשל"ה: לכבוד סגן סימן טוב מגורי - כהן שי', ד.צ. 2302; כ"ב אלול תש"מ: ד"ר נחמן שי' זאליעסקווער, ברייטאן, מאס.

שוב מצאתי עד"ז גם ב'לקוטי שיחות' חכ"ד עמ' 397 באגרת מתאריך ט"ו תמוז תש"ל: מר..., מושב אביבים, מרום הגליל.

הרי לנו שצורה הנ"ל של כתיבת המכתבים היה נהוג אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע, וא"כ אין לנו שום נימוק לפקפק בהעתקי המזכירות שנמצאו בארכיון המזכיר הר"נ מינדל, ומי יתן שיתפרסמו כל האגרות, ויפוצו מעינות הרבי חוצה.

בגליונות האחרונים דובר בענין מנהגינו מתי להניח תפילין בשחרית, קודם "איזהו מקומן" או קודם "הודו".

והשאלה היא, דהנה ב"היום יום" כתב רבינו להניחן קודם "איזהו מקומן", ובמכתב רבינו שנמצא בארכינו של הרב מינדל, כתב ש"מנהגינו" להניחן קודם "הודו", והשאלה היא, האם המכתבים שנמצאים בארכיון הנ"ל, הם בחזקת מוגהים.

לכאורה אפשר לחלק שאלה זו למספר פרטים: א. מהו גדרו של מכתב שלא הוגה - היינו דיש מכתבים שרבינו התחיל לענות וגם ציווה להמזכיר לכותבם, אבל כ"ק לא חתם עליהם ולא שלח אותם. והטעם לזה הוא רוחני, ולאנשים כערכנו אין ידיעה כלל וכלל בענינים אלו, ואין לנו רשות להרהר ע"ז. אינו משנה תוכן המכתב, בין אם זה דין בשו"ע, או בעבודת ה', או ברכה. כיון שכ"ק רבינו לא שלח המענה, מצד "דעת עליון". וד"ל. [ידוע שכמה פעמים אירע שאחד כתב כמה פעמים לכ"ק ולא קיבל מענה, וכשהמזכיר הזכיר לכ"ק שהאיש מחכה למענה, ענה כ"ק, שכבר הזכיר אותו על "הציון", ולמה צריך מכתב בגשמית, כ"ז "דעת עליון"].

ב. במכתב כזה שלא נשלח ע"י כ"ק, ושם מעיד כ"ק על עצמו "מנהגינו", אז אפשר לומר או שזה מנהג "בית הרב", או שאינו הוראה לרבים, שאינם שייכים לזה וכו'. וזה אפשר לומר גם על מכתב שהוגה.

ג. במכתב שלא נשלח ע"י כ"ק, ושם כותב תיקון או הוראה או ברכה, שם יש לומר שאין זה הוראה לרבים, ואין לומדים מזה על הכלל.

ד. יותר מזה, אפילו במכתב שנשלח והוגה ע"י כ"ק, ושם ישנה הוראה מכ"ק איך להתנהג בענין מסוים, צריכים לידע אם ההנהגה היא רק למי שקיבל המכתב, ועל ידי הנהגה זו ניתן לו ברכה והמשכה "לתקן הכלי" שלו, ועי"ז יהיה "כלי" לקבל ברכת ה'. אבל לאיש אחר יש לו תיקון ועבודה באופן אחר. וגם זה "דעת עליון", ולא עלינו לדון. מכתב קודש מכ"ק לאיש פרטי הוא כמו 'קמיע', וידוע מש"כ בש"ע אדה"ז סי' שה סעיף כא: "האדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו למעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע הזה".

[לפני כמה שנים עברתי על האג"ק בענין שאלה מסוימת. ולפי תוכן השאלה שכ"ק הזכיר בתחלת שני מכתבים הבנתי שהם מדברים בענין אחד, ולאחד ענה כ"ק הנהגה בפשטות. ולאחד ענה כ"ק הנהגות באופן נעלה וכו'. האחרון הוא רב ולמדן גדול וידוע מירושלים, שידע מהנהגה הנ"ל שכתב כ"ק הנהגה בפשטות, ולכן אליו כתב כ"ק בא"א.]

מכל הנ"ל נראה, שלא כל ההוראות שבמכתבים הם לכולם, אבל כשכ"ק רבינו מעיד "מנהגינו", חייבים לומר שאף שזהו ממכתב "שאינו מוגה", יש ללמוד מזה. כי אם לא נלמד, הרי זהו כמו הסיפור שסיפר כ"ק אודות המשפט של "ביילעס", שכיון ש"הבול" נדבק בהיפוך אין הטענות שבמכתב שוות כלום.

ובנדו"ד, הנה רבינו בעצמו כתב בספר "היום יום" שמניחין התפילין קודם "איזהו מקומן", וספר זה שווה לכל נפש, והוגה ע"י כ"ק "בעצמו" באופן ישיר (ולהעיר שנמצא לפנינו צילום מגוכתי"ק), והוא שייך לכל יהודי. ושם פסק רבינו שכך המנהג, וציווה שכולם ידעו מה שכתוב שם, ופרסם והפיץ זאת בכל העולם. וזהו כמו פסק הלכה, ואין בזה שום פקפוק.

והנה כמה שנים לאחר ג' תמוז, מצאו דף אחד שנכתב ע"י מזכירו של הרבי, ואינו מובטח שכיוון בדיוק לדעת כ"ק, וגם אינו ברור אם רבינו ציווה לשלוח המכתב, ובכלל אינו ידוע אם כ"ק רצה לפרסם אותו. ובפרט שאחד הכותבים בקובץ כתב שהמכתב נכתב לאחד שאינו מחב"ד, כדי לתרץ על מה סומכים חסידי חב"ד להתפלל אחר זמן ק"ש.

ועכשיו יש כאלה שטוענים שע"פ מה שכתוב בדף שנמצא בארכיון המזכיר, שזה "פסקא טבא שנפלה מן השמים", יוכלו לחדש ולשנות ממה שפסק רבינו "בעצמו" ב'היום יום', וציווה לפרסם הספר - שזהו מנהג חב"ד להניח תפילין קודם "איזהו מקומן". ואיך "המדומה" שאולי הוא מהדו"ק או מהדב"ת, דוחה ומבטל "הודאי" - פסק הלכה מכ"ק.

וכן מצינו שנהג רבינו בחג השבועות לומר "אקדמות" בחשאי, ולא ציווה שכך ינהיגו ב-770. שכן לא כל המנהגים שרבינו היה נוהג לעצמו, שייכים לכולנו "בשווה". הסיכום מכל הנ"ל: מנהג או הנהגה טובה שכ"ק בעצמו ציווה לפרסם והדפיס, זהו תורה מסיני. ומה שמצאו או שימצאו לעתיד דף מסוים, אינו דוחה החקוק באותיות ברזל, וכפתגם כ"ק הצמח צדק, דדבר שבדפוס הוא לעולמי עולמים1.

עוד מנהג שנתחדש בזמן האחרון שהש"ץ המתפלל שחרית בראש השנה יתפלל בלא "קיטל" לפני העמוד, וסומכים על מה שנדפס בספר "המלך במסיבו". בזמן שיודעים שב"ליובאוויטש" לפני כ"ק אדמו"ר מהורש"ב והריי"צ ורבינו עד שנת תשנ"ג בכלל, היה הש"ץ מתפלל ב"קיטל", ומאיפה לוקחים ה'ברייטקייט' לשנות מנהג עתיק.

דרך אגב, כשמזכירים המזכיר דודי זקני הרמ"ל ראדשטיין, כדאי להזכיר ששמו האמיתי היה "זוסא". והוא בעצמו קנה חלקו אצל ה'אהל' להיות בשורה הראשונה. והטעם, שמכיון שלא היו לו ילדים, רצה שמי שיעבור לה'אהל' יאמר קאפיטל תהילים אצל קברו, כך שמעתי מבן דודי התמים ישראל ע"ה חאנאוויטש, יהי' זכרו ברוך.

1) לכן מנהג שהוא הוספה והידור מצווה, שאינו מבטל מנהג שנהגו כמה וכמה דורות, אפשר לנהוג בו, ואדרבה ואדרבה, כל זמן שלא יראה כהוספה. אבל מנהג שנדפס ונתפרסם מכ"ק, אין לנו רשות, ומי אנחנו להנהיג מנהגים חדשים ולבטל מנהג אבותינו.

בגליונות האחרונים דנו בענין הסמכות של נוסח אגרות הקודש של רבינו מתוך ארכיון המזכירים, והאריכו הכותבים בתיאור דיוק רשימת הדברים של הרנ"מ ע"ה.

אך כמדומה מרוב דברים לא שמו לב לכך, שגם בהנחות של ההתוועדויות שנרשמו מתוך סלילי הקלטה, כך שאין ספק, שכך יצאו הדברים מפי רבינו, עדיין נחשבים הדברים "בלתי מוגה". וכל מי שהתעסק בדברים הללו בזמנם יודע היטב, שהרבי הסתייג מהדפסת דברים שאמר כצורתם ללא הגהה, ולכן נחשבו "בלתי מוגה" אף אם אין ספק שכך יצאו מפי רבינו. [ועד שפעם התבטא רבינו בביטוי של העדר שביעות רצון על הנחה ממאמר שנאמר בשבת, שהוא "העתק מילה במילה מהטייפ ממש"]. והדברים היו ידועים לכל, ורק לאחרונה נעשה סדר שמעתיקים לשונות רבינו מתוך סלילי הקלטה כלשונם, ומדייקים בהם כמו בשיחות שהוגהו.

כללו של דבר: כשהמקור היחיד לאיזה ענין הוא מהנחה בלתי מוגה, אף אם ברור שכך יצאו הדברים מפי רבינו, יש לעיין היטב האם אפשר לסמוך על כך לקבוע מנהג או פירוש המנוגד למקובל ולמפורש במקום אחר.