ב' שבט - "אאמו"ר סיפר: הדרוש וארא גו' ושמי ד' גו' המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח (אינו הנדפס בתו"א), קנה לו שם "דער פרומער וארא", והיה רגיל רבינו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים, ובכל פעם ופעם כמעט שהיה אומר אותו כלשונו. ואמר הצ"צ: יעדער מאל איז געווען א אור חדש. האט דער טאטע געזאגט: א אור איז אלע מאל גלייך, אבער מאור איז אלעמאל ווי א דבר חדש".

כי לא ידח ממנו נדח . . פרומער וארא: להעיר משייכותו לר"ח שבט (יום שלפניו), שאז התחיל משה להגיד ה"משנה תורה", שבהם כמה דברים מוסריים לבני ישראל על העבר (כמפורש בפירש"י בתחילת משנה תורה), ועד שמסיים בפ' וילך "כי המצוה אשר אנכי מצוה אתכם" וגו' שקאי על מצות התשובה, כמבואר בכ"מ בחסידות.

והיה רגיל רבינו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים: להעיר גם ממ"ש לקמן (כח תמוז): "לכל אחד מהרביים היו מאמרים קבועים ביחוד בשביל זה (לטהר אויר העולם), אשר פעם בשתים או בשלש שנים היו חוזרים עליהם ברבים". ויש להעיר שזהו ע"ד ענין של מחאה, שצ"ל לכה"פ פעם (א') בשלש שנים.

ואמר הצ"צ: יעדער מאל איז געווען א אור חדש: ויש להעיר, שכמו"כ הדגיש הצ"צ גם בנוגע לאמירת מאמרי חסידות של אדה"ז שהתחילו בד"ה "ושאבתם מים" (ראה היום יום - טז תשרי): "תקס"ט האבען מיר געהערט פון זיידען דעם זעקסטען מאל דעם ושאבתם מים . . מיר האבען מקבל געווען עד אין סוף, דער סוף איז אז משיח וועט קומען, שנעוץ תחלתן בסופן".

מאור איז אלעמאל ווי א דבר חדש: ויש להעיר (ע"ד הרמז), בשייכות להיארצייט ביום זה. דיום זה הי' הסתלקות הרה"ק ר' זוסיא מאניפאלי. והרי בהסכמתו של הר"ז לספר תניא קדישא כותב [אודות אדה"ז]: "אספקלריא המאירה".

ג' שבט - "...הצ"צ במכתבו מיום ג' שבט תקצ"ז כותב: ספר תורה אור הנדפס עתה . . בו מאמרים . . אשר הרבה מהם שם רבינו ז"ל בעצמו עין עיונו עליהם והגיהם, והסכימה דעתו הקדושה להביאם לבית הדפוס. והספר כולל שני חלקים, חלק הראשון על שני חומשי התורה וחנוכה ופורים גם כמה דרושים לחג השבועות זמן מ"ת בפ' יתרו וקצת לפסח בפ' ויקהל..."

עין עיונו עליהם: להעיר מגמ' עירובין צח, א: "סתם כתבי הקדש עיון מעייני בהו ומנח להו".

והגיהם: ראה מנחות (ל, א) "אם הגיה אפילו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו".

לבית הדפוס: הדיוק בזה הוא במיוחד ע"פ דברי הצ"צ הידועים שדפוס הוא לדורי דורות. ועפ"ז יומתק מה שהצ"צ מדגיש ענין זה, כיון שע"פ הוראת אדה"ז ("להביאם לבית הדפוס"), נעשה זה באופן נצחי ("לדורי דורות") ובל' הש"ס "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה" (מגילה יד, א).

גם כמה דרושים לחג השבועות זמן מ"ת בפ' יתרו וקצת לפסח בפ' ויקהל: ויש לדייק לכאורה, הרי בהמשך המכתב - קדש, כותב הצ"צ שיהי' עוד אי"ה על ג' חומשים שלאח"ז (השייכים במיוחד לחג הפסח וחג השבועות), אעפ"כ כללם גם בחלק א (ספר תורה אור) ?

ויש לומר בשתי אופנים: א) מטעם סיבה שלילית: הצ"צ חשש שאולי יתעכב ההדפסה על הג' חומשים הנ"ל - וכפי שאכן מסופר בהמשך הפתגם - ועי"ז לא יצאו לאור הדרושים על חה"פ וחה"ש.

ב) אף שהתכנית הי' שחלק שני יצא לאור בסמיכות לאחר חלק הא', אעפ"כ לא רצה הצ"צ למנוע מחסידים תורת אדה"ז, במילא במקום שהי' הזדמנות להכניס דרושי אדה"ז על המועדים (וואו נאר ער האט געקענט ארייננעמען זיי), הכניסם. וכמובן מביאור כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, בנוגע תוכן התחלת הלקו"ת בד"ה "ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'", והיינו שבהדפסת תורת אדה"ז, מצהיר הצ"צ שבזה נמשך לחסידים תוכן ענין השבת וכו' (ראה שיחת ש"פ תשא תשד"מ). במילא רצה להמשיך טוב לבעליו.

ולכן כללם בפ' יתרו (עניני מ"ת), ובפ' ויקהל (עניני חה"פ), כמובן ממה שאז חל (ברוב השנים שפשוטות הן), פ' פרה, שזהו התחלת טהרה ("לטהר עצמו ברגל") לפני חג הפסח.

וזאת בנוסף על מה שהצ"צ רצה שחסידים זאלן לעבן עם תורות והדרכות אדה"ז, מצד הלכות החג בחג ועניני אגדה שבחג, במילא זירז וכלל גם הדפסת דרושים הנ"ל בחלק א' של הספר.

ב'אוצר מנהגי חב"ד' לחודש אדר שהופיע לאחרונה, עמ' רסה סק"כ הובאה רשימת 9 ההבדלים בין נוסח מגילת אדמו"ר מהר"ש לנוסח 'כתר ארם צובא', ובאופן כללי הרי בנוסח מגילת הרבי נכתב בכתיב חסר וב'כתר' זה בכתיב מלא. והיה אפשר לעשות גם רשימת שינויים של הפרשיות הפתוחות והסתומות.

והרי כל זה קשור לדעתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע שאין לשנות הנוסח המקובל של התנ"ך ע"פ נוסחת ה'כתר', שהרי הוא (במכתבו מימי הפורים תשכ"ד - 'אגרות קודש' שלו, חלק כג עמ' קכז-קכט) יוצא בתוקף רב נגד תוכנית הדפסת התנ"ך ע"פ "כת"י המכונה אלעפו קודקס (כתר תורה!) . . שהפנים לא יהי' הנוסח המקובל והמקודש שעליו נתחנכו כמה וכמה דורות של בני ובנות ישראל . . כי אם הנוסח של הקודקס האמור . . ישלימו את החסר [בקודקס] מכתבי יד אחרים שלדעת המוציאים לאור יש לסמוך עליהם . . ואף שהשנויים, כפי שהודיעוני, אינם בולטים כל כך ובעיקר הוא בנוגע חסר ויתיר, נקודות וטעמים וכיו"ב, הרי, כנ"ל, אין כאן השאלה בכמות השנויים וכיו"ב כי אם עצם הענין של הקמת מחיצה ופירוד לבבות..." ראה שם בארוכה.

[י"ל שהמכתב נכתב בצורת השקפה ולא בסגנון של הלכה, כדי שמקבל המכתב, הנשיא שז"ר ע"ה, יוכל להשפיע גם על אנשים לא דתיים מהאוניברסיטה העברית שימנעו הוצאת התנ"ך 'המתוקן'. ראה מה שביארתי בקובץ 'אור ישראל', מאנסי, ניו יארק, טבת תשנ"ח, גליון י' עמ' קמב ואילך. וב'הערות וביאורים' גליון תשלג עמ' 61-62.

וב'אור ישראל' שם הבאתי גם דעתו התמוהה של הר"ד יצחקי (ב'צפונות' גליון טו עמ' ק-קג), במאמרו: "פרשיות פתוחות וסתומות במגילת אסתר", בו הוא מעתיק פסק דינו המפורש של הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תרצ"א ס"ב בנוגע למגילת אסתר: "ועושין כל פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות פסולה", אבל לפי דעתו של הרד"י "עצם יסוד הרמ"א . . איננו פסק הלכה מוחלטת" (ס"ו), ואדרבה עדיף "להדר" לכתוב לא כפי הרמ"א אלא כפי כת"י ה'כתר ארם צובא'. ולא נתקררה דעתו עד שיוצא ללמד זכות (!) על אלו שהתנהגו ומתנהגים כמו פסק הרמ"א. וכי באמת פסק הרמ"א וההנהגה בעקבותיו צריך ל'לימוד זכות' משלנו?]

דעת ר"ת והגאונים והפרדס

ידועה דעתו של אדה"ז ב'סדר הכנסת שבת' בענין השקיעה כשיטת הגאונים ושלא כשיטת ר"ת. רבינו מזכיר ב"סדר" שם את המהר"ם אלשקר בסי' צו, שהי' הראשון שהכריע כדברי הגאונים בניגוד לר"ת.

והנה יסודו של המהר"ם אלשקר שם שדעת ר"ת "אין להם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל (בפסחים צד, ב) שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה . . אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל בפרק ח מהחלק השני מהמורה והגאונים ז"ל סוברים כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת". ומביא מדברי הגאונים רב שרירא גאון ורב האי גאון: "ואף רבותינו ז"ל כשאמרו חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של ר' יהודה ושל רבה, וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ כדרך שפירשנו אנו, הא אמר רבי ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו חכמים ז"ל".

על כך כותב מהר"ם: "וכל זה קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכתב אותו להלכה, והנה שכח כי חכמי ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם".

אולם כבר העירו (ראה בספר 'קו התאריך הישראלי' להגאון הרמ"מ כשר ז"ל שער ב' פ"ח, ושם בקיאות גדולה בזה, כדרכו) שלאמיתו של דבר, רבינו תם הולך בזה לשיטתו כפי שהובאה בשיטה מקובצת כתובות י"ב, ב מתוספות הרא"ש: "וכן שמעתי משמו של ר"ת ז"ל שהיה אומר כן על הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא, חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים וכו', ואמרינן התם אמר ר' תשובה לדבריהם כו'. דאמר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל היינו נצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל והיינו דאמרינן בתפילה ובוקע חלוני רקיע".

לפי זה יש לעיין מה דעתו של רביה"ז בזה האם סובר שההלכה כדעת חכמי אומות העולם? דלכאורה מכיון שחולק על ר"ת וסבור כדעת הגאונים, שיסוד דעתם מבוסס על ההנחה שההלכה כדעת חכמי אומות העולם, אף דעתו צריכה להיות כן.

[ומצינו וראינו שגם בין גדולי חכמי הקבלה נחלקו בזה. הפרדס להרמ"ק (שער ו פ"ג): "ועוד הרי חזרו והודו חכמי ישראל לחכמי אומות דמזל קבוע וגלגל חוזר". ואילו תלמידו הרמ"ע מפאנו (מאמר אם כל חי ח"א סימן יב): "וכבר הפריז את המדה מי שאמר מן המפרשים [הרמב"ם במו"נ] שחזרו חכמי ישראל והודו לאומרים כך". ברם באמת דעת הרמ"ע שאכן "בשוני הלכות" מצאו "הלך לשיטתם אשר אין בו כזב לפי הפשט הנגלה" (ראה בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' לדבנוגע מים שלנו שנדון להלן בזה). דהיינו שעל פי פשט וההלכה אכן יש מקום לדעת חכמי אוה"ע, אך "הנה [חז"ל] בחכמתם לא רצו לגלות טעמם ונימוקם [לאוה"ע]". ואולי מצד טעם אדה"ז דלהלן? ויל"ע בזה ואכמ"ל].

דעת רבינו הזקן כרבינו תם?

אך לכאורה מצינו דעת רביה"ז כר"ת, והיא במאמרי אדה"ז הקצרים עמ' תק"נ: "דאיתא במס' פסחים שנחלקו חכמי ישראל עם האומות העולם ע"ש. ואע"פ שאיתא ברמב"ם שחזרו והודו חכמי ישראל לאומות העולם מחמת קושי' המבוארת שם. אך הענין הוא . . שיש סוד העיבור שיש להם בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה ולא הי' מוסרים לכל, רק למי שראוי לכך, כמו מעשה מרכבה שאין מוסרים אלא למי שלבו דואג בקרבו כמו כן סוד העיבור . . אלא בוודאי שהוא סוד גדול והקב"ה השביע שלא לגלות אותו הסוד, וגם שמואל [ברכות נח, ב] אמר באמת שעל פי הכוונה הנגלית הי' נהירין לו שבילין [דרקיע] , אך זה ("במס' ר"ה ששאלו אצלו [אצל שמואל] יודע מר הא דתנא בסוד העיבור") - שאל בסוד העיבור שזה הוא בסוד . . וזה גם כן שחכמי האומות העולם הקשו קושי' גדולה ע"פ התכונה ולא הי' יכולים להשיב להם על דרך הנגלה כי אם רק לגלות להם סוד העיבור, וזה אינם רשאים, לכן הוצרכו להודות להם". (המודגש והמוקף בסוגריים ממני נ.ג.)

נמצא דברי רביה"ז הם על דרך ר"ת, שזה שהודו זה רק מצד שלא יוכלו לטעון להם טענות שיתקבלו על דעתם, אך עדיין לא נדחה דעת חכמי ישראל. ורק ההבדל בין רביה"ז לר"ת הוא, שלפי רבינו הזקן הסיבה שלא יכלו לפרט טענותיהם לאומות העולם - היא, כי הוכרחו להחזיק הדבר בסוד מצד דין השבועה של "סוד העיבור", שאסור למוסרו רק ליחידי סגולה, כמו מעשה מרכבה עצמו; ואילו ר"ת מסביר הדבר באופן פשוט, שלא יכלו להביע טענותיהם באופן שיתקבל בשכל אומה"ע. ודומה הדבר למבואר בחסידות בענין "שתק רב", שאף-על-פי ששתק רב ולא תירץ דבריו, בכל זאת הלכה כמותו, כי דעתו היתה מנומקת היטב, אך באותה שעה לא הי' יכול להביע ולהלביש הדבר בהגיון מובן ומתקבל על דעת המתווכחים.

אולם נראה לומר כך. דהנה באמת נחלקו בפסחים שם חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשני דברים. מחלוקת אחת אודות סיבוב הגלגל ש"חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין". ומחלוקת שניה בענין מסלול סיבוב החמה, ש"חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים, ביום חמה מהלכת למעלה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי, ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין".

והנה בגמרא מצינו, שעל המחלוקת בענין מהלך החמה שרבי אמר "ונראין דבריהן" ואילו רבינו מביא מה "שאיתא ברמב"ם שחזרו והודו חכמי ישראל לאומות העולם מחמת קושי' המבוארת שם", ואינו מביא מדברי רבי עצמו. כי באמת בגמרא מבואר רק שרבי אמר בענין מחלוקת מהלך החמה שנראין דבריהן, אך בענין תנועת הגלגל לא מצינו מפורש בגמרא שהסכימו לדבריהן רק הרמב"ם במו"נ ח"ב פ"ח מביא גירסא שבענין "גלגל קבוע ומזלות חוזרים . . הכריעו השקפת חכמי אומות העולם על השקפתם בענינים הללו של התכונה, והוא אמרם בפירוש ונצחו חכמי אומות העולם". (וכבר מצא הגרמ"כ (ראה ב'קו התאריך' שם) מקורו של המו"נ שאינו מגמרא שלנו, אלא ממדרש הגדול בראשית צ"ד מ"ג: "חכמי הגויים אומרים הרקיע עשוי כגלגל ומזלות קבועין והגלגל מהלך . . ונצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל").

ובכן, רבינו כאן במאמרו דן רק בענין המחלוקת של סיבוב הגלגל, שעל כך רבינו מביא מהרמב"ם שהודו חכמים לחכמי אומות העולם, ועל כך אומר רבינו שהודאה זו הינה רק מצד דרכי החשבון וההגיון שבנגלה, אך מצד "סוד" העיבור אכן האמת כדברי חכמי ישראל, ורק משום שמדובר בסוד המקובל ממשה בסיני לא יכלו לגלותו לאומות העולם. ברם, נראה, שבמחלוקת של מהלך החמה שרבי אומר בזה שדבריהן נראין, אכן יקבל רבינו הזקן את דברי רבי כפשוטו שההכרעה היא כחכמי אומות העולם.

שכן יסוד ההסבר של רבינו שעדיין מחזיקים חכמי ישראל בדעתם, הוא מצד דין של השבועה האוסר גילוי של סוד העיבור, ולפי"ז נראה לומר דיש הבדל יסודי בין שתי המחלוקות הללו. דהמחלוקת של סיבוב הגלגל הינה מחלוקת השייכת לסוד העיבור, שכן על ידי ידיעת סיבובי הגלגלים נקבעים תאריכי החודש וכיו"ב; אולם המחלוקת בענין מהלך החמה אם רק מסביב הרקיע או מתחת לארץ, אינה קשורה לתחום סוד העיבור כלל, אלא שייך לתחום מעשה בראשית וידיעת הזמנים של בוקר וערב וזמני שקיעת החמה או טבע חום הארץ וכיו"ב. ומעתה מובן היטב, שבענין מחלוקת הראשונה נימוקו של רבינו חל יפה, משום שמכיון שעניינה סוד העיבור, לכן לא יכלו לגלות להם הנימוק, אך בענין מחלוקת השניה שאינה שייכת לסוד העיבור, הרי כשרבי הכריע ודבריהן נראין, אין בדבריו שום יסוד לומר שבסתר יש טעם פנימי שלא יכול הי' לגלות, כי כאמור אין מחלוקת זו מענין סוד העיבור. וממילא אכן נוקט רבינו כפשטות לשון הגמרא.

מכיון שכן, הרי נראה שיסוד המחלוקת השקיעה בין ר"ת והגאונים, תלוי בהמחלוקת ממהלך החמה דוקא (ולא במחלוקת מענין סיבוב הגלגל), שכן אם נוקטים לפי דעת חכמי ישראל שהחמה מהלכת רק ברקיע ובלילה רק הולכת למעלה מן הרקיע, יתכן שתי שקיעות, כדברי ר"ת "דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכיפה". ברם אם כדעת אומות העולם שהחמה שוקעת תחת הארץ "ובכי האי גוונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון".

אמנם המעיין במהר"ם אלשקר יראה שאכן כורך שתי הפלוגתות הללו בחדא מחתא, אולם יתכן שאדה"ז הפרידן, ושכך אנו מוצאים אצל כמה מגדולי האחרונים שהפרידו ביניהם. וסברו שזה שרבי אמר נראין דבריהם, הינו רק ביחס המחלוקת של מהלך החמה, ואילו בענין גלגל קבוע או חזור אין אנו מודים להם ודלא כרמב"ם במו"נ. וכך משמע מספר האלים ליש"ר מקנדיא (ורבינו מציין לספר זה בסדר הכנסת שבת) הובא בקו התאריך שם. ועיין שם עוד אחרונים בזה.

[ברם לפי ר"ת הסיבה שחכמי ישראל לא גילו טעמם לחכמי אומות העולם אינה בגלל סוד העיבור כלל, אלא כדברי ר"ת שם בשיטה מקובצת, "דאע"ג דנצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל, היינו נצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל והיינו דאמרינן בתפילה ובוקע חלוני רקיע". דהיינו שמבחינת הטענות - נצחו בטענתם, וממילא לפי זה אין הבדל בין שתי המחלוקת, שבכל מחלוקת ניתן לומר שרק נצחו בטענות. ואכן ברור בדברי ר"ת שקאי גם על מחלוקת של מהלך החמה, משום דמסיים דלכן בתפילה הנוסח "ובוקע חלוני רקיע". וזהו קשור למחלוקת של מהלך החמה].

דעת רבינו במים שלנו וזיקתה לנידון דידן

בדין ובטעם על חובת מים שלנו דוקא לאפיית מצות, מצינו שתי שיטות יסודיות. שיטת רש"י (פסחים מב, א ד"ה שלנו) היא "מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן, כדאמרינן ב"מי שהיה" (פסחים צד שם) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע, לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין" [והכוונה לדברי רבי נתן שם, שמיד אחרי דברי רבי שמכריע כדעת חכמי אוה"ע משום שמעיינות צוננין ביום ורותחין בלילה, אומר רבי נתן שיש הבדל בין חורף לקיץ, שבחורף המעיינות רותחין והעולם רותח ובימות הגשמים להיפוך. ויש לעיין בדבריו אם ר"נ חולק על דברי רבי ודבריו הם אליבא חכמי ישראל או לאו. וראה להלן].

לעומת דעת רש"י מביאים הפוסקים (הרא"ש פ"ב סימן ל. הסמ"ג לאוין עט) את דעת היראים (יראים השלם נב) "נראה לי הטעם לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים בלילה תחת הרקיע דחכמי אומות העולם אומרים בפ' מי שהיה טמא ואמר רבי נראין דבריהן". והנה כמה מאחרונים הבינו שהסיבה שרש"י אינו נוקט כטעם היראים, היא מפני שרש"י סובר שדעת רבי נתן חולקת על רבי (כי הלא לדעתו המעיינות בחורף רותחים בין ביום ובין בלילה), ודעתו כדעת חכמי ישראל שאין החמה שוקעת תחת הארץ (כך משמע בדברי רבי אליהו מזרחי שהובא בב"י בסי' תנה ובמחצה"ש שם סק"א), אולם באמת אינו מוכרח כלל שרבי ור"נ חולקים במציאות, ויתכן שגם רבי יודה שבחורף ביום המעיינות חמים הם יותר מבימות החמה, ורק שבלילה רותחין יותר וביום בימות החורף פחות. ולפי"ז הסיבה שרש"י אינה סבור כהיראים קשורה בפי' הגמרא שם (דלהיראים קשה מדוע צריכה לינה, הלא מספיק שישאבו לפני רד לילה, עיין שם בסימן תנה בטור ב"י ובשו"ע ובשו"ע רבינו, שיטות רבות בפוסקים בזה ואכמ"ל.)

והנה רבינו הזקן בשולחנו בסימן תנה מביא שתי השיטות הללו (שיטות רש"י בסעיף ב ושיטת היראים בסעיף ד), ומסיים שלענין פסק הלכה יש להחמיר כחומר ב' הסברות. וצ"ע האם מסתפק אם כדברי רבי או כר"נ אליבא דחכמי ישראל, או מצד ספק אחר. אולם לכאורה מעצם הענין שדעת היראים מובאת להלכה ולמעשה, מוכח שדעת חכמי אומות העולם אכן מקובלת היא למעשה ודלא כגישת ר"ת, שרק נצחו בטענות - אך בעצם העניין עדיין סבורים חכמי ישראל כדעתם.

[ויש להעיר דהיראים אכן לשיטתו, דידוע שהיראים (יראים השלם סוסרע"ד) חולק על רבו ר"ת בענין בין השמשות. ולפי האמור מובן, שהיראים לשיטתו כאן בהל' מים שלנו, שנוקט להלכה למעשה כדעת חכמי אומות העולם וממילא לא יתכנו שתי השקיעות שיסד רבו, ואילו הר"ת לשיטתו, שלמעשה לא נוקטים חכמי אומות העולם וכמשנ"ת. (ועיין בתועפת רא"ם שמביא מספר שנתי "הכרם" לשנת תרמ"ח במאמר "הנשף" להרב החכם ישראל טראפ: "כי דבריו [של היראים] כמעט כדברי הגאונים רק שלשונו הוא עפ"י שיטת חז"ל שהחמה והלבנה שוקעים בעובי הרקיע דרך חלונותיהם המיוחדים להם מדי יום ביומו...". ולפלא שאין התועפות מעיר מאומה מדעת היראים עצמו?) ויש להאריך בזה ביחס לכמה פוסקים להשליך משיטתם במים שלנו לדעתם בענין השקיעה, ואכמ"ל].

הכרעת המקובלים כדעת חכמי אומות העולם בענין מזלות וגלגל?

בפירוש המלות לאדמור האמצעי פמ"ח (שיסודו בסידור דא"ח קפב ד) מאריך באריכות גדולה לבאר שינוי ומילוי פגימת הלבנה על פי שני הסברים שונים כמבואר "אצל סוף דעת חכמי התכונה האחרונים . . (בס' 'נחמד ונעים')". ושני ההסברים מתאימים על פי הקבלה, אך על פי קבלה האלקי' האמיתית דיעה ראשונה אמיתית אעפ"י שגם ע"פ ספרי הקבלה יכולו לפרש הדברים למעלה בבחי' לבנה העליונה שעל זה אמר בזוהר סיהרא לית ליה מגרמיה כלום גם כפי אופן הדיעה השניה".

אך מסיים שם אדמו"ר אמצעי: "כל זה [שני ההסברים שהם על קבלה אמיתית נ.ג.] - לפי דעת האומר דגלגל חוזר ומזלות קבועים [היינו כדעת חכמי אומות העולם נ.ג.]; אבל לפי האומר דגלגל קבוע ומזלות חוזרים [דעת חכמי ישראל]"- אי אפשר לפרש שני ההסברים שעל פי הקבלה והזהר רק הסבר אחר כפי שמבאר והולך שם. (וקטע אחרון זה אינו בסידור דא"ח).

והרי מפתיע ביותר, שדעת קבלה האלוקית תואמת דוקא לדעת חכמי אומות העולם! וצע"ג כיצד לתווך עם דעת אדמו"ר הזקן ב'קצרים' שם.

(וראה בספר הערכים ח"ג ס"ע תר"א (ציין לזה המהדיר של פיה"מ) שכתוב שם: "ואואפ"ל: מכיון שגם דעת חכמי אוה"ע הובאה בגמרא- יש לה ביאור (גם) ב"לבנה העליונה" . . (ולהעיר מלקולי"צ אגרות ע' רסו - בענין "בדותא" שבש"ס. ע"ש)". וכנראה רצה המעיר בספר הערכים להתמודד בתמיהה זו, שהכיצד ביאור הקבלה הוא עפ"י דעת חכמי אוה"ע שאין הלכה כמותם? - אך לא הבנתי דבריו כלל, דלפי המבואר בפיה"מ יוצא, שאך ורק לפי דעת חכמי האומות העולם מובנת שיטת הקבלה, ואילו לדעת חכמי ישראל אין שיטת הקבלה תואמת כלל ועיקר!? ומה מתורץ בכך שמכיון שזה הובא בגמרא יתכן להסביר דעתם "(גם)" לפי הלבנה העליונה? אך אולי רצה המעיר לתרץ כיצד בכלל יתכן שדעת חכמי האומות יתאים לקבלה, באשר ששרש הרעיון הוא מאומות העולם, וע"ז מיישב שמכיון שהובא בגמרא חל על זה כל גדרי התורה וממילא זה מתאים לקבלה, אך העיקר חסר מהספר).

חמדת צבי וחמדת הימים

באג"ק ח"ח אגרת ב'תסט מתייחס הרבי לספר 'חמדת הימים' הנודע, וכותב: "בנוגע לס' חמדת הימים, הנה גם בדבר זה יש סברות חלוקות וכיון שלע"ע לא מצאתיו מובא בספרי רבותינו נשיאינו הק' הרי לאידך גיסא מה יש לו להתחיל לימוד הקבלה דוקא מספרים כאלו שיש חילוקי דיעות אודותם".

וכבר העירו מזה שאדה"ז מציין אליו בקונטרס אחרון סי' רפה בנוגע שנים מקרא ואחד תרגום "וכ[ך] כ[תוב] בח[מדת] ה[ימים] ח"ב פטו ע[יין] ש[ם]"1. ואינני זוכר אם ענו ע"כ או נשארו בצ"ע. ואולי, בעיקר מכוון רבינו להבאת הספר בדא"ח דוקא, שכידוע הקפידו רבותינו מאד בספרים שהובאו בדא"ח, בניגוד לדבריהם בהלכה או אפילו בשיחותיהם. ועצ"ע.

[ומעניין לציין שבאותו מכתב מתייחס גם הרבי לספר חמדת צבי להרב צבי ב"ר ירחמיאל חאטש (אמשטרדם תסו) על תיקו"ז, וכפי הנראה מהמכתב, הנמען שמע שיש בספר מינות (כנראה שבתאות, שנחשד בה הספר. ראה רשימת היעב"ץ, נדפסה בספר זכרון להר"מ ליפשיץ עמ' תתפו ופיענוחו שם עמ' תתצב), ורצה לשורפו. ועל כך כותב לו הרבי: "הנה נבהלתי גם לסברא כזו כי אפילו אם הי מקום לעוררים הנ"ל . . לכל היותר צריך הי' לסלק עצמו מללמוד בו אבל לא לדון ספרים לשריפה. ובהנוגע לספר זה בפרט הנה כיון שכ"ק אדמו"ר הצמח צדק מביאו (לקו"ת דברים כז ע"ד. רשימות איכה עמוד מד) בטח אין לשמועות הנ"ל כל יסוד".

ויש לציין שבלקו"ת דברים במהדורה החדשה ציין המהדיר בשולי הגליון שמה שהביא הצ"צ מחמדת צבי הרי: "בג[וף] כ[תב] י[ד] ק[דשו] 1101 נמחק"! וצ"ע משמעותה של מחיקה זו].

בהקשר לזה אביא כאן כמה דברים על דברים שמצויים בספר חמדת הימים ומקום בחסידות, אך נראה שבכל מקרה לא נלקחה ישירות משם אלא דרך ספר אחר ש"טיהר" את הדבר.

טעם תשליך לפי אדה"ז

בסידור רביה"ז לגבי תשליך כותב רבינו: "אחר מנחה יום א' דר"ה קודם שקיעת החמה טוב לילך מחוץ לעיר אל באר המים . . כי מים מורים על החסדים וגם דגים רומזים על עינא פקיחא...". מהו המקור לטעמו של אדה"ז? במשנת חסידים ובשאר כתבי אריז"ל ובסידור רבי שבתי ובסידור אריז"ל סתם, ובסידור של"ה לא מצאתי שום טעם על תשליך (במהרי"ל ובלבוש מצויים טעמים שונים, אך לא טעמו של רבינו). חיפשתי וחיפשתי מקורו של רבינו (ו'השער הכולל' שתק בזה), כי בדרך כלל אין דרכו של רבינו לכתוב כאן טעמים חדשים משלו.

מענין טעם הדגים, מצאתי שהדבר מבואר בשל"ה (מסכת ר"ה עמוד הדין) בהגהה: "עוד שמעתי רמז גדול ונכון כי הולכים למים שיש בו דגים יען כי כי להדגים אין גבינים ועיניהם תמיד פקוחות כדי להתעורר עיני פקיחא דלעילא שרומז על רחמים גדולים". אך לא נאמר שם מענין מים מורים על חסדים.

אח"כ מצאתי שהדבר כמעט בדיוק לשון רבינו מבואר בספר חמדת הימים (אלול ר"ה פ"ז סדר תשליך): "ולכך הולכים אל המים המורים על החסדים וגם במקום שיש בו דגים שרומזי' על עינא פקיחא להמתיק הדין הקשה לרפה".

אולם אח"כ התברר לי שהרעיון מובא בסידור אריז"ל רבי אשר (לבוב תקמ"ח), ושם (סדר תשליך ד"צ דפו"ר עמ' שסב) כתוב בדיוק ממש לשון רבינו באותיותיו: "כי מים מורים על החסדים וגם דגים רומזים על עינא פקיחא ולומר...".

והלשון מורה שרבינו אכן לקחו מסידור רבי אשר ולא מחמדת הימים.

ולא רק זה מקורו בחמדת הימים, אלא גם ה"יהי רצון" שאיננו בכתבי אריז"ל ומשנת חסידים, ורבינו הזקן מביאו - מקורו (בינתיים) בספר חמדת הימים, אולם הדבר מופיע גם בסידור רבי אשר וגם בסידור רבי שבתי.

ויש להעיר כאן שתי נקודות.

א) בשני סידורי אריז"ל אלו, מופיע עוד יהי רצון שרבינו אינו מביאו וכן איננו בחמדת הימים.

ב) בסידור רבי אשר מופיע אחרי ה"יהי רצון" מלים אלו: "יהיו לצון וכו'". דהיינו שיש לסיים בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך". וכן בסידור רבינו מופיע פסוק זה (לפי סידור תורה אור כתוב כדברי סידור ר"א: "יהיו לרצון וכו'", אך בסידור דא"ח בדפוס המצוי מופיע כל הפסוק) . ברם הסיום בפסוק זה אינו בסידור רבי שבתי רק בסידור הנ"ל, וכך מופיע חתימה הנ"ל גם בחמדת הימים, רק בלי "וכו'", אלא סתם: "והאריך אפך עלינו לטובה אמן יהיו לרצון".

וזה שהבאתי מסידור רבי אשר המלים בסיום "יהיו לצון וכו" איננה שיבוש שלי, אלא כך הוא בסידור ר"א דפוס ראשון. ועל כך מובא בילקוט מהרי"א מזידטשוב אות קצה (מצויין באוצר מנהגי חב"ד) שרבי פנחס מקאריץ כתב, שבנוסח ה"יהי רצון" שבסידור ר' אשר נדפס "יהיו לצון", והוא טעות מן השמים כי בקשה זו אינה מהאריז"ל.

בעוד שבדוגמא הקודמת אנו רואים שדבר שמקורו בחמדת הימים הגיע לכאורה מכלי שני לסידור רבינו, הרי מאידך מצינו, שדברים שנתפשטו לכאורה באמצעות החמדת הימים, הרי באמת מקורם מוקדם יותר, כפי שיתבאר.

מנהג הקפות בשמיני עצרת

מנהג חסידים ועוד אחרים, לערוך הקפות גם בליל שמיני עצרת. אדה"ז בסידורו כותב: "מנהג ותיקין הוא לעשות יום שמיני עצרת ג"כ כמו בשמחת תורה ולהקיף בליל שמיני עצרת שבע הקפות . . וכן בליל שמחת תורה...".

גדולים וטובים (ראה שער הכולל. ונטעי גבריאל סוכות פרק פ"ב הערה א: "בכתבי אריז"ל ובמשנת חסידים . . כתב לערוך הקפות") לא הבחינו וכתבו לפום ריהטא שמקורו של רבינו הוא המשנת חסידים, משום שלשונו דומה לכאורה ללשון רבינו, אך באמת קיים הבדל יסודי אחד ביניהם המתבטא בניסוח שונה של שלשה מלים. במשנת חסידים כותב: "ומנהג ותיקין הוא לעשות יום שמיני עצרת שמחת תורה". דהיינו שהוא מדבר בארץ ישראל, כפי שכל כתבי אריז"ל מדברים רק בארץ ישראל, ומדבר על עצם המנהג ותיקין, שבארץ ישראל עושים ביום שמיני עצרת שמחת תורה. ודוק: שלכן אינו כותב כמו אצל אדה"ז "לעשות יום שמיני עצרת ג"כ כמו בשמחת תורה", אלא "לעשות שמיני עצרת שמחת תורה". (וכבר העיר על כך הר"י מונדשיין בספרו אוצר מנהגי חב"ד תשרי עמ' שנ).

ברם מהו מקורו של המנהג? בנטעי גבריאל שם מציין שכך הוא בחמדת הימים ח"ג חג הסוכות פ"ז: "ובני חוץ לארץ ראוי ונכון לעשות יום שמחה של תורה גם ביום הראשון לכבוד ארץ ישראל העושים שמחתה של תורה היום". ובספר 'תולדות שמחת תורה', שמוקדש כולו לגלות כל מקורותיו של מנהג שמחת תורה לאורך כל הדורות ואצל כל החוגים, גם כותב שמקור הראשון למנהג זה הוא בחמדת הימים.

(ואכן נראה שספרים כמו 'יסוד שרש והעבודה' (ושם בשער יא פט"ז מעודד את המנהג) שהעריץ מאד את ספר חמדת הימים, מסתבר שהושפעו מספר זה בענין זה).

ברם באמת מצאתי לאחרונה, שמנהג זה כבר קדם להחמדת הימים, והוא בספר 'טור ברקת ממקור חיים' להמקובל מוהר"ר חיים הכהן מדמשק תלמיד רבינו רבי חיים וויטאל באו"ח סוס"י תרס"ח: "ומקום שעושין שני ימים טובים . . אין מוציאין זולת שנים ביום הראשון ומניחין השאר ליום השני ואלו לדידי צייתי היינו עושים בראשון גם בשני לענין השמחה כי כן העיקר של הייחוד למעלה היא בשמיני ומסירת הפתקין". (ודוק שבחמדת הימים שם מובא לשון זו בדיוק בלי להעיר למקורו: "כי כן עיקר של הייחוד למעלה הוא בשמיני ומסירת הפתקין בו ביום").

ברם ב'טור ברקת' משמע שעיקר השמח"ת הוא ביום שמיני עצרת, ולא כן מנהגנו (אולם יש מעט קהילת חסידים שנהגו גם ביום בהקפות כמו מנהג הבני יששכר וצאנז. ראה נט"ג שם). וילה"א בזה ואכמ"ל.

העדר נט"י ביוכ"פ וט"ב

במכתב הרבי (אג"ק ח"ג תקו) כותב: "בענין איסור נט"י ביוהכ"פ "וראיתי הטעם (איני זוכר עתה באיזה ספר) [הגהה לאחר זמן: שוב מצאתיו במקדש מלך לזהר ח"ב קע"ג, א] כי ביוהכ"פ אין כ"כ שליטה לרוח הטומאה ולכן כשניעור אינו שורה אלא עד קשרי אצבעותיו. ועד"ז י"ל אשר בת"ב מפני החלישות שבקדושה אינה מתאווה כ"כ לשרות".

והנה באמת המעיין במקדש מלך שם יראה שמביא דבר זה ממה שכתוב "בח[מדת] ה[ימים] דף ר'. ומצטט שם דבריו באריכות.

אך באמת מצאתי הרעיון בשני מקורות קדומים יותר ואינו חידוש של החמדת הימים (ושם אף דומה לחידוש רבינו בענין ת"ב).

1) במגיד מישרים להב"י (פרשת וישב): "ומהכא תשתמודע רזא דתשעה באב ויום הכיפורים אסורים ברחיצה, זה להפכו וזה להפכו, דט' באב אי הוי משינן הוי מחזי דמעברין מיניה סטרי דמסאבי בהאי יומי כבשאר יומי, וליתא, דהא היום ההוא יקחהו אופל, וסטרי מסאבי מהדרי סוחרני משכנא כל ההוא יומא, כמו דאמרן כי ראתה גוים באו מקדשה . . וביום הכיפורים הוי מטעמא אחרינא. דהא מגו דאיתגלי לבנוניתא עתיקא דעתיקן, כל הנך סטרי ערקין ומיטמרו גו תהומא ולא מתחזו כלל דרזא דהשטן סליק שס"ד, למימרא דביוהכ"פ לית ליה שולטנתא כלל והלכך לא בעי למימשי ידין בהאי יומא". ועיי"ש באריכות גדולה לגבי כל ה' עינויים.

2) ב'עולת תמיד' לרח"ו שער התפילה בהגהת מהר"י צמח, הגהה (א): "וביום כיפור אינה שולטת ובט' באב אינה מקפדת על דבר מועט כזה, כי כל היום שלה בעונותינו".

ספר שבט מוסר ודא"ח

גם על בעל השבט מוסר יצא עוררין, ובדרך כלל לא ראיתי ספריו מובאים בדא"ח, וראיתי באיזה קובץ בזמן האחרון שמאן דהו (ואינני זוכר כעת שם הכותב) הקשה למה לא הובאו ספריו של בעל השבט מוסר (כמו מעיל צדקה או מדרש תלפיות) כמקור לכמה ענינים בדא"ח ששם מבואר במפורש מקורות גלויים לענייני דא"ח. והסיק, שזאת בעקבות הדברים המפוקפקים בספריו.

אולם יש לציין שבמהדורה קמא של אגה"ת (עמ תקמ"א) כתוב: "אלו הדברים וכיוצא בהן מבוארים בס' שבט מוסר". אולם כבר ציינו בהערות שברוב הכת"י זה איננו ושם כתוב "בסיפרי מוסר" וכנראה שירבבו המעתיק ע"ד עצמו עי"ש.

ובודאי מסתבר כך, שמעולם לא מצאנו שרבותינו עודדו לימוד ספר זה. ובדרך כלל עוררו ללמוד ראשית חכמה, של"ה, זהר, ולפעמים חובת הלבבות. ראה לדוגמא הקדמת אדמור האמצעי לשו"ע.

והנה בכל זה אין לנו אלא שלרבותינו נשיאנו בכח קדושתם הי' הכח לברר ולהעלות מנהגים או ספרים שונים וכידוע שמבואר בשיחת הריי"ץ שהצ"צ למד ברלב"ג לפני התקיעות בכדי לברר דבריו. וכמו כן בנד"ד ואין אתנו יודע עד מה. (ובספרי אחד האדמורי"ם כתב שהי' צדיק אחד שהעלה ובירר את החמדת הימים ואכמ"ל).