*) נדפס גם בספרו 'כנסת יעקב' עמ' ר'. המערכת.

**) ראה גם לקו"ש חל"ב פרשת אמור א', ובקובץ 'מוריה' שנה ג' גליון יב עמ' פב. המערכת.

בגליון תתמ ביאר הגר"י רייטפארט שי' - דישנו חילוק בין גדר השליחות דשליח צבור לשליחות בעלמא, דאין זה רק שהש"ץ מתפלל בשליחות הציבור, אלא, דנחשב כאילו הם כולם מתפללים עם הש"ץ, ועפ"ז ביאר בטו"ט כו"כ ענינים, ע"ש.

ויש להעיר, דיסוד דבריו מבוארים להדיא בשו"ע אדה"ז סי' תקצד, בנוגע תפילת מוסף של ר"ה שבכלל הדין הוא, שבמוסף של ר"ה אף הבקי יוצא בתפילת הש"ץ (ולא כשאר ימות השנה שאין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי), אך זהו דוקא אם יש תשעה שעונין אמן אחר ברכותיו של הש"ץ, אבל אם אין שם תשעה שעונין אמן אינו יכול להוציא אפילו מי שאינו בקי (אפילו באופן שאין כאן חשש ברכה לבטלה אם לא יענו על ברכותיו כיון שהוא עדיין לא התפלל בלחש) דאין תפלתו נקראת תפילת הציבור.

ומבאר שם אדה"ז הטעם לזה דאם אינו מתפלל תפילת הצבור אינו יכול להוציא אחרים בתפלתו "שהתפילה אינה כשאר ברכות שאדם יוצא י"ח בשמיעה ועניית אמן אבל בתפילה צריך כל אחד ואחד לבקש רחמים ואין נכון לבקש ע"י שליח אא"כ הוא ש"ץ" (ומקורו מדברי הב"י שם, ובלשון אדה"ז הדברים מבוארים טפי, ע"ש).

ולכאורה באם בתפילה צריך שכל אחד יבקש רחמים על עצמו ואין נכון לבקש ע"י שליח, למה כשהשליח הוא ש"ץ זה כן מועיל? אלא שהן הן הדברים שביאר הרב הנ"ל דגדר שליחות בש"ץ הוא יותר מסתם שליחות, אלא זה כאילו שהשומעים עצמם מתפללים (ואפילו שהשומע אינו בקי וכו') וא"ש דנחשב שבאמת הוא המבקש רחמים על עצמו ולא ע"י שליח, ולא באתי אלא להעיר.

בקובץ שי"ל לג' תמוז כ' הרממ"ל בענין שם צדיק וחסיד - דבלקו"ש חכ"ה כ': שברמב"ם המשמעות הוא שהחסיד הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין משא"כ צדיק נוהג רק כפי הדין המחוייב, וע"ז הביא כמה מקורות, שכנראה מהן שאב הרמב"ם חילוק זה.

והנה הרמב"ם בשמונה פרקים שלו פרק ו' כותב אודות ב' סוגים של עובדי ה' (הובא ונת' בדא"ח יעויין באורך בדרמ"צ ע' צ"ו) שלראשון קורא "חסיד, אשר נמשך בפעולותיו אחר מה שתעירוהו תאוותו ותכונתו ויעשה האבות והוא מתאווה ונכסף אליהם", עכ"ל.

ולדרגא הב' קורא "כובש את יצרו או מושל בנפשו . . ויעש הטובות והוא מצטער בעשייתם וניזוק", עכ"ל.

ולכאורה נראה כאילו סותר את מה שכ' בספר היד המבוא בשיחה שם, כי ע"פ הגדרת חסיד בפיה"מ, הוא עושה הכל עפ"י הדין, כי גם את הדברים היתרים על הדין גם כן הם בשבילו בגדר שורת הדין כי "מתאווה ונכסף אליהם", בהרגשתו עכ"פ. והוא ע"ד "צדיק" שבספר היד, ובפרט להראי' שהביא הרב הנ"ל מגמ' נדה י"ד ע"א בענין חסיד שורפן וכפי' התוס' שם "אע"פ שמזיק לו", אין זה בגדר זה כי לסוג זה הרי הוא מתאווה להנהגה זו. משא"כ הדרגא הב' של "כובש את יצרו" מתאים יותר למדריגת חסיד שבס' היד, ש"מצטער בעשייתם וניזוק", זהו לפנים משורת הדין, ומתאים למארז"ל שחסיד שורפן הנ"ל.

ואוי"ל שאין זה סתירה כלל, כי מש"כ הרמב"ם בח' פרקים שלו הוא בעיקר להרגשתו הפנימית של החסיד והצדיק, שמזה נפעלים אח"כ פעולותיו בהנהגה בפועל, דהיינו, החסיד שמרגיש תאווה בעשיית הטוב, אשר על כן עושה גם את מה שאינו נתבע ממנו והיינו לפנים משוה"ד, שעושה גם דברים שאינו מוכרח ואינו נתבע (ואם יוזק מזה, אינו מתחשב בזה ועכ"פ שאינו מרגיש ההיזק).

משא"כ הצדיק שבפנימיות מרגיש צורך לקיים את המוכרח והנתבע, ותו לא, ולכן בבואו לקיים כל מה שאינו מרגיש הכרח לזה הוא מצטער וניזוק (ואולי גם בדברים המוכרחים לקיים ירגיש צער ויוזק).

בהמשך להנ"ל, יש להעיר בלשון הגמ' ב"ק דף ל' ע"א "ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קיצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה". ובתוד"ה 'שלא' כ': "בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה", עכ"ל. ופירשו האחרונים שהירושלמי באמת מפרש את הבבלי ולא רק גורס באו"א - כי הוקשה לתוס' איזה מידת חסידות הוא בזה שעשו כן שלא תעכב המחרישה, הרי"ז לתועלתם שלא תשבר מחרישתן? אלא שצריך לפרש שכוונת הבבלי הוא כלשון הירושלמי, שע"י שתתעכב המחרישה יעלו הקוצים לרה"ר ויזיקו אחרים.

נמצא, שמדת חסידות הי' בזה שהטמינום באופן שלא יזיקו אחרים. אח"כ מביאה הגמ' דוגמא להנהגה כזו "ר' ששת שדי להו בנורא, רבא שדי להו בדגלת (חידקל)". ולכאורה נראה שאלו החמירו יותר מן החסידים הראשונים שהטמינו, דדרגתם הוא ע"ד צדיק קוברן. ומעשיהם של ר"ש ורבא הוא ע"ד חסיד שורפן (ואע"פ שלא שייך בכאן הטעם של ניזוק וכו' כבצפורניים, מ"מ ישנה מעלה בזה מאשר הטמנה שיכול להגלות באיזה אופן, משא"כ כששורפן או זורקן לנהר שלא יתגלו לעולם (והחילוק שבין נהר לשריפה י"ל שבקוצים שייך שריפה משא"כ בזכוכיות שצריך לזורקן לנהר)).

וצלה"ב מדוע נקראים הראשונים "חסידים" ולא צדיקים ע"ד הנ"ל? ויובן זה מהמשך לשון הגמ' שם "אמר ר' יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין". ויעויין ברשב"א ובשטמ"ק בשם ר"י מלניל שכתב: שזה הולך עמש"כ קודם - חסידים הראשונים - "ובחסידים אלו שהיו חוששין ואפילו לדבר שאינו רגיל, כדי שיתרחקו מהיזק הבריות".

ונמצא פשוט, דלפי הבנתם שאין חילוק בין חסידים הראשונים לר"ש ורבא - שכולם בגדר חסידים הן. ויובן זה ביותר מדיוק בלשון רבנו חננאל שכתב בזה"ל: "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין (דת"ר חסידים הראשונים כו'), פירוש: החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזיקים אפילו לרשות הרבים", שיש לפרש בדבריו: שהכוונה בזה דגם המטמינים נק' חסידים הוא בעיקר שדאגו להטמין גם את הקוצים וכו' של שאר בני רה"ר ולא רק שלהם, וזה כבר מדת חסידות לפנים משוה"ד, כי אינם מחוייבים בזה כ"כ, והכל מיושב היטב.

ויש להמתיק זה ע"פ דיוק בלשונות הרמב"ם ובטשו"ע בהדין דחסידים הראשונים. דהנה בהל' נזקי ממון פי"ג הכ"ב כ' הרמב"ם בזה"ל: "חסידים הראשונים היו מצניעים את הקוצים ואת הזכוכיות בתוך שדותיהם בעומק שלשה טפחים בארץ כדי שלא תעלם המחרישה, ואחרים שורפים אותם באש ואחרים משליכים אותם לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהם האדם", עכ"ל. ובטור סימן תט"ו ס"ג ובשו"ע ס"ג כ' בזה"ל: "ומדת חסידות הוא שיצניע אדם קוצותיו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבוא מהם תקלה, כגון שישליכם לנהר או ישרפם".

וחילוק גדול ישנו בין ב' לשונות הללו, דהנה הרמב"ם שינה מל' הגמ' שכתב "היו מצניעים את הקוצים ואת הזכוכיות", ולא סתם כל' הגמ' "קוצותיהם וזכוכיותיהם" דמשמע שלהם עצמם אבל לא של אחרים, דהרמב"ם דייק שכן הוא גם במכשולות שאחרים הניחו ברה"ר (מתאים ללשון הר"ח שהבאנו לעיל), וכן מתאר את הנהגת ר"ש ורבא כ"אחרים" שנקטו באופנים שונים "כדי שלא יוזק בהם אדם".

ובל' הטשו"ע הנה מחד כתב בל' הגמ' "קוציו" אבל הוסיף "ושאר כל דבר המזיק" שבזה י"ל שנכלל גם של אחרים (אבל לאו דוקא כי, אוי"ל שזה בא בהמשך למש"כ "קוצותיו" שהם שלו וכן כל דבר המזיק שהוא שלו אבל לא של אחרים), וכן בבואו לתאר את המקום שיש להצניע כ' "כגון שישליכם לנהר או ישרפם", בלי הזכרת ענין ההטמנה ג' טפחים.

ואולי יש לבאר שבטשו"ע מבאר את חסידותם של אלו שמצניעים קוצותיהם וכו' רק ע"י זה שמשליכם לנהר ולאש, אבל כשמטמינים גרידא אין זה מדת חסידות (וכגירסת הגמ' "יעלם המחרישה" שדייקנו לעיל שאי"ז מדת חסידות), ולהרמב"ם מדת חסידות היא עצם ההצנעה של מכשולות של כל בני רה"ר ובזה גם בהטמנה ג"ט מספיק, כי עצם הזהירות בנזקי אחרים כבר היא בגדר מדת חסידות.

והנה בלשון רבינו הזקן בשו"ע נזקי ממון סכ"ב הביא את לשון הטשו"ע אבל קודם לזה פתח בזה"ל: "הגודר גדרו בקוצים סמוך לרה"ר צריך לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר פן יזיק". ותיכף לאח"ז ממשיך "ומדת חסידות להצניע אדם קוצין ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבוא מהם תקלה כגון שישליכם נהר או ישרפם".

ומלשון רבינו זה מאירה ופוקחת עיניים להבנה אחרת לגמרי בכהנ"ל, כי הנה בפרט זה שיש לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר בגודר גדרו בקוצים, הובאו להלכה בשו"ע שם בנפרד לגמרי מדין זה דמדת חסידות. רבו הפרטים בזה באיזה אופן אפשר וכו', וכן מה הדין בסותר כותל זה וכו' ולאחמ"כ בא בהלכה את הנהגת החסידים.

ובא רבינו וכותב שכל דין הקוצים שעושה מהם גדר אינו מדת חסידות, ומי שעושה גדר בזה "צריך לצמצם שלא יצא קוץ לרה"ר פן יזיק", ומדת חסידות הולך ע"ז שלעולם אין להשתמש בקוצים אפי' בשביל עשיית גדר קטנה שלא תזיק הנה מצד מדת חסידות אין להשתמש בזה כלל אלא יש להצניעם באופן שלא ישאר מהם זכר.

לרבינו יוצא שמדת חסידות שלא יחזיק אדם חפץ המזיק בשום אופן, גם לא לצורך שמירת שדהו וכיו"ב אלא ישמידם ללא זכר. וי"ל שבפרט זה נוגע רק החפצים שתחת ידו לבד ולא כל חפץ מזיק שישנו ביד אחר שאינו מתנהג במדת חסידות ורצה לגדור בקוצים.

והיינו שהחסידים מרחיקים נזקיהם באופן שלא רק שלא תבוא תקלה בפועל אלא שגם בכח שלא ישאר מזה מאומה, וזה ניכר מסידור לשונו הצח של רבינו כנ"ל.

לפני כמה שנים העירני אאמו"ר שיחי', שבסידור תהילת ה' יש שינוי בנוסח קבלת שבת בהמזמור "ה' מלך תגל" בהשוואה להנוסח המודפס בתהילים. בהסידור נדפס "ותחל" בסגול תחת החי"ת. משא"כ בסידורים אחרים וגם בספרי תהילים הנדפסים - הניקוד הוא בציר"י. אאמו"ר שיחי' הוסיף, שידוע שצדיקים שינו לפעמים דברים כגון אלו ע"פ כוונותיהם.

כיון שידוע לי דברי רבינו שהסידור הנ"ל הוא צילום מסידור "עבודת השם ראם ווילנא", ושמפני כמה סיבות נפלו בו טעויות, ע"כ הסתכלתי לשם השוואה בכמה סידורים אחרים - ומצאתי:

בהסידורים: "תפילות לכל השנה דא"ח"; "תורה אור"; "רוסטוב" - נדפס בסגול ולא בציר"י. משא"כ בסידור "עבודת השם ווילנא" - נוסח ספרד-פולין, שנדפס בתקופה ההיא וצורתו כצורת הסידור שלנו, נדפס בציר"י כפי הנהוג ב"עולם". א"כ מסתבר, ש'הסגול' בסידורנו הוא בכוונה תחילה (ולא מפני פליטת הקולמוס).

לאחרונה, חברת קה"ת הוציאה לאור את הסידור תהילת ה' בהוצאה חדשה, ושם "תיקנו" ה'סגול' ב'ציר"י'. וע"כ נפשי בשאלתי: האם יש למאן דהו מושג בכהנ"ל?

אגב, שמעתי פעם מהרה"ח ר' אליעזר ננס ע"ה בנוגע לסידור רוסטוב, שאדמו"ר הרש"ב נ"ע הורה להדפיס הסידור הנ"ל, בנוסח האר"י; בנוסח פולין, ובנוסח אשכנז - בכמה אלפי עותקים, לצורך הפליטים הרבים שהגיעו בתקופה ההיא בחוסר כל. ולכן הסידור הזה נדפס בפורמט קומפקטי, שיהי' נח לטלטולי הדרך (ואולי גם מפני ההוצאות). ולכן, אם יש למאן דהו האפשרות להשוות בהג' נוסחאות שהדפיסו ברוסטוב בזמנו, האם דייקו בהמלה הנ"ל, יהי' זה לתועלת.