ידוע פתגם אדמו"ר הצ"צ "טראכט גוט - וועט זיין גוט" . (נסמן ונתבאר בלקו"ש חל"ו ע' 4 ואילך) שמשמע מדבריו "שעצם המחשבה לטובה (הבטחון) תביא לתוצאות טובות (ובטוב הנראה והנגלה).

ויש להעיר שנקודה זו לכאו' נתבאר בש"ס במסכת כריתות (ו, א). הגמ' מביאה שם (ה, ב) כמה סימנים שעל ידם אפשר לדעת מה יהי' בעתיד. למשל אם יוציא שנתו - שידליק נר בין ר"ה ויוה"כ ויראה אם נשאר דלוק.

וממשיך שם בש"ס שלאו מילתא היא. היינו שבעצם אין בסימנים אלו שום סימן וראי'. ואפשר להיות שהסימן יראה לכאן ובפועל יהי' בעתיד בדיוק להפך. ואדרבא כדאי לא לעשות מבחנים כאלו. כי אם כן יסמוך על סימנים כאלו (שאין בהם שום ראי' כנ"ל) והסימן יראה על היפך ההצלחה ח"ו ויבוא לידי עצבות וצער - והצער יגרום לו את המזל הלא טוב.

וכלשון רש"י שם ד"ה 'ולא מילתא היא': "דלא לעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא (היינו שיקרה כך שהסימן יראה לכיוון היפך הטוב - מבלי שיהי' בזה ממשות וראי', ועי"ז) ומצער נפשי' ומיתרע מזלי'".

וראה שם ברגמ"ה (נדפס שם ז, ב): "ושמא כיוון דקפיד וחליש דעתו בחנם, דילמא ליתרע מזלי'".

היינו שהמחשבה והעדר הבטחון היא היא המביאה את התוצאות הלא טובות. ומרובה מדה טובה - שהבטחון בה' והמנוחת הנפש הבאה מזה (יחד עם האמונה שאפי' אם אינו כדאי וכו' מ"מ ייטיב לו הקב"ה- כמבואר בלקו"ש שם) היא היא מביאה לתוצאות טובות. וכלשון הפתגם: "טראכט גוט - וועט זיין גוט".

איתא בפסחים (נ, א): "שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". - ויש להבין מה שנאמר ותלמודו בידו, לכאו' היה צריך לומר ותלמודו עמו או בראשו, והרי לימוד התורה לא מחזיקים ביד? [עי' 'שער היחוד והאמונה' פ"ט (פו, ב) "כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידים"].

והנראה בזה לבאר ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בהל' תלמוד תורה פ"ב הי"ג:"תורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש, אינו נחשב לימוד כלל. ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבא (זוהר וישב ד' קפה) יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז ולא השיגה מקוצר דעתו" עכ"ל.

והנה ב'הערות וציונים על הלכות תלמוד תורה' (להגאון ר' מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א) חלק ג פ"ב (ע' 593) מביא (בהערה 9) עמ"ש רבינו הזקן: "יזכה להבין ולהשיג כל התורה וכו' מצוין לזהר וישב ד' קפה: "...וכל מלין מתתקנן יתיר מכמה דהוו בקדמיתא, דהא כל אינון מלין דאיהו לא יכיל לאדבקא לון בדקא יאות ואיהו אשתדל בהו ולא אתדבק בהו כלהו עאלין במעוי מתתקנן ואורייתא תמלל ביה הה"ד והקיצות היא תשיחך". ובנצוצי אור שם: "ר"ל תשיח אותך שתוכל לשיח בתורה מה שלא יכלת מקדם".

[ע"ע זהר ה"ג פה, ב: מאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף לי', והוא ברחימותא דאו' לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההיא מלה וקיל לה ונטע לה וכו'. עוד מבואר שם: מבעי לי' לבר נש למילף מלי דאו' מכל בר נש אפי' ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באו' וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באו' בארח קשוט].

ובלקוטי מהרי"ח סדר קביעות עתים לתורה הביא ממעבר יעבק מאמר שפתי רננות פ' כו, דאם טורח בעוה"ז אע"פ שאין לו להבין עתה, יהי' לו לב במתיבתא דרקיע, והוא מזהר פ' וישב. ופי' כן הגמ' שבת סג, א [עי' לעיל ס"א]: ליגריס אינש בעוה"ז והדר ליסבר בעוה"ב, ועד"ז בע"ז יט, א [עי' לעיל הע' 2/ג] לעולם ליגרס ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, כי עתיד להבין, וסיים שע"כ טוב לגרוס זהר ותיקונים ורע"מ וכדו' גם שלא יבין אותם. עי' לעיל הע' 2/ה.

ב. ובממו"צ ציין לספר חסידים סי' תתשסד וז"ל: דע כי אם הי' לב האדם כלב שלמה המלך, ולא רצה לעסוק כדאיבעי ליה, והיה יכול לעסוק בתורה בחייו ולא שימש כל צרכו בפשיעתו שהיה לו ללמוד לפני חכם ולא למד כשמתוכחין עמו באותו עולם לא יכוין לומר אמת ושיודו לו ישיבה של מעלה ולא יבוא ביניהם.

ג. עוד ציין ללקו"ת ויקרא כה, ב. וז"ל: וזהו שארז"ל ספ"ק דע"ז לעולם ליגרס אינש ואע"ג דמשכח, ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר גרסה נפשי לתאבה. והיינו משום שעיקר העבודה לעשות כלים רבים לגילוי והמשכת האור, והם האותיות של התורה שיגרוס וילמוד כו', ואז ממילא יומשך ויתקיים האור. ועי' לעיל ס"ח הע' 1/ב או' ג'.

ד. עוד ציין לשל"ה בית אחרון בהגה"ה וז"ל: וראיתי וקבלתי אף מי שהוא עם הארץ גמור מצטער מאד על מיעוט הבנתו ואינו מבין שום דבר וקורא בכל לבו שמות של תורה שבכתב ותשבע"פ, כגון המזכיר שמות חמשה חומשי תורה חומש בראשית שמות וכו', ואח"כ מזכיר שמות כל פרשה ופרשה מהחומש בראשית נח וכו', ואח"כ שמות נביאים וכו', ואח"כ שמות שיתא סדרי משנה זרעים מועד וכו', ושמות כל המסכתות ופרקיהן כאשר הם נדפסין בסוף הסמ"ג, ואח"כ שמות מדרשי רז"ל כגון רבות ותנחומא ספרא ספרי מכילתא תו"כ מדרש משלי אבכיר ילקוט ועוד הרבה כיו"ב, וכן מדרשים המדברים מסודות וכו' זוהר ותקו"ז ובהיר ופרקי מרכבה ופליאי וקנה וכיו"ב, והוא קורא אלו השמות ונפשו חשקה בהן ובוכה על שאינו מבינם, אז הוא מרוצה להשי"ת ויזכה לזה לעת"ל, ובתנאי שיסייע בכל כחו לעזור לאותן המבינים בהם. ע"כ יעשה כל אחד לוח שירשום כל השמות ויקרא אותם ויהי' שגורים בפיו, כי אף מי שאינו עם הארץ, מ"מ ראיתי בני עליה והנה מועטים הזוכים ללמוד כולם, וקריאת השמות תועיל להיות נחשב כאילו עיין ולמד כולם, ובתנאי כשעושה כל המוטל עליו ובכל יכלתו וישמע חכם ויוסף לקח". עכ"ל בהערות וציונים.

ובס"י כותב רבנו הזקן: "ואם אחר שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה וחוזר עליו לעולם, יוכל לקבוע לו בכל יום שעה קטנה ללימוד אחר, ויספיק לו שאר היום והלילה לחזור כראוי על לימודו המביא לידי מעשה, שלא ישכח ממנו לעולם ויהיה ברור לו כאחותו, כמשנ"ת למעלה. אזי נכון הדבר ע"ד הקבלה לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום, ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאי' ואמוראים, שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני, כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן, ומדרשי רשב"י על כולן, כדי שיכול לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחד בחייו לקיים מצות שמור תשמרון את כל המצוה וגו', כמשנ"ת למעלה. ואף שישכח הכל (פרי ע"ח), הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו, שאי אפשר לו לחזור כ"כ שלא ישכח לימוד זה שלומד רק שעה קטנה בכל יום. כי שאר היום והלילה צריך לו לחזור על לימוד המביא לידי מעשה, והשוכח מחמת אונס אינו עובר כמשנ"ת למעלה. וגם עתה הנה זאת התורה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד ועד בכלל, אך לא למעלה מהכסא כמ"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שהוא למעלה מהכסא עולם הזכרון והזכר המשפיע (כי השכחה באה מצד הקליפה, ואינה מגעת לינק אלא עד הכסא כמ"ש שאין הכסא שלם כו')". עכ"ל.

ועי' בספר המדות (להרה"ק רבי נחמן מברסלב נ"ע) ערך לימוד ס"ח (ע' רנא) שכתב: "כל מה שלמד אדם בעוה"ז והיה נמנע אצלו לעמוד על אמיתת כונת הלימוד בשלימות, יזכה להבין על אמיתתה בעולם הבא". עכ"ל.

וראה מדרש משלי (פ"י) עה"פ "לא ירעיב ה' נפש צדיק", זה ת"ח שכל זמן שהוא מתעסק בתורה בחיים, אם נתעלם ממנו פרק א' או דבר מתלמודו, אינו נפטר מן העולם, עד שבאין מלאכי השרת וסודרין לפניו, שלא יהי' לו בושת פנים לפני הקב"ה לעת"ל. ע"ש. - וכ"ה בילקוט שמעוני על משלי שם, רמז תתקמה.

והנה הבן יהוידע כותב בחידושיו לחגיגה (ג, א) וז"ל: "נשים באים לשמוע, טף למה באים, קשיא ממ"נ, אם נשים מבינים הדרשה, נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד, ואם אינם מבינים, א"כ גם על הנשים יש לשאול למה באים, דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה? ונ"ל בס"ד, דשמיעה לנשים אע"פ שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת, דאיתא בזוה"ק פרשת שלח לך, שראה אותו צדיק היכלות בג"ע שיושבים שם הנשים דוקא, ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו, וחקרנו שם מנין לנשים בג"ע השגה בעסק התורה, מאחר שבעוה"ז אין עוסקים בתורה כלל, וביארנו שם, כי בהיותם בעוה"ז ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור, אע"פ שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה, ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם, אז כשילכו לג"ע ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנז', אז יתעורר כח אותה הקליטה בד"ת בנפשם, ויעסקו בד"ת בג"ע, ונמצא השמועה בד"ת בעוה"ז אע"פ שאין מבינים בדברים, יש בה תועלת, שתקלוט הנפש אותם דברי תורה, וכשיהיו בג"ע יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל, וילמדו שם בד"ת לימוד גלוי, וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לד"ת ששומעין בעוה"ז, אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לד"ת, אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים, כאשר יזדמן בראייתם שרואין בהיותם שם, ועי"כ אין נפשם קולטת מד"ת כלום, ולכן שואל למה באים, ואמר ליתן שכר למביאיהם:

"ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה, במ"ש רבי יהושע מרגלית אחת היתה לי בידכם, דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו, וקשה מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו, דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כ"י גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי, ג"כ קשה, דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר, וקשה מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו. ולפי האמור ניחא, דהא איתא במשנה דאבות בשבח תלמידים של ריב"ז, שאמר על רבי יהושע אשרי יולדתו, ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה, ע"ש. וקשה מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו אחר שנולד, דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר, וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבהמ"ד מעת שנולד, אך כפי הדרשא זו שדרש ראב"ע דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת, דאע"פ שאינם מבינים בדברים, עכ"ז כיון דד"ת נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים, ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה, על כן נמצא גם ריב"ח כשהיה בבהמ"ד אחר שנולד, היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו, יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים, כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר, ולכך נפשו ודאי קולטת, דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן א"ל ריב"ח מרגלית אחת היתה לי בידכם, דדרשה זו של ראב"ע נוגעת לי. וגם לספרים דלא גרסי לי, ג"כ יבא נכון, דהשביח דרשתו וקראה מרגלית, ושמח בה מפני שנוגעת אליו, דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם, אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו ד"ת באזניו, אע"פ שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה, נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה, שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה, עכ"ד נר"ו". עכ"ל.

ולפי"ז י"ל הכוונה במ"ש "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שאעפ"י שלא יוכל להבין בעוה"ז, יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז – "בידו" (ולא בשכלו), יזכה להבין בעוה"ב.

ועפי"ז יובן היטב מ"ש בגמ' כתובות (עז, ב) רבי חנינא בר פפא היה חברו הטוב של מלאך המות ורגיל אצלו, כשהגיע זמנו להפטר מן העולם אמרו למלאך המות, לך תעשה לו את כל מה שהוא רוצה. הלך אצלו מלאך המות ונתראה לו. אמר לו רבי חנינא בר פפא, הנח לי לשלושים יום עד שאוכל לחזור על כל לימוד התורה שלי, מפני שאומרים "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". עזב אותו מלאך המות לאותו זמן שביקש, ולאחר שלושים יום הלך ונתראה שוב וכו', ע"ש.

וכונתו היתה שיוכל להבין בעוה"ב בשלימות את כל מה שלמד לפני פטירתו שלדעתו היה בבחינת "בידו" לגבי מה שיבין בעוה"ב.

בהל' נשיאת כפים בפי"ד הי"ג כותב הרמב"ם וזלה"ק "כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכין - לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום, וכן כל פינות שיהי' אדם פונה, לא יהיו אלא על דרך ימין", עכלה"ק.

וכן עד"ז בשו"ע אדה"ז הלכות נשיאת כפים סי' קכ"ח סע' כ"ו (בלי הקטע "וכן כל פינות וכו' המוזכר לעיל) ולפי"ז צע"ק ההנהגה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו באמירת "לכה דודי וגו" בשובו להסתובב בכיוון שמאל, (ולגמור באופן זה כל הסיבוב משמאל לימין). שלכאו' הרי מהנ"ל יש ללמוד (בפרט לפי ההמשך בלשון הרמב"ם וכל כל פינות וכו'), שצריך להסתובב תחילה לצד ימין.

ואולי יש לבאר בזה מכיון שכ"ק אדמו"ר מקומו הקדוש בקרן מזרחית דרומית לכן מפני כבוד הציבור הסתובב תחילה לעבר הציבור, שממקום הנ"ל זהו לצד שמאל תחילה משא"כ בהלכות נשיאת כפים שעל דרך הרגיל הכהנים מעמדם באמצע הביהכנ"ס.

(ליד הארון קודש, שבדרך כלל מקומו באמצע הבית כנסת וגם כשלא, מ"מ הכהנים בד"כ לכאו' יותר באמצע מאשר בפנות וכו' וב- 770 בפשטות, סיבת עמידתם בקרן מזרחית דרומית מכיוון ששם עמדה הבימה הגבוהה כו' של כ"ק אדמו"ר).

ועפ"י הנ"ל כדאי לברר איך הי' מנהגו של כ"ק אדמו"ר בסיבוב 'לכה דודי' כשלא עמד בקרן זו, ואבקש מקוראי הגליון לחוות דעתם בכ"ז.

בהתוועדות כ"ף מרחשון ה'תשד"מ עורר כ"ק אדמו"ר ע"ד הזהירות מלהראות לתינוק צורות טמאות (נדפס בהוספות ללקו"ש חכ"ה ע' 309) ובין היתר אמר:

"...כאשר הילד מתבגר ומתחיל ללמוד צורת האותיות, שאז מראים לו ציורים מסויימים כדי להקל בתפיסת צורת האותיות יש להשתדל שבעלי החיים שבציורים אלו יהיו אך בעלי חיים טהורים. ולדוגמא: כאשר מציירים לילדים אות אל"ף בדוגמת אדם הנושא שני דליי מים (א' מלמעלה וא' מלטה) וכדי להמחיש יותר את הציור מציירים נהר עם דגים, ועל שפת הנהר חתול וכיו"ב, ישתדל, "לזרוק" את ה"חתול..." ולצייר במקומו בהמה או חי' טהורה, וכיו"ב בשאר ציורים".

לאחר ההתוועדות, כתב א' לכ"ק אדמו"ר אשר מתקשה הוא להבין איך למעשה "מציירים לילדים אות אל"ף בדוגמת לאדם הנושא שני דליי מים (א' מלמעלה וא' מלמטה) וע"ז צייר לו כ"ק אדמו"ר כשממנו משתקף גם צורת האל"ף שמציירים לילדים בכדי להקל עליהם בתפיסת צורת האות. נדפס בחוברת צדיק למלך ח"ד ע' 178.

ויש להעיר מהמובא בס' מאור עינים (ע' רפה הוצאת א"י) בליקוטים עה"פ טוב לי וגו" למשל, אם אמר לו, אמור א', והתינוק התחיל איני יודע מה הוא ואיזה הוא א', צריך המלמדו ליתן לו סימן לומר לו הא' הוא כמו האסל שנושאים בו מים דלי למעלה ודלי למטה...".

ובספר נטעי גבריאל על תגלחת הילדים ע' שנ"ו כותב "שמא רמז הוא נמי לדרשה זו שאלף בינה, לומר שצריך האדם להתמיד בתורה, להעמיק בה וחוזר ומעמיק בה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני".

בגליון תתפ"ו (ע' 164) העיר הר"מ מרקוביץ על מ"ש באג"ק (ח"ט ע' סה) אודות סיפור ר' אמנון ממגנצא שפסק דינו במה יענישוהו (כריתת הלשון וכו') שצריך עיון אם אמת הוא, כי הרי אסור לחבול בעצמו".

ולהעיר ממה שחסידי אשכנז הקדמונים היו נוהגים לקבל על עצמם יסורים מסוג זה ומהמפורש גם במאמר רבינו הזקן ד"ה "פירוש מסירת נפש" (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקו) "וכמעשה תלמידי ר"י החסיד שהלכו במקומות חיות רעות ונהרגו, וקיבלו על עצמם זה מפני שעברו על דאשתמש בתגא חלף".

ואולי יש לחלק דבסיפור ר' אמנון הרי פסק דינו במה יענישוהו ואמר שיעשו לו כך וכך ובזה הרי חבל בעצמו, משא"כ בחסידים הנ"ל שהגם שהלכו במקומות חיות רעות, הרי אמרז"ל (סנהדרין לח, ב) "אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה", וכמ"ש בתניא פכ"ד "והצדיקים שאין צלם אלוקים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפין קמייהו כמ"ש בזוהר גבי דניאל בגוב אריות". וא"כ מה שנהרגו באופן הנ"ל הרי זה תוצאה ישירה מעוונותיהם.