1) שעליהם מכפר השעיר לעזאזל.

2) להעיר ש"עזאזל" ר"ת: "זה לעומת זה עשה אלקים".

3) ספר המאמרים מלוקט ה. ע' קפט ד"ה על כן קראו לימים האלה פורים אות ב.

4) ספר המאמרים מלוקט ג. ד"ה פתח רבי שמעון אות ב.

5) ספר המאמרים מלוקט ב. ד"ה בסוכות תשבו אות ב-ג.

6) לדעת הרמב"ם פ"א מהל' כלי המקדש ה"ג ובהשגת הראב"ד שם.

7) ספר המאמרים מלוקט ה. ד"ה וכל אדם אות ב.

8) ראה תניא פ"ד המערכת.

ידועין דברי האריז"ל (ב"שער הכוונות" דרושי ציצית דרוש ב): "ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש, כמו שנוהגים האשכנזים, כי אין שורש למנהג ההוא". וכ"ה ב"פרי עץ חיים" שער הציצית פרק א.

ונראה להביא סמך לזה מדברי המשנה במסכת כלים (פרק כ"ח משנה ז): "טליה על הבגד, מרוח אחת אינו חבור, משתי רוחות זו כנגד זו, חבור . . אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בטלית. אבל בחלוק, מלמעלן, חבור. ומלמטן, אינו חבור". עכ"ל המשנה.

וביארו המפרשים: דאיירי כאן בתופר טלאי על הבגד כדי לכסות נקב שהיה בו. והטלאי טמא מדרס, והבגד מצד עצמו הוא טהור. והנה אם היה תופר הטלאי כדרך שתופרין אותו מארבע רוחותיו, או עכ"פ מב' רוחות זו כנגד זו, הואיל והטלאי מכסה את הנקב כראוי, הוי חיבור שפיר ונחשב כל הבגד כטמא מדרס, אבל אם תפר הטלאי רק מרוח אחת, הואיל ואין הטלאי מכסה את הנקב כראוי, אינו חיבור והבגד טהור.

ומבאר רבי יהודה, דזה שאמרו שתפרו בצד אחד אינו חיבור, יש בו חילוק בין טלית לחלוק. דבטלית אין נפק"מ איך תפר את הטלאי, אם מצידו התחתון או מצידו העליון של הטלאי, לעולם לא הוי חיבור שפיר, הואיל ולטלית אין צד עליון המכוון תמיד כלפי הראש ותחתון (המכוון כלפי הרגליים) ולפעמים מתעטף בה כך ולפעמים להיפך, משא"כ בחלוק, הואיל ויש בו צד עליון שלעולם הוא מכוון לצד הראש והקצה השני לעולם לובשין לצד הרגליים, אם כן תלוי באיזה צד תפר את הטלאי, אם תפרו מן הצד העליון, חשיב חיבור שפיר, דלעולם כשילבשנו יהיה הטלאי נופל כלפי מטה ויכסה את הנקב, ואם תפרו מן הצד התחתון, לא חשיב חיבור, דתמיד יפול ולא יכסה את הנקב.

חזינן כדברי האריז"ל, דצורת הטלית היא באופן שאין לה צד עליון ותחתון, ולפעמים מתעטפין בה כך ולפעמים בהיפך (אף דפשוט דאין המשנה עוסקת בטלית מצוייצת דוקא).

ב'שער הכולל' (כו, ה) כתב: "גם מה שהש"ץ אומר ביו"כ על חבירו ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין, לכאורה הוא נגד מ"ש בשו"ע אדמו"ר סוף סימן תקפ"[ב] שמיום ב' של ר"ה אחר חצות היום לא יאמר לחבירו לשנה טובה תכתב ותחתם" (בשוע"ר שם לא מוזכר "ותחתם". הכותב). כמו"כ כתב שאין להזכיר "יום הדין" ביו"כ. ובהמשך כותב איך צ"ל הנוסח של "מי שברך" ליו"כ, ובהשמטת ההיזכורים הנ"ל.

ולפי דבריו נכתב ב'אוצר מנהגי חב"ד' (עמ' רכ), וכן בהוצאה חדשה של המחזור (כפ"ח תשס"ד) ה'מי שברך' בהשמטת הנ"ל.

וב'אוצר' שם הוסיף : "ובמחזורי חב"ד נפלה בזה מבוכה גדולה, כדלהלן, במהדורת תשי"ג: ולכבוד יום הדין . . ויכתבהו ויחתמהו . . ביום הדין הזה, במהדורת תשט"ו . . אין חילוק כלל בין ר"ה ליוה"כ, במהדורת תשכ"ה נשמט "לכבוד יום הדין", ונאמר ויחתמהו לחיים טובים ביום הדין הזה" וכו'.ע"כ.

והנה מצאתי שבמחזור (לא השלם) שהוציא המל"ח (הוצאת קה"ת) בשנת ה'תש"ט, [שם גם נדפס לראשונה ע"י הרבי "לקוטי מנהגים. מנהגי חודש אלול, ר"ה, וכו'", "נלקטו מרשימות כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] שליט"א". וראה גם אגרות קודש ח"ג עמ' קעב ], ישנם בסוף שמו"ע דיו"כ כו"כ שורות המפרטות את סדר התפילה עד מוסף, וכך נכתב שם: " ...ואח"כ קורין בס"ת . . ובתוך מי שברך אומרים ויכתבהו ויחתמהו בספר החיים לחיים טובים וכו'", [ועד"ז בר"ה ג"כ].

ואם כי נראה שהכל הוא צילום ממחזור של הוצאה קודמת, הרי ניכר שעבר עריכה מחודשת, וישנם שם כו"כ השמטות (?), והוספות באותיות אחרות.

ומסתבר שעורכי המהדורות של שנת תשי"ג (וראה אגרות קודש ח"ו עמ' סה), ותשט"ו הבינו שכשערכו את המחזור של שנת תש"ט לא נתקבלו ההסתייגויות של ה'שער הכולל', ולפיכך הזכירו ב'מי שברך' גם "יום הדין" (וראה 'פרדס חב"ד' גליון 9 עמ' 144), וגם "ויכתבהו ויחתמהו".

מדוע אין מברכין על מצות התשובה? (השאלה מוזכרת בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב סי' קס"ח) שהוא מ"ע מן התורה בלשון הרמב"ם בכותרת להל' תשובה "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (השקו"ט בדעת הרמב"ם ראה 'שיעורים בס' התניא' עמ' 1118 ושם מבאר הרבי דגם להרמב"ם יש מ"ע של תשובה ולא כמנחת חינוך ואחרים שלא ס"ל כן).

א. בראשונים דנו בארוכה למה על מקצת מצות מברכים ועל מקצתם אין מברכים. (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח, סי' רנ"ד, וח"ג סי' רפ"ג ועוד. ובתשובת ר' יוסף בן פלאט לשאלתו של אברהם ב"ר יצחק ששאלו "למסור לו מפתח בהן" והובא באבודרהם – ברכת המצוות). א' הכללים הוא שאין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שלא יתרצה בו חבירו ותתבטל המצוה ובדוגמא מ"ע של צדקה וגמ"ח שכל מצותן הוא הנאת אחרים, וכשהם אינם רוצים אין כאן מצוה, ועד"ז כיבוד או"א שאילו רצו יכולים למחול על כבודם ואין כאן מצוה.

ובספר ברכת אהרן (מס' ברכות סי' שי"ח בנו של הבית יצחק הנ"ל) כותב שמצות תשובה היא כמו מצות צדקה, שא"א לקיום מצות תשובה, רק אם הקב"ה יקבל התשובה, נמצא שאין המצוה תלוי' כולה ביד העושה תשובה, דלסברת ראשונים הנ"ל לא תיקנו ברכה בכהאי גוונא.

אבל בספר פרדס יוסף (פר' אחרי טז, ל) הקשה עליו דאינו דומה תשובה לצדקה, דבצדקה אה"נ שייך שלא ירצה העני לקבל הצדקה "אבל אם יעשה תשובה בכל לבו, בטח יקבל ה' תשובתו וכמ"ש אם ישוב מיד תקבלו".

ולהוסיף ממש"כ אדמוה"ז באגה"ת פי"א לגבי שמחה בתשובה "להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח, תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך . . בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם, וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו', 'ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח' והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל" וכו' עיי"ש. א"כ קשה לומר שלא יברכו על תשובה משום שאולי לא יתקבל.

ב. עוד כלל אמרו, שאין מברכים על מצוה הבאה ע"י עבירה, כגון השבת גזל שהוא לאו הניתק לעשה "והשיב את הגזלה". ולא מברכים כי לא ציונו ה' לגזול כדי להשיב, ובתשובת בית יצחק הנ"ל כ' שזהו טעם שאין מברכין על תשובה, כי הוא בא ע"י עבירה.

ואף שיש לחלק בזה דבגזילה המצוה בעיקרה באה מתוך עבירה של גזילה, אבל תשובה אינה באה בעיקרה מתוך עבירה, אלא שעכשיו, רוצה לשוב על עבירות שעשה. אמנם מצינו לגבי מצוה הבאה בעבירה שגם באופן כזה הוא נחשב מהב"ע. הברייתא בב"ק צד, א. ר' אלעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים, טחונה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה', והמפרשים ביארו דאף שכבר קנה הדבר בשינוי, מ"מ בנוגע לברכה ה"ז נחשב מצוה הבאה בעבירה.

וכמו"כ י"ל דאף שהתשובה לא באה בעיקרה מתוך העבירה עצמה, סוכ"ס כיון שזה נגרם ע"י עבירה, אז בנוגע לאמירת הברכה עכ"פ, נחשב כמצהב"ע ואין מברכים עליו ולהוסיף שכללו ג"כ דאין מברכין על הקלקלה, היינו דבר שיש בו נזק וקלקול לאחרים, שזהו הטעם שאין אומרים הלל בר"ה שהוא שעת הדין, ולכן אין מברכים על מלקות בי"ד וכיו"ב, והראב"ד בהגה"ה בתשובה שבאבודרהם הנ"ל, כתב הטעם "מפני שנראה כמודה על אותו קלקול" ולפי"ז מבאר שזה ג"כ יהי' הטעם שאין מברכים על מצות ביקור חולים, ותנחומי אבלים וכו'. ובזה אוי"ל ג"כ בתשובה היות שזה נגרם ע"י קלקלה יהא נראה כמודה על הקלקלה וביכלתו לשוב ולכן לא נברך.

ג. מצוה שקיומה בלב אין מברכין עליו, דכתב הבית יוסף (או"ח סי' תל"ב) שאין מברכים על ביטול חמץ שעיקר הביטול הוא בלב ולפי"ז כתב בפרד"י שם דלכן אין מברכין על תשובה "דעיקר תשובה הוא בלב שמתחרט על חטאיו, ומקבל שלא ישוב לכסלה עוד". ומביא ראי' מהמקדש ע"מ שאני צדיק גמור וכו' שמא הרהר תשובה בלבו (קידושין מט, א) ולהוסיף דגם להרמב"ם שכתב בריש הלכות תשובה החיוב וידוי שהוא בפה הרי דייק בלשונו (שם, פ"ב ה"ב) "וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אולי שגמר בלבו". דהוידוי הוא רק ביטוי ממה שגמר בלבו, אבל גמירות הלב היא עצמה מצות התשובה בשלימותה.

ולהעיר ממש"כ המהר"ל בגבורת ה' פרק ס"ב דאין מברכין על ההגדה וסיפור יצי"מ דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר, ואל"כ לא הוי מידי וכיון שעיקרה בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה וכו' עיי"ש. וכ"ה הטעם בתשובה וכנ"ל.

ד. ועוד י"ל, דלגבי הא דאין מברכין על סיפור יצי"מ, מובא בשם הרשב"א (בהגדה של הרבי) דמצות סיפור יצי"מ אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור א' יוצא ידי חובת המצוה, אלא כל המרבה ה"ז משובח, ולכן אין מברכים ע"ז.

ולכאו' הביאור בזה, דבכל הברכות הכלל הוא דצ"ל עובר לעשייתן (פסחים ז, ב) אבל כאן כשמזכיר בברכה "על מצות סיפור יציאת מצרים", כבר יצא במילים אלו ידי חובת מצוה ושוב אין כאן עשייה לאחר הברכה.

ולפי"ז י"ל בנוגע לתשובה דכנ"ל בהרהור א' נק' בע"ת, וקיים המצוה, א"כ אין שיעור למצוה, וא"א לברך.

בסי' תמ' קו"א סעי' י"א כתב רבינו שגוזל ע"מ לשלם אינו אסור בגוי, כיון שגוזל ע"מ לשלם איסורו מלא תחמוד, ואיסור לא תחמוד אינו חל על גוי.

גם בחו"מ הל' גזילה וגניבה ה"ד כתב כן, ובקו"א שם ס"ו הביא ראיה לזה מהגמ' ב"ק קיג, ב.

דברי רבינו שבחו"מ נשמטו בדפוסים מאוחרים ע"י הצנזורה.

והנה לאחרונה עמדתי על דבר פלא:

באבני נזר או"ח סי' מד אות ד' מזכיר את דברי רבינו בסי' תמ. ובהמשך לתשובה זו דן בדברים גם בסי' שכה אות טו, ושם מזכיר שרבינו הביא את הגמ' ב"ק קיג, ב. ואין מובן, הרי רבינו בסי' תמ לא הביא את הגמ' ב"ק.

ואולי י"ל שהאבנ"ז (שדברי רבינו היו שגורים בפיו) כוונתו בסי' שכה לדברי רבינו בחו"מ (שהיה לו חלק חו"מ מדפוס שקודם הצנזורה), ולא הזכיר זה מחמת הקיצור.

אולם גם בדברי חיים (אויערבך) דיני גניבה וגזילה סי' ג בהגהה מבן המחבר (האמרי בינה) הזכיר את דברי רבינו בסי' תמ, וכתב שרבינו הביא לראיה את הגמ' בב"ק, ומשמע שם מלשונו שרבינו הביא גמ' זו בסי' תמ. גם נראה שם שאי"ז דבר הרגיל שהיה גדול זה מעיין בשוע"ר, וא"כ קשה לומר שלקח ציון זה משוע"ר חו"מ.

ידוע מאמר החכם "המקרה לא ישנה", אולם כאן נראה שהוא נשנה.

ואולי אף בסי' תמ ישנו חסרון הצנזורה בדפוסים מאוחרים, ולפני גדולים אלו היה שוע"ר מהדורה קדומה, ואין בידי דפו"ר לעיין בו.

בגליון תתקד הובא קטע מאגרת קודש של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שמבקש שבשבת קודש, יו"ט וימים נוראים יהי' מנין שיתפללו באהל הק' בהאדיטש.

והנה בגליון העבר הובא קטע מהגהת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שאין להשתטח על קברי צדיקים בשבת וכו'.

ויש ליישב הסתירה בין שני המקורות הנ"ל,

הוראת הרבי הרש"ב היתה רק להתפלל שם, וכידוע, שהי' שם חדר סמוך לה'אהל', ז.א. שלא התפללו על ה'אהל' גופא, אלא בחדר הסמוך לו, ובמילא לא הי' בזה ענין של השתטחות.

וכן שמעתי מכו"כ מאלה שנוהגים להיות אצל האהל הק' בשבת ויו"ט שאינם נכנסים להאהל גופא רק מתפללים בסמיכות לו, מתאים מאוד להוראת הרבי הרש"ב.

והרבי נשיא דורנו התכוון (באווארענט) שלא "להשתטח" על האהל בער"ח שחל בשבת, כמו שנהגו בכל ערב ר"ח. ולהעיר ששנה אחת בערב ר"ה אמר הרבי נשיא דורנו, שבאם הי' לו שופר כשהי' באהל, הוא הי' נשאר שם עד אחרי החג.

בבגליון כ' (פ' ראה) עמוד 49 מביא הרב קלויזנער ממאמר שני המאורות (להרה"ג הרה"ח ר' יצחק אייזיק מהאמיל) המנהג שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח. ובגליון שלאח"ז עמוד 83 מביא הרב קלאפמאן שביחידות שקודם חתונתו תמה הרבי בכלל על מנהג כזו.

ויש להעיר שברשימת היחידות של המזכיר הרב חדקוב ע"ה אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, בקשר לחתונתו, כותב: אמר שיש לחתן לפסע קצת תחת החופה ברגלו הימנית על רגלה של הכלה (אין צריך אחר להרגיש בזה), (אגב, קצת שונה מכפי שנדפס בשני המאורות).

כעת נדפס חלק מהרשימה בתשורה הנקרא עטרת זקנים – חתונת נכדו של הרב חדקוב, ביום כ"ט סיון תשס"א1.

1) עד"ז כתב הרב י"ל גראנער שליט"א וז"ל: כדאי להעיר: בסמיכות ליום חופתי סיפר לי הרחמ"א ע"ה חדקוב אשר בסמיכות ליום חופתו אמר לו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע שבסיום החופה יקייים את המנהג לדרוך באופן קל על רגלה של הכלה, בכדי לקיים את הנאמר "והוא ימשול בה", וכן כדאי שהכלה תדע עד"ז מקודם, כן עשה. המערכת.