1) כל זה מתוך 'שער' הספר. וראה במאמרו של הרב אברהם מאיר ועקנין ב'מוריה', אלול תשס"ד, עמ' לז-לח, מעתיק דברי רבי בנימין איספינוזא "שנודע לו בבירור שהמחבר ספר ישרש יעקב אינו רבי יעקב ביבאני ואינו תושב ארץ ישראל, והוא יודע מי הוא המחבר האמיתי אך אינו מגלה את שמו מפני כבודו". ומוכיח שם שמחברו הוא כנראה רבי יעקב בשן, "החכם השלם... אב"ד דק"ק ספרדי[ם] שבהמבורג" (התואר מתוך 'לוח ארש' להיעב"ץ, אות תעו, עמ' קסו במהדורת יצחקי), "והסתיר שמו כדי שלא יקומו נגדו אויביו ומקנאיו". ועד"ז כתב החיד"א, ראה בהנעתק בהערה 3 ובספר 'לחם הבכורים' (דלקמן ראה ליד הערה 53) דף כב סוף ע"ב מדפי הספר, העיר ע"ז: "מ"ש ה"ה הנז'... שספר יש"י אינו למוהר"י ביבאני, לא ידעתי מה יתן ומה יוסיף יהיה מה שיהיה רב עצום בישראל או קטן שבקטנים צריכים לקבל דברי אמת ממי שאמרם... מיהו יש לישב שאין כוונתו ז"ל להמעיט למחבר יש"י לומר שמאחר שהמחבר אינו מהרי"ב אלא חכם אחר לא נקבל דבריו, אלא קושטא קאמר דהכי הוה עובדא".

2) מעניין לציין שבחליפת המכתבים בין רבי יעקב בשן להיעב"ץ ('לוח ארש' סימנים תעד-תפא, עמ' קסא-קפד במהדורת יצחקי; ציין לזה ב'מוריה' שם), כי ר"י בשן ביקש את עזרתו במחלוקת שפרצה בקהילתו אודות התיקונים שהנהיג, עומד היעב"ץ לצדו של ר"י בשן ותומך בהרבה מהתיקונים שהוא הציע. בשנת תקי"ח הוא כותב לו: "ומה שהוסיף החכם... מדעתו, להעיר על טעיות שנזדקרו ביניהם ובינינו, כמוהם כמונו ספרדים ואשכנזים חולינו חולי הלשון, כולנו כצאן תעינו... לפעלא טבא אמרין יישר כחך ששברת וקצצת רגיל"י השבוש... אפריון נמטייה אשר עמד בפרצות המליצות בדברי חכמים..." (עמ' קסו בסופו); ובשנת תק"כ הוא כותב לו שוב: "...נבהלתי מראות, נפליתי נוראות, מי האיש אשר מלאו לבו לעשות בזדון, למרות את פי האדון, לגרות מדון, במקום שהיה ראוי להחזיק טובה למעלת כבוד תורתו... על עמדו בפרץ ושם אל לבו אשר לא יתגאל, בשבושי ההמון... וכבר שבחתיו על זאת לפני שתי שנים...". ציינתי כל זאת להוכיח שוב שלמרות שהיעב"ץ לחם בעוז נגד תיקוניו של הרז"ה, לא מנע את עצמו מתיקונים אחרים שמצאו חן בעיניו; ובחינם מנסים לאחרונה לרמוס את כבודו של הרז"ה על "שהעיז" להציע תיקונים לסידור התפילה, ואין בדבריהם כלום שהרי גם היעב"ץ וכל שאר המדקדקים הציעו כל אחד תיקונים משלהם כראות עיניהם. וראה מש"כ בספר "הסידור" עמ' ריב הערה 173.

3) הספר נשאר בכת"י. פרקים ה-ו נתפרסם ב'מוריה' שם עמ' מ-מד. החיד"א ראה את הספר בכת"י והזכירו בשו"ת 'יוסף אומץ' דלקמן הערה 47: "...זה עני ר"י באבאני הנדפס קונטריס ישרש יעקב על שמו אינו המחבר אלא מדקדק אחד ירא להזכיר שמו ונתן הכסף לרי"ב שידפיסנו על שמו וזה אמת וצדק. ובו בפרק שנדפס קונטריס ישרש יעקב היה בחיים חיותו הרב הכולל כמהר"ר בנימין איספינוזא זלה"ה שהיה מדקדק גדול... וקנא לה' וחיבר קונטריס גדול שמו יסוד הקיום לשרש שרשיו של קונטריס ישרש יעקב הנז' וכתב שאין לסמוך עליו... והאריך מאד על כל דבריו...". אמנם בספר 'לחם הבכורים' שם ע"א כותב: "ואנכי איש צעיר נער ובער יתוש נמוך גברא רבא קחזינא ותיובתא לא קא חזינא... כי לפי הנראה לעין כל קורא דדברי הספר הנזכר הם דברים נכוחים נכונים... והגם כי רעדה אחזתני להכניס ראשי בין ההרים הגדולים עכ"ז לא משכתי קולמוסי כי קנא קנאתי לכבוד תורתנו הקדושה...", ראה שמה בארוכה.

4) ראה לקמן ליד הערה 52.

5) נספח בסוף סידור 'דעת קדושים' (בוטשאטש), פרעמישלא תרנ"ב. ולפני זה בקונטרס בפני עצמו, לבוב תר"ט.

6) הרה"ק רבי שלום מבעלזא.

7) או"ח סי' קיט ס"ב.

8) בנוסף לעובדה הפשוטה שאף פעם לא היה רב ומשגיח בבית הדפוס שהגיה את פרי עמלו של "הבחור הזעצער" לפני שהספרים יצאו לאור.

9) או"ח סי' סח.

10) בענין זה ראה עוד מש"כ רא"ל פרומקין בראש "סדור תפלה כמנהג אשכנז עם סדר רב עמרם השלם" ב'דברים אחדים' פרק ז, ושם ציין גם להגהות היעב"ץ למס' ברכות (לג, ב), שעל דברי המשנה שם: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך" כותב היעב"ץ: "מכאן נראה שהיה מנהג קדום בישראל להוסיף על מטבע אכנה"ג…".

11) שם ס"א.

12) משנה ברכות יא, א.

13) שם מ, ב.

14) ראה עד"ז לקמן.

15) ס"א.

16) ואכן השמיט אדה"ז את הפיוטים בסידורו. "הגם שהאריז"ל היה מפסיק בפיוטין של הקלירי כמ"ש המג"א סימן ס"ח [לפני סק"א], נראה לומר משום ש... מאחר שלא נזכרו בתלמוד ואינם חיוב על כל ישראל יותר טוב שלא להכניס עצמו בחשש הפסק מדינא דגמרא" ('שער הכולל' בהקדמה סוף אות ז).

17) עמ"ס ברכות יא, א ד"ה אחת ארוכה, וכפי שצוין (ע"י אדה"ז?) בגליון [אות ה וח' במהדורת קה"ת החדשה].

18) ח"א סי' תסט בנוגע לאמירת פיוטים: "…הרמב"ם ז"ל כתב שאין ראוי לעשות כן, וכן ודאי יראה לי. אלא שמנהג הזה פשט ברוב המקומות… והנח להם לישראל לנהוג כמו שנהגו…". ציון זה נוסף במהדורת קה"ת החדשה, אבל עדיפא הוי ליה לציין לסי' תעג: "בענין התפלות והסדורים אין המקומות שוין. וכל אחד ואחד אומר כפי מקומו. ומ"מ אם לא אמר כן אינו מעכב, שלא כדברי מי שאמר לכם שזה קרוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא". ועד"ז כתב שם סי' תע בנוגע לקריאת הפרשיות בחנוכה: "…וכן יש מנהגים משתנים בקריאת ההפטרות ונהרא נהרא ופשטיה. וכן הדין בהזכרת והוא רחום בשבתות וימים טובים שאמרת הכל לפי המנהג. ואין לומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות טועה, אלא במשנה נוסח הברכות, שאמר במקום מטבע ארוך…".

19) אמנם כדאי להדגיש שגם לפי הדעה הראשונה ישנו חילוק בין שינוי פתיחת וחתימת הברכה שמעכב אפילו בדיעבד, לבין שינוי שאר נוסח הברכה שודאי אינו מעכב (אלא שהמשנה "אינו אלא טועה"), שהרי הדין שרק שינוי פתיחת וסיום הברכה מעכב נזכר בכמה מקומות בלי שום חולק, וא"כ ודאי שגם לפי הדעה הראשונה אין שינוי באמצע הברכה מעכב.

ראה סי' נט ס"א: "ואם אמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח כו' אפילו עד סיום הברכה וחתם ביוצר המאורות יצא, שכיון שפתיחת הברכה וחתימתה כתיקונה אע"פ שבאמצע שינה ממטבע שטבעו חכמים יצא בדיעבד. אבל אם חתם המעריב ערבים אעפ"י שפתח ביוצר אור בלבד ואמר כל הברכה כתיקונה עד החתימה לא יצא שכל הברכה צריכה להיות פתיחתה וחתימתה כתיקונה אפילו בדיעבד"; סי' סו סוף סי"ב בנוגע לברכות ק"ש (נעתק לקמן הערה 27); סי' קיד ס"ח בנוגע לברכות העמידה: "אבל אם דילג באמצעה… אינו נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן בברכות שחותמות בברוך ופותחות בברוך"; סי' קפז ס"ד בנוגע לברכת המזון: "כל המשנה ממטבע שטבעו (חכמים) לא יצא ידי חובתו ומחזירין אותו… ואם חיסר אחד מכל אלה, שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה או שלא הזכיר ברית או תורה בברכת הארץ או מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו ומחזירים אותו לראש ברכת המזון… (הואיל ושינה המטבע שטבעו הנביאים…) ובברכת הזן… יצא, שכיון שפתח וחתם בברוך אע"פ שדילג כל השאר אין זה משנה ממטבע שטבעו חכמים… ומ"מ לכתחלה צריך לומר כל המטבע כתיקונה…".

20) ומוסיף אדה"ז לפרש (שם סי' סח ס"ב) שכל המחלוקת הזה היא רק "בברכת קריאת שמע, אבל בתפלת י"ח אין הפיוטים חשובים הפסק שהרי מותר להוסיף מעין כל ברכה וברכה". ביאור הדבר י"ל, בנוגע לברכות ק"ש יש סברא לומר שהפיוטים נחשבים כשינוי המטבע, כיון שישנו נוסח סגור וסופי שהכתיבו בחכמים, לא כן תפלת י"ח שגדרו "בקשת צרכיו", וכפי שכותב אדה"ז במק"א (סי' קיב ס"א): "וי"ג האמצעיות הן בקשת פרס, לפיכך אם רצה היחיד לשאול צרכיו בברכות האמצעיות רשאי", שהרי הוספת הבקשות הן חלק מהמטבע שטבעו החכמים. אבל גם אז הקפידו חכמים על הצורה הכללית, שיהיה ברור מהו העיקר ("המטבע") ומהו התוספת על המטבע, ועל כן "כשהוא מוסיף מתחיל בברכה ואח"כ מוסיף, אבל לא יוסיף ואח"כ יתחיל הברכה, מפני שצריך לעשות עיקר ממטבע שתקנו חכמים ובקשתו תהיה טפילה" (סי' קיט ס"א). וראה שם בהמשך דעת ה"יש מי שאומר" שבנוסף לזה צריכים להקפיד על צורת הבקשה באם זה בלשון יחיד או בלשון רבים, "…שכששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על מטבע שתקנו חכמים…".

21) הל' ברכות פ"א ה"ה.

22) ברכות מ, ב.

23) ראה גם לשון הרמב"ם בהל' ק"ש פ"א סוף ה"ז: "כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע".

24) ועד"ז כותב על דברי הרמב"ם שם (ה"ו): "וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא", ומסביר ב'כסף משנה' בכדי לתרץ את השגת הרמ"ך: "הכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו".

וזה מבואר גם בדברי הב"ח (או"ח סוף סי' קפז), בפירוש דברי הטור שם: "וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא י"ח", ומפרש הב"ח: "ונראה דר"ל דמשנה עיקר ענין המטבע שעליה ניתקנה הברכה, כגון ברכת הזן משנה אותה לענין הארץ… או שאומר עיקר הברכה אלא שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר בה, כגון שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה… אבל כשהזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר בה וגם אינו משנה עיקר ענין הברכה לענין אחר אלא שאומרה בלשון אחר, פשיטא דיצא…".

25) דיון ארוך בזה ראה בשו"ת 'פרח שושן' חאו"ח כלל ד סי' ג.

26) סי' סד סק"ג.

27) סי' סו סוף סי"ב: "ולא אמרו שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן, אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים שהן מעכבות כגון אלו שאמרנו (וכגון ברית ותורה ומלכות בברכת המזון וגשמים בתפלה וכל כיוצא בהן)". ומקורו (כמצוין שם אות קמח) בדברי הכס"מ והמג"א.

28) או"ח סי' נו.

29) או"ח סי' תקצא ס"ז.

30) סק"ח.

31) שם סי"ב.

32) סי' קיג ס"ט.

33) שם ס"ח.

34) ולהעיר מ'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע חלק ו עמ' רסב ה"אם מותר להפסיק בתפלה בביטוי מלות נוספות בזשארגאן".

35) בחרמים שהכריזו נגד החסידים העלו בין השאר גם את בעית הנוסח: "...זענין משנה ממטבע שטבעו חכמים, גדולי הפוסקים, כל תיקוני התפלות במדינות הללו... בשינוי נוסחאות ניט מנהג מדינות הללו וואש אונזרה גאונים האבין אונז מיסד גוועזין, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל..." (חרם בראד משנת תקל"ב, 'חסידים ומתנגדים' ח"א עמ' 45 ושם הערה 10). ולהעיר שבכל מה שדנו בספרי הפוסקים אודות שינוי מנוסח אשכנז לספרד ולהיפך, דנו רק מצד שינוי מנהג אבות, כוונות ע"פ הקבלה המתאים לנוסח מסוים ועוד, אבל לא נגעו בזה מדין משנה ממטבע שטבעו חכמים, ראה בזה בשו"ת 'חתם סופר' סי' טו (הב') ובנסמן והנעתק ב'ליקוטי הערות' לשם, 'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע חלק יא עמ' 65, ואכמ"ל.

36) סי' כח.

37) בסדר העבודה של מוסף ליוהכ"פ.

38) יומא פ"ג ה"ז: אמר רבי חגיי בראשונה הוא או' אנא השם ובשנייה הוא או' אנא בשם.

39) רמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ו, פ"ד ה"א. וראה בפסקי הרא"ש מס' יומא לו, א.

40) יומא לה, ב: אנא השם.

41) לפנינו בתוספתא שם פ"ב ה"א: אנא השם. אמנם בראשונים ובכתבי-יד מובאות בזה גירסאות שונות, ראה בארוכה 'תוספתא כפשוטה' שם.

42) וממשיך: "ואע"פ שזה דבר של טעם אביא דוגמת זה שכבר ידוע שכל הפוסקים שלנו הם ע"פ התלמוד ומפיו אנו חיים וכל אשר בשם ישראל יכנה אינו רשאי לזוז מפסק התלמוד וכל הפורש ממנו כפורש מחייו, עכ"ז יש דברים שאנו מניחים דבר התלמוד ונוהגים כספרים אחרים. ואעידה לי עדים נאמנים, ששנינו בפרק בני העיר [מגילה לא, א] שבתעניות קורים ברכות וקללות ואין אנו נוהגים כן אלא אנו קורים ויחל כדברי מסכת סופרים [פי"ז ה"ה]. וכן בר"ח אלול שחל להיות בשבת היה ראוי להפטיר השמים כסאי כמו שגזר הגמ' בפ' הנז' [מגילה לא, סע"א] ואין אנו מפטירי' אלא בחדא משבע דנחמתא כדברי פסיקתא [מובא בראשונים], והטעם לפי שאין דברים אלו תלויים בדבר אסור והתר הרשות בידינו לקרות או להפטיר כדברי מי שיראה לנו שהוא יותר נכון ואע"פ שהוא נגד התלמוד כיון שאינו דבר תלוי באסור והתר. ומשם נלמוד לנדון שלפנינו".

43) להעיר מדברי הרמב"ם בפיה"מ (סנהדרין פ"י מ"ג): "כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם". וראה גם פיה"מ עמ"ס סוטה פ"ג סוף מ"ג, וב'אנציקלופדיה תלמודית', כרך ט, טור רמג וש"נ.

44) שו"ת 'טוב עין' סי' ז.

45) אמנם העיר שם "להביא ראיה להפך דאין רשות לשנות אפילו תיבה אחת מהא דאמרינן [ברכות נ, א] רפרם בר פפא אקלע לכנישתא דאבי גובר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואשתיק ולא אמר המבורך ואוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כר' ישמעאל, הרי דבשביל תיבת המבורך אשר שינה ולא אמרה קרי עליה פתיא אוכמא", ראה שם באריכות.

46) שאלוניקי תקנ"א.

47) שו"ת 'יוסף אומץ' סי' י.

48) נעתק לעיל.

49) וראה לקמן ליד הערה 28 מדברי ה'בית יוסף': "שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים ... כיון שקבלנו מקדמונינו...".

50) עמוס ד, יב.

51) הכוונה ע"ד הנאמר ביבמות יג, ב: לא תתגודדו [דברים יד, א], לא תעשו אגודות אגודות.

52) ועפ"ז תמוה מה שקבע הרב דויד יצחקי ב'אור ישראל', גליון כה, עמ' ריז הערה 2 מיוסד על פסק זה: "הרחיד"א הוא זה שעמד כחומה בצורה נגד המתחכמים ע"פ טענות דקדוקיות נגד הנוסחאות המפורסמות".

בקשר להרב יצחקי יש להעיר על תופעה מוזרה, הוא בא ללחום נגד שינויים דקדוקיים שהרה"ג מאיר מאזוז הכניס לתוך סידורו ו'תיקון סופרים' שלו (ראה מאמרו שם ובגליון ל עמ' רג-ריג), אמנם שכח דברי עצמו שבמאמרו "פרשיות פתוחות וסתומות במגילת אסתר" ('צפונות' גליון טו עמ' ק-קג), הוא מעתיק פסק דינו המפורש של הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תרצ"א ס"ב: "ועושין כל פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות פסולה", אבל לפי דעתו "עצם יסוד הרמ"א... איננו פסק הלכה מוחלטת" (ס"ו), ואדרבה עדיף להדר לכתוב לא כפי הרמ"א אלא לפי כת"י ארם צובא. ולא נתקררה דעתו עד שיוצא ללמד זכות (!) על אלו שהתנהגו ומתנהגים כמו פסק הרמ"א. וכאן הבן שואל: וכי פסקו של הרמ"א ומנהג ישראל במשך מאות בשנים אינו עולה על רמת הדקדוק המצוי בסידורי התפילה?

53) ליוורנו תר"ל, שער הכנויים, דף כד, סוף ע"ב.

איתא בתורת מנחם כרך ל (עמ' 143 ואילך) בשיחת פורים תשכ"א (סעי' י"ג): "בזהר ח"ב (קצא, ב) מבואר: "וקבל היהודים, וקבלו היהודים מבעי ליה, מאי וקבל? אלא דא משה, דאיהו היהודים, כללא דיהודאי", כלומר המלה 'וקבל', לשון יחיד, מתייחסת למשה שכולל את כל עם ישראל, ולכן נאמר 'היהודים' לשון רבים אעפ"י שהכוונה למשה, ומזה מוכח שכאשר משה רבינו קיבל את התורה קיבל . . אפילו מגלת אסתר.

ולכאורה איך יתאים פירוש הזהר עם הפירוש הפשוט בפסוק ד'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', שקאי על הקבלה שקיבלו בנ"י שבאותו הדור? ויש אומרים לביאור ענין זה, ובהקדמה, אע"פ שכל עניני התורה הם 'כפטיש יפוצץ סלע', וישנם כמה פנים לתורה . . הרי כל ה'פנים' שבתורה שייכים זל"ז, שהרי כולם נלקחים מאותו 'סלע' . . וי"ל שאכן שני הפירושים, הפירוש לפי פשוטו של מקרא ופירוש הזהר קשורים זה בזה. הסיבה לכך שבנ"י שבאותו הדור היו יכולים לעמוד בנסיון, וכדאיתא בתורה אור (מג"א קכ, ד) שכל הימים שהיו בנ"י בסכנה מפני גזירת המן . . שנמשך הזמן כמעט משך שנה, היו כולם בבחי' מס"נ . . ולא עלה על שום אחד מהם מחשבת חוץ ח"ו - הרי זה ע"י שנתעורר אצלם הענין ד'קבל . . דא משה' שבכל אחד מישראל בפנימיות נפשו". עכ"ל, וע"ש ביאור הענין - וכ"ה בשערי מגילה על מג"א (עמ' קעה).

והנה אאזמו"ר הי"ד מבאר את הקשר בין ב' הפירושים באופן אחר, וזה שכתב בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' רלה אות ב'): "במה דאיתא במגילה בלשון יחיד, וכבר עמד בזה בזוה"ק פר' תשא (קצא, ב) מובא ביסוד ושורש העבודה שם [בדיני קריאת המגילה (שער המפקד פ"ד)], וקבלו היהודים מבעי ליה. והזוה"ק כתב דקאי על משה, דאיהו היהודים, כללא דיהודאי, דבההוא שעתא דקיבל אורייתא קיבל גם מגילת אסתר, יעו"ש. ולי נראה עוד עפי"ד המרדכי (מגילה סי' תשפט) שכתב דיום הפורים שקול כיום קבלת התורה. ע"כ כמו דשם בעת קבלת התורה כתוב (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, וכתב רש"י כאיש אחד בלב אחד, כמו כן הכא בפורים היו ישראל כאיש אחד בלב אחד, ע"כ כתוב וקבל בלשון יחיד", עכ"ל.

והנה מצאתי דבר זה מפורש במדרש לקח טוב שכתב: "וקבל היהודים כאיש אחד, כענין ויאמר עד" [שמואל א יב, ה) עכ"ל. דשמואל אמר לכל ישראל: "ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה [דבר שאינו הגון - מצו"ד] ויאמר עד". ומדייק בגמ' מכות (כג, ב) ד'ויאמר' (משמע יחיד)- "ויאמרו מבעי' ליה. [ומתרץ], יצאת בת קול ואמרה אני עד בדבר זה". עכ"ל, והביאו רש"י כאן.

והנה במדרש לקח טוב שלפנינו משמע דאפילו שנאמר 'ויאמר' בלשון יחיד, י"ל דקאי על בנ"י שענו ואמרו כאיש אחד בלב אחד, ולכן נאמר בלשון יחיד 'ויאמר', וע"ד "וקבל (לשון יחיד) היהודים כאיש אחד, כענין ויאמר עד".

ויש להבין, למה מביא בלקח טוב מהך דשמואל 'כענין ויאמר עד', והלא עדיף יותר להביא מהך דמתן תורה ד'ויחן שם ישראל' כמו שהביא אאזמו"ר הי"ד, והרי הקשר דפורים עם מתן תורה עדיפא מהך דנאמר בשמואל, וכמ"ש במרדכי הנ"ל, והלא כל ענינו של פורים הוא כדאיתא בשבת (פח, א) עה"פ 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט, כז) 'קימו מה שקבלו כבר', שבימי הפורים היתה הקבלה על לימוד התורה וקיום המצות ביתר שאת וביתר עז, כיון שבטלה האפשריות ד'מודעא רבה לאורייתא', וא"כ הו"ל להביא הך ד'ויחן שם ישראל' דוקא?

ונראה לבאר זה, בהקדים דהנה יש כמה דרגות באחדות: ישנו ענין האחדות דגוי אחד בארץ, אפילו שמציאותו של ה'גוי אחד' מורכבת מששים ריבוא בני אדם שאין דיעותיהם שוות. וישנו גם ענין האחדות כפי שהוא אצל כל אחד בפני עצמו, שכל אבריו הם קומה אחת שלימה - שדוגמתו היא גם בהאחדות בכל בנ"י שהם קומה אחת שלימה שדוגמתה היא ג"כ בהאחדות בכל בנ"י שהם קומה אחת שלימה וכו', ועי' עוד דרגות בענין האחדות בתורת מנחם כרך ל' (עמ' 151) שם.

ולפי"ז י"ל דהאחדות ד'ויאמר עד' היא גבוהה יותר אפילו מהאחדות ד'ויחן ישראל', ד'ויחן ישראל' הוא האחדות בגוף ו'בלב' אפילו ש'אין דיעותיהם שווות', אבל האחדות ד'ויאמר עד' היא נעלית יותר בזה שהיא גם בראיה ובמוח, וכדאיתא בגמ' סוטה (ב, ב) דכל מקום שנאמר 'עד' הרי כאן שנים, ולא דרשו על תיבת 'עד' (לשון יחיד) דהול"ל 'עדים' (לשון רבים). כיון ד'עד' בעצם 'הרי כאן שנים', - וזה כוונת המדרש לקח טוב דה'וקבל' היהודים' דפורים כאיש אחד, האחדות היא נעלית יותר אפילו מהאחדות דמתן תורה ד'ויחן ישראל', אלא דהוא 'כענין ויאמר עד' דשמואל הנ"ל, - וע"ד דאיתא בתניא (פ"ה) במעלת היחוד במצות ידיעת התורה על כל מצות מעשיות, ע"ש, וא"ש מאד.

א. בהכותרת "יצ"ו" ובהערה 5 "יברכם צורנו וישמרם או י"ל ישמרם צורנו וגואלנו, או כיו"ב...":

יש להעיר עד כמה דייקו ב"הואיל ונפיק מפומיה" ובזה שכתב כ"ק אדמו"ר "או כיו"ב" - אע"פ שנכתב בקשר לר"ת זו בתניא - שפוענח אחרת בלוח ר"ת הנדפס בסוף ספרי התניא, ואכ"מ.

ב. בפרק כח, "רשומה אצלי שיחתו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק – באחד הטיולים בקיץ תרנ"ו – אשר בשנה הראשונה להסתלקותו של כ"ק אדמ"ר האמצעי הי' כ"ק אדמ"ר בעל צמח צדק חוזר ברבים מאמרי כ"ק אדמו"ר האמצעי משנות תקס"ו-תקס"ז".

יש להעיר, (מלבד זאת שחזר מאמרים שאמרם כ"ק אדמו"ר האמצעי בחיי אביו - כ"ק אדמו"ר הזקן) שבהיות כ"ק אדמו"ר הריי"צ בן טז שנים סיפר לו אביו - כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, אודות זה שחזר הצ"צ מאמרים ששמעם בהיותו בן טז שנים!

ג. בפרק ל, "אח"כ הוכרח הר"נ להפסיק את החזרה בכדי להתפלל ערבית ולקדש ולטעום סעודת יו"ט".

לכאורה וע"פ פשטות צ"ל סעודת שבת (עיי"ש).