במשנה שכיר על חנוכה [שעומד בע"ה להופיע בקרוב] כותב

אאזמו"ר הי"ד: "בסה"ק הון עשיר (לרבינו בעל משנת חסידים) בבא קמא פ"ו מ"ו כתב בזה"ל, בנר חנוכה, בנר של חנוכה לא קתני אלא בנר חנוכה, ש"מ דהכי גרסינן בש"ס [שבת כג, א] בברכת נר חנוכה, לאפוקי ממאן דגרסי ואמרי נר של חנוכה בברכתה, דמשמע דהנר באה מחנוכה, אבל הנר עצמו אינה חנוכה.

וכדדייקי בש"ס דשבת דף כ"ט ע"ב על פתילת הבגד, דמדלא תני פתילה של בגד ש"מ דאין פתילה זו חלק מבגד גדול אלא הבגד עצמו שהוכפל ועשאוהו פתילה ועדיין בגד הוא, וה"נ הנר אינה חלק מחנוכה גדולה בפרט בליל ראשון, אלא הנר הוא החנוכה כולה ממש, ואפילו בכל הלילות כל הנרות כאחד הוו מצות חנוכה, ואכולהו מכוין בתיבת נר דקאמר בברכתו. נמצא דלעולם לא הוי האי נר דמזכיר בברכתו חלק חנוכה אלא הוא כל החנוכה, ולפיכך אינו ראוי לומר נר של חנוכה.

ולא דמי לברכת נר של יו"ט ושל יוה"כ ושל שבת, דהתם אין כל מצות הימים ההם תלויים בנר לבד עד שנאמר שהנר הוא כל מצות היום ההוא, אלא חלק קטן מחלקי המצות הנוהגות בימים ההם, לכך אתי שפיר למימר נר של שבת וכדומה דומיא דפתילה של בגד, אבל בחנוכה אין בה מצות אחרות כי אם הדלקת הנר לבד, נמצא שהנר בחנוכה הוא החנוכה ממש, לכך שייך לומר נר חנוכה כמו פתילת הבגד, ודו"ק כי הוא דקדוק אמיתי. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חשון וכסלו פרק ד' פיסקא ג', עכ"ל.

"ולכאורה דבריו צ"ע במה שאמר דנר חנוכה לא הוי חלק ממצות חנוכה רק כולה ממש, ובפירוש סיים דבריו אבל בחנוכה אין בה מצות אחרות כי אם הדלקת הנר לבד, נמצא שהנר בחנוכה הוא החנוכה ממש לכך שייך לומר נר חנוכה כמו פתילת הבגד. ולכאורה דבריו פליאים הלא אינו דומה לפתילת הבגד, דשם באמת אינו כאן רק הבגד שנעשה פתילה, אבל כאן באמת איכא עוד מצוה אחרת במצות חנוכה, כמו שאמרו בפירוש בש"ס [שבת כא, ב] לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ועיין פרש"י דצריך לומר הלל ועל הנסים בהודאה.

והרמב"ם בפ"ג מחנוכה [ה"ב] כתב בזה"ל, וכשגברו ישראל על האויבים וכו', ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו וכו' ימי שמחה והלל ומדליקין בהם הנרות בערב וכו', וימים אלו הן הנקראים חנוכה, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה וכו'. בכל יום משמונת הימים אלו גומרין את ההלל ומברך וכו' כדרך שמברך על המגילה עכ"ד עיי"ש. הרי דישנם בחנוכה עוד מצות מלבד הדלקת נרות, ואדרבא מלשון הרמב"ם משמע דהימים הן הן הנקראים חנוכה וההדלקה הוי רק חלק מן הימים, כמו שכתב ואלו הן הנקראים חנוכה והדלקת נרות בהן מצוה, הרי דכתב דעיקר החנוכה הוויין הימים, והדלקת נרות בהן משמע דהדלקה בהן הוי חלק מהן, וא"כ דברי ההון עשיר צ"ע בדקדוקו ממשנה הנ"ל.

"ואולי יש לומר בישוב דברי ההון עשיר, דאינו דומה לשבת ויו"ט ויוה"כ דשם עיקר המצוה הוי הימים, והדלקת הנר הוי ענף ממצות הימים, אבל כאן הוא להיפך עיקר מצות חנוכה הוי הדלקת הנר ושאר המצות הוויין רק ענפים ממצות נר חנוכה. ועפי"ז אתי שפיר ג"כ דיוקו, דכיון דזה עיקר חנוכה והשאר הוויין רק חלק ממנה, שייך שפיר לומר עליו נר חנוכה, מפני שזה עיקר חנוכה כי השאר לקוחים ממנה, וא"ש ולק"מ.

"ויש להסביר הדברים למה עיקר המצוה הוא בהדלקת הנר, וההלל והודאה הוי רק סניף וענף ממצות הדלקת הנר, עפי"ד הרמב"ם במורה (מובא בספרי רבינו ישמח משה ובייטב פנים לנכדו הגה"ק ז"ל) כי האמונה בגדולת הבורא ב"ה ובנסיו ובנפלאותיו והציור בלב הוא עצם השבח, והדבור הוא רק סיפור השבח המצויר בלב ..והשתא אם לא יהיה נקבע בלבם אמיתת הדבר להאמין בהקב"ה ובנסיו ובנפלאותיו, הוויין ההלל וההודאה לריק וכלא היו.וידוע דהנרות דחנוכה אשר שרשן הוא הארה מהאור הגנוז כמבואר בסה"ק, פועלים להאיר עיניו ולבו של האדם הישראלי. ויש לדייק כן בלשון הזהב של רבינו הרמב"ם שכתב בזה"ל, ומדליקין בהן הנרות וכו' להראות ולגלות הנס עכ"ל.

היינו שהנרות מאירים את שכל האדם הישראלי לראות בעין שכלם ממש את הנס בגילוי, ואז כשנקבע בלבם אמיתת הנס יכלו לאמור ההלל וההודאה מעומקא דלבם באמת ואמונה, ועפי"ז שפיר הוויין הנרות עיקר החנוכה, וההלל והודאה חלק מהם, ודברי ההון עשיר הם מדוקדקים ודו"ק". עכ"ל אא"ז.

וצ"ע שהרי הרמב"ם (בפ"ג ה"ד) כתב בהדיא לברך 'נר של חנוכה' ולא 'נר חנוכה'?

אלא נראה לבאר בב' הנוסחאות של 'להדליק נר חנוכה' או 'נר של חנוכה' כך. דהנה יש פלוגתא בין רש"י להרמב"ם, דרש"י ס"ל [שבת כא, א] דימי החנוכה הוקבעו על הנס דשמן בלבד, ולא מפני הנס דנצחון המלחמה וישועת ישראל מידי היונים, והרמב"ם ס"ל דהוקבעו על ב' הניסים דנצחון המלחמה ופך השמן. ועי' בארוכה בכל זה בלקוטי שיחות ח' יו"ד (ע' 142 ואילך).

ולפי"ז י"ל דלדעת רש"י מתאים לברך 'נר חנוכה' כיון שהנר בחנוכה הוא החנוכה ממש, כמו פתילת הבגד וכו' כנ"ל, משא"כ לדעת הרמב"ם שהוקבעו על ב' הניסים דנצחון המלחמה ופך השמן לכן אי אפשר לברך 'נר חנוכה', כיון שהנר בחנוכה אינו (לבד) החנוכה ממש מפני שיש גם הנס דנצחון המלחמה וישועת ישראל מידי היונים, ולכן ס"ל דצ"ל 'נר של חנוכה'.

ברם בענין זמנו של נצחון המלחמה בנס חנוכה מצינו ב' שיטות בראשונים: א) דעת הרמב"ם שהיה בכ"ה בכסלו. ב) דעת המאירי ש"תגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו". ועי' בזה בארוכה בלקוטי שיחות חלק ל (ע' 204 ואילך), ושכ"ה דעת רבנו הזקן כדעת המאירי (ע"ש בהערה 4), וכמ"ש בלקוטי תורה צו (טז, א): ד"יו"ט דפסח הוא ביום שנעשה הנס, משא"כ בחנוכה ופורים שהן ביום המנוחה". ועי' בלקוטי שיחות חלק י (ע' 143 הערה 12): "שמזה מוכח שהקביעות דחנוכה הוא משום הנס דנצחון המלחמה" וע"ש בשוה"ג ובהערה 10 שם.

ולפי"ז דרבנו הזקן ס"ל כדעת המאירי שהקביעות דחנוכה הוא משום הנס דנצחון המלחמה, אינו מובן מדוע ס"ל דמברכין 'להדליק נר חנוכה' ולא 'נר של חנוכה', והרי לדידי' שהוקבעו על ב' הניסים דנצחון המלחמה ופך השמן לכאורה אי אפשר לומר 'נר חנוכה', כיון שהנר בחנוכה אינו (לבד) החנוכה ממש מפני שיש כאן - ובעיקר - הנס דנצחון המלחמה וישועת ישראל מידי היונים, ולכן היה צריך לברך 'נר של חנוכה' דוקא?

וי"ל עפ"י שמבאר כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חלק ל (ע' 207) בפלוגתת הרמב"ם והמאירי, דלדעת המאירי הנס דנצחון המלחמה נחשב רק כהכשרה להעיקר (וע"ש הערה 25), משא"כ לדעת הרמב"ם הוא ענין עיקרי בחנוכה, ע"ש בארוכה. ולפי"ז דרבנו הזקן ס"ל כדעת המאירי שהעיקר בחנוכה הוא הנס דפך השמן, והנס דנצחון המלחמה נחשב רק כהכשרה בלבד, א"כ שפיר מתאים לברך 'נר חנוכה' כיון שבאמת הנר בחנוכה הוא החנוכה ממש, כמו פתילת הבגד וכו' כנ"ל, משא"כ לדעת הרמב"ם - לשיטתיה - דכיון דס"ל דהנס דנצחון המלחמה הוא ענין עיקרי בחנוכה, א"כ אי אפשר לברך 'נר חנוכה', כיון שהנר בחנוכה אינו (לבד) החנוכה ממש מפני שיש הנס דנצחון המלחמה וישועת ישראל מידי היונים, ולכן ס"ל דצריך לברך 'נר של חנוכה'.

עפי"ז א"ש דעת רבנו הזקן אפילו לדעת המאירי - הגם שבלקוטי שיחות חלק ל שם בהערה 22 כתב: "מובן שאין מכאן הכרח שאדה"ז מכריע (להלכה) כדיעה זו שהיה בכ"ד, וכידוע בכ"מ בפנימיות התורה, שמבארים ענין לדיעה אחת אף שאינו להלכה (דהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים - עירובין יג, ב). ולדוגמא הביאור בלקו"ת (נצבים מה, סע"א. וכ"ה בכ"מ) בענין 'שופר של יעל פשוט' אף שאינו להלכה (טושו"ע ואדה"ז ר"ס תקפו). אבל עכ"פ לעניננו - הביאור בהמאמר הוא (בעיקר) לדיעה זו", עכ"ל - בכל אופן לפי הנ"ל גם לדעת המאירי אין זה סותר הנוסח הברכה של 'להדליק נר חנוכה', וא"ש מאד.

בספר הערכים החדש (כרך ח'), בערך "אחד - ביחס לועד", מאריך לבאר הקשר והחילוק, בין מילת "אחד" המורה על יחו"ע, למילת "ועד", המורה על יחו"ת. דהיינו, שמצד אחד מבאר הקשר ביניהם דשניהם מורים על ענין היחוד, ומצד שני מבאר החילוק ביניהם, ד"אחד" שייך ליחו"ע, ו"ועד" שייך ליחו"ת.

ויסד דבריו ע"פ מש"כ הזוהר, הובא בשער היחוד והאמונה פ"ז, ד"ועד" הוא "אחד" ב"חלופי אתוון", דהיינו, שע"פ ענין תמורות האותיות המובא בקבלה, מובן השייכות בין "ועד" ו"אחד", כמבואר בספר הערכים שם באריכות נפלא.

ויש להעיר על עוד ענין שאינו מבואר שם, והוא ע"פ המובא בדא"ח בכ"מ (עטרת ראש (שער ר"ה ע' ח), מאמרי אדה"ז תקס"ח (ח"א, ע' תקלו), שער היחוד (לאדה"א, סוף אות כב)), דהקשר בין "אחד" ל"ועד", ושייכותם לענין יחו"ע ויחו"ת, אינו רק בגלל הדמיון באותיותיהם כנ"ל, אלא דגם תוכנם מורה על הנ"ל, דהיינו, שהתוכן דמילת "אחד" מורה על ענין יחו"ע, בניגוד להתוכן דמילת "ועד" שמורה גם על היחוד, אבל רק על ענין יחו"ת. והביאור: "אחד" מורה על האחדות הפשוטה והבלי גבול שלמעלה מעולמות, והוא ענין יחו"ע, דאינו נרגש אלא הבלי גבול דאלקות. אבל "ועד", דענינו נצחיות הזמן, מצד אחד מורה על זמן והגבלת העולמות, אבל מצד שני הוא הבלי גבול של הזמן - נצחיות. וזהו ענין יחו"ת, שנרגש אלקות בתוך העולמות.

ונמצא דשניהם - אחד וועד - מורים על ענין יחוד אלקות בעולמות, אלא ש"אחד" מלמעלה - יחו"ע, ו"ועד" מלמטה - יחו"ת.

ידועים דברי חז"ל (במדבר רבה פי"א, ג) שבברכת כהנים יש ששים אותיות, וע"ז נאמר "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה" כו'. ולכן גם בקריאת שמע שעל המטה אומרים את פסוקי ברכת כהנים בסמיכות לפסוק זה (ראה בהנסמן בסידור אדה"ז עם הערות וציונים להרב ראסקין שליט"א).

ויש להעיר על דבר פלא, שבשולחן ערוך אדמו"ר הזקן יש סימן ארוך במיוחד העוסק בדיני ברכת כהנים - סי' קכח - והנה בסימן זה יש בדיוק ששים סעיפים!

לענין בכורים נאמר בכתוב: "ושמת בטנא" (תבוא כו, ב). ובבעל

הטורים על אתר כותב ש"טנא" בגימטריא ששים (ומקשר לזה שבכורים הם א' מששים).

ויש להוסיף בדא"פ:

הרמב"ם מביא פסוק זה וכותב (הל' בכורים פ"ג ה"ז): "הבכורים טעונין כלי, שנאמר 'ושמת בטנא'".

וכד דייקת, לימוד זה יומתק מאוד לפי הרמז הנ"ל, שהרי כשם שתיבת "טנא" היא בגימטריא ששים - כך גם תיבת "כלי" היא בגימטריא ששים! ואם כן, כשכתוב "ושמת בטנא" (60) - הרי זה מלמד שצריך "כלי" (60). וק"ל.

---

*) לכבוד ששים שנה לנשיאות רבינו

זכינו לאחרונה וי"ל ספר יקר וחביב ונקרא "מבית הגנזים" - "מכתבים, מסמכים וכתובות, תמונות וציורים, תפילין, מגילות, וחפצים ספרים נדירים וכתבי יד". והוא "מ'בית הגנזים' אשר בספריית אגודת חסידי חב"ד - אוהל יוסף יצחק - ליובאוויטש" ונערך ע"י מנהלו הרה"ת ר' שלום דובער שי' לוין. ובאמת טמון בו פנינים ואוצרות מתורתנו הק' ובפרט מדברי רבותינו נשיאינו. ואחרי הבעת תודה (ובוודאי תודת הכלל) להמו"ל, ומדי חפזי, כמה זוטות והערות ואי אלו תיקונים.

בעמוד מח מצטט מיומן כ"ק אדמוהריי"צ נ"ע מיום ז' טבת תש"ה מהכיתוב הראשון שכתב לאחרי שש שבועות שחלה ל"ע: "...והשי"ת יחזקני ויאמצני ויצליחני בעבודתי הק' בהרבצת תורה ביראת שמים בחיזוק המוסדות בחינוך הכשר ....." ולהלן בע' נו (במקומו) צוטט (אותו קטע) "בחיזוק היהדות.." ויש לברר בגוף הכתי"ק איזה תיבה כתוב ('המוסדות' או 'היהדות').

שם שרשם כ"ק אדמו"ר בראש היומן: "יומון [באות וא"ו שני'!] תש"ה" וחבל שצילומו אינו מופיע...

בעמוד נב ביום "א, יב מ"ח" לאחרי קטע הראשון הושמט קטע השני [ע"פ צילום העמוד הנדפס שם] וזלה"ק: "בשעה אחד עשר קודם התפלה הוכרחתי לשכוב במטה לנוח ושכבתי עד שעה חצי הראשונה ואז יכולתי להתפלל ובשעה שלשית שוב שכבתי במטה כשתים וחצי שעה."

שם ביום "ב, יג מ"ח" הושמט קטע הראשון [ע"פ צילום הנ"ל] וזלה"ק: "בלילה העברה ישנתי לא בטוב ובקומי בבקר הי' ראשי כבדה עלי ואחרי כן הוטב לי."

ביום "ה, טז מ"ח" בהזכירו חמותו (ליום היאצ"ט) כותב "מרת יוכבד בת לאה" ואינו מזכיר שם אבי'ה. [וראה שם פלא שמזכיר שכ"ק אדמו"ר "מעורר אותי" וכן להלן ביום "ג, יז טבת", ובכל פעם שמזכירו מוסיף תואר "הרב, הרה"ג" וכיו"ב ו"שליט"א" עיי"ש וד"ל].

בעמוד פה שו"ה בלב נדפס מ(א)חלים וצ"ל מאחלים, ויש לתקן בעמודים בהאים ובכ"מ בכמה מהשמות והתיבות ואכ"מ.

בעמוד רסז נדפס "הנראים בשלושת התמונות משמאל לימין" וצ"ל מימין לשמאל [כפשוט]. ולהעיר שצולמו בדיוק שנה (ויום) אחרי בוא כ"ק אדמו"ר!

בגליון תתקצ עמ' 85 כותב הרב א.א. "כנראה שהמשנ"ב השתמש הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז, וזאת מבלי לציין כלל שלשונות אלו נלקחו משו"ע אדה"ז". וממשיך להביא ד' דוגמאות מהעתקת קטעי סעיפים "שאכן מוכיחות את הקביעה הנ"ל".

והנני להביא בזה עוד דוגמא בולטת לכך, בשו"ע אדה"ז סי' תצד כותב אודות קריאת עשרת הדברות בטעם העליון או בטעם התחתון, ומקורו מהמשאת בנימין (ומהחזקוני), ובמג”א העתיק חלקו, וז"ל שם: "כתב המשאת בנימין סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ וה"ה שאר סופי פסוקי' או אתנחתא וכשקור' בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצ"די בפת"ח ובחזקוני פ' יתרו כת' שבעצרת שהיא דוגמת מ"ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א' פסוק א' ודברות לא תרצח בנגינות קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו' בנגינות גדולות לעשותם פסוק א' כי לא מצינו פסוק בתורה מב' תיבות וגם באנכי וגו' יש נגינה גדולה ע"ש ובס' אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש":

בשו"ע רבינו הזקן על אתר מביא ההלכות הנ"ל בלשונו בסעיפים ח, ט, י וי"א:

ח) בעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות האחד עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאוד דהיינו שאנכי ולא יהי' לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמ"ץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפוי' ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמ"ץ כיון שיש שם סוף פסוק והתי"ו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתי"ו דגושה והאלף נקודה קמ"ץ וכן לא תגנוב התי"ו דגושה.

ט) והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהי' לך פסוק שני ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמ"ץ שיש שם סוף פסוק וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק שני ולפי זה הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק אחד ולפי זה כל תי"ו מהם רפוי' והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא.

י)וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפני עצמה שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים.

יא)והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד.. אם כן גם כשקוראין בפעם אחד הם נקראים בנגינה המחברת אותן לעשות מכולן פסוק אחד כמו שהם באמת פסוק אחד שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים .. לכך הם נקראים בנגינה המפסקת אותן .. ומכל מקום בעצרת נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות .. ויש נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעולם אף בשבת פרשת יתרו ובשבת פרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני.

ע"כ משו"ע אדה"ז.

והמשנ"ב מעתיק ד' סעיפים שלמים משו"ע אדה"ז מבלי לציין המקור (ג' סעיפים הראשונים והתחלת סעיף הד' מועתקים מילה במילה ממש, ושאר סעיף הד' בשינויים קלים).

במשנה ברורה סי' תצד ס"ק ג' מובא: "מבחודש השלישי. וקורין הדברות בטעם העליון ועיין בבה"ל שביארתי בארוכה".

ובביאור הלכה שם:

"מבחודש השלישי. עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהי' לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפוי' ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהי' לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפוי' והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא.

וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם.

זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות .. ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים"*.

*כידוע) שהרבה פעמים מובא במ"ב משו"ע אדה"ז בשם "אחרונים" .המערכת

בגליון תתקפה העיר הרב י.ש.ג. בנוגע ללשון פיתוי כלפי מעלה והביא שהמערערים נגד לשון זה הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן שפיתוי הוא על דבר שקר ועיי"ש.

ויש להעיר (בנוסף למה שהעיר הרב הנ"ל מהמדרש רבה) מלשון רש"י ריש פרשת תולדות (בד"ה ויעתר לו) "נתפצר ונתפייס ונתפתה לו" ובגור ארי' שם מבאר "..דלא שייך פיתוי רק אצל מי שמעבירו מרצונו אבל פיתוי האמור כאן הוא עניו פיוס שנתפייס לעשות בקשתו".