ברשימות חוברת כ"ג מבאר כ"ק אדמו"ר, החילוק בין בהמות לעופות, וז"ל: בהמות נפיש חיותי' ~ בעניני עוה"ז ~ כי נבראו מן העפר, חומריות וגשמיות. עוף מן הרקק, מים ועפר, שמים מאחד הנפרדים, וכחלוק תערובת לח בלח או יבש ביבש, אינו חומרי כעפר. זוטר חיותי'. אינו עלול כ"כ לטומאה. עופות טהורים מרובים מטמאים, טהורים אין מספר (חולין ) משא"כ בהמות.

ובסופה מבאר החילוק בשחיטתן: והנה בבהמה שאין הרוחניות שולט על הגשמיות, אינו די' בשחיטת סימן א' ~ אין ושחט אלא ומשך (חולין ). משא"כ בעוף כשרואין שמתוקן הוא בעניניו הגשמים או הרוחנים אנו יודעין שכדבעי הוא. ושחיטת רוב הסימן מספיק וכו' עכ"ל, הנוגע לעניננו.

ולכאורה ראה להקשות, דבמאמר ד"ה אשרי תבחר ותקרב (סה"מ מלוקט ח"ה ע' רל"ד) מביא כ"ק אדמו"ר דברי הגמ' הנ"ל (בחולין כז, ב) ומבאר ע"ד הנ"ל דבהמה שנבראת מן העפר (יבשה) שלכן יש לה חיות בריא וחזק, רומז על נפש הבהמית כמו שהיא בתוקף הגסות, ולכן הכשרה הוא בשני סימנין. ועוף שנברא מן הרקק, מים ועפר, רומז על נפש הבהמית כמו שהיא בדקות.

ובקטע שלאח"ז, מבאר וז"ל: ויש לומר דזה ששמירת בהמות הוא גם בחצר שאינו מקורה (אף שעופות הם בדקות יותר), כי דקות דנוגה אינו ניכר כ"כ, ולכן צריך לשמירה יתירה . . בכדי למצוא את הרע שבשכל... עיי"ש באריכות.

אשר מדברי המאמר משמע דבנוגע להבהמה עצמה, מכיון שהיא בגסות יותר צריכה להכשר גדול ביותר, משא"כ בעוף, אבל לענין ידיעת האדם, אדרבה העוף צריך לשמירה יתירה ~ כי הוא פורח כו' כמבואר שם בארוכה, אבל מהרשימה משמע דגם לענין ידיעת האדם מהני שחיטת הסימנין "כשרואין שמתוקן הוא בעניניו הגשמיים או הרוחניים (סימן אחד) אנו יודעין שכדבעי הוא.

ואולי יש לחלק, דבהרשימה מדבר בענין העוף כמו שהוא מצד עצמו, וע"ז אומר דמכיון שהעוף מצד עצמו הוא דק יותר, ע"י הכשר סימן אחד די לדעת שהוא כדבעי אבל בהמאמר מדבר בנוגע לשמירת העוף, והיינו לא כמו שהוא מצד עצמו, אלא כמו שהוא מצד תכונתו. שיכול להגיע עי"ז למצב לא טוב.

שם בהרשימה הב' "אלא תנאי בשחיטה" "הזהרו בורידין" להוציא רתיחת הדמים ~ מעניני העולם. ולהעיר מד"ה באתי לגני תשי"ב, אות א': ". . אחר הבדיקה אז ירצה לעשות קרבן, ששוחטו, הינו שהבשר כו' נשאר בשלימות אלא שמוציא ממנו החיות ~ שמוציא החיות מענינים גשמיים, והיינו שגוף הדברים הגשמיים נשאר, אבל משתמש בהם רק בכדי שיהיה לו תוספת כח בעבודת הוי' . ." ע"כ.