ברשימות חוברת קכט (לפ' וארא ה'תשנ"ח) מבאר כ"ק אדמו"ר את דברי הגמ' בסיום מסכת נדה "ת"ר שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא שלשה דברי בורות: אשתו של לוט מהו שתטמא אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא וכו'".

ונקודת הביאור שם, ששאלתם הייתה: היות והפיכת גופה של אשת לוט למלח הוא עניין ניסי, הרי אפשר שיתבצע בב' אופנים: א. שעצם מציאות הגוף תהפוך למציאות מלח, והגוף ותכונותיו אינם, ואז הנס הוא חד פעמי, ואדרבה ע"מ להחזירה למצב הקודם צריך נס נוסף. או ב. שעצם הגוף נשאר בקיומו ובכל רגע מתחדש הנס להופכו (בחיצוניותו) למלח. ובאם היה הנס כאופן הא' אין מקום לומר שיטמא כיון שכל תכונות הגוף אינם, אך אם היה הנס כאופן הב' לכאו' תכונת הגוף שמטמא עוד קיימת.

ותשובת ר"י הייתה שאין נפק"מ איך יהיה הביאור, אין זה נוגע לנדו"ד כיון שמלח אינו בגדר טומאה כלל וכן גם אם נשתנה בכל רגע אינו מטמא. (ועיי"ש הביאור ונפלא הוא).

וכדוגמא לב' האופנים בנס, מביא כ"ק אדמו"ר מעניין מכת דם שאפשר לפרש "שבכל רגע ורגע ממשך המכה היה נעשה הנס דהפיכת המים לדם, או להיפך דברגע הא' נהפכו המים לדם ומשם ואילך ה"ה מים (שנהפכו להיות דם) בטבע, ואדרבה (כדי להחזיר הדם למים) צריך נס...".

והנה עניין זה בכללותו (נאמר בכ' אב תשי"א, ו) נדפס בלקו"ש חי"ח (שיחה ב' לפ' חוקת) ושם מביא כ"ק אדמו"ר כדוגמאות לחקירה בענין הנס, לאופן הא' מידו של משה שנעשתה מצורעת כשלג ונשתנתה לגמרי עד שהיה צריך להשיבה לחיקו (נס חדש) ע"מ שתשוב לטבעה. וכדוגמא לאופן הב' (גם) את מכת דם שבכל רגע ורגע היה הנס - כדבר נוסף על מציאות המים - להופכם לדם.

ולכאו' צ"ב (כפי שהעירו כבר בכ"מ) השינוי שבין הרשימה לשיחה. שברשימה, חוקר כ"ק אדמו"ר באופן הנס דמכת דם גופא, ובשיחה נפשט בפשטות שמכת דם הייתה כאופן הב'.

ואולי אפשר לבאר, ובהקדים:

י"ל בדא"פ שהחקירה בגדר מכת דם תלויה בכללות עניינם של מכות מצרים. שנחלקו בזה ר"א ור"ע אם הייתה כל מכה של ארבע מכות או של חמש מכות. ובלקו"ש חט"ז (שיחה ה' לפ' וארא) מביא כ"ק אדמו"ר את ביאור הראשונים, שלדעת ר"א חדרו המכות בהד' יסודות של הדבר הנלקה, ולדוגמא במכת דם לא לקו המים רק בהיותם מציאות של מים, אלא גם שאר היסודות שבמים. ולדעת ר"ע (נוסף ע"כ) חדרה כל מכה (גם) בחומר ההיולי של הדבר שהוא מופשט מד' היסודות, ולכן הייתה כל מכה של חמש.

ומבאר שם, דב' דעות אלו תלויות בעוצם החדירה של טומאת מצרים, שבהתאם לכך ניתנו המכות ע"מ לבטל הטומאה. ולכן מתבטא עניין זה גם באיסור חמץ המסובב מטומאת מצרים.

ובהמשך השיחה תולה כ"ק אדמו"ר (על יסוד ביאור הרוגצ'ובי) את ב' הדעות הנ"ל במחלוקת ר"י וחכמים דלר"י "אין ביעור חמץ אלא שריפה" ולחכמים אף "מפרר וזורה לרוח כו'", דלדעת ר"א שהמכות (וממילא טומאת מצרים) היו בדבר הנלקה כפי שהוא בציור ד' יסודות, הרי די בביעור מציאותו של החמץ כפי שקשור עם התואר והצורה דהחמץ. משא"כ לדעת ר"ע שהמכות (וטומאת מצרים) חדרו גם לחומר ההיולי עצם החומר דהחמץ, הרי שלא די בהשבתת צורתו ונדרש גם ביעור החומר - בשריפה.

ולפי"ז לכאו' אפשר לתלות ב' האופנים הנזכרים בנס דמכת דם בב' הדעות האם חדרו המכות גם לחומר ההיולי. דאם שינתה מכת דם גם את חומר ההיולי (עצם החומר) של המים, הרי שנשתנתה מציאותם, ואין הנס כדבר נוסף. וא"כ נשתנו המים לגמרי והפכו לדם כאופן הא' בנס. ואם שינה הנס רק את ד' היסודות הרי שאי"ז בעצם המים, וה"ז כדבר נוסף עליהם, ולכן צריך להנס להתחדש בכל רגע. [עפ"ז יומתק מה שברשימה מגדיר את האופן הא' כ"יותר קשה", כי זהו נס של ה' מכות החודר גם בחומר ההיולי, ודו"ק]

לפי"ז יובן מה שבשיחה (שבחי"ח) נפשט שמכת דם הייתה כאופן הב'. שהרי בדין ביעור חמץ נפסקה הלכה כחכמים, שאף מפרר וזורה לרוח, הרי שטומאת מצרים - וממילא המכות - חדרו רק בד' יסודות, כדעת ר"א. נמצא שההלכה נפסקה שהנס לא חדר בעצם החומר, ומובן שהוא נס המתמשך בכל רגע כמבואר שם.

א"כ צ"ל, שברשימה מציג כ"ק אדמו"ר את ב' הדעות כב' הצדדים בחקירה. ובשיחה (שמביא דוגמאות אחרות לב' הצדדים) מכריע החקירה כדעה שנפסקה להלכה.

ואולי אפשר להמתיק על יסוד זה עניין נוסף (ע"ד הצחות):

דבשיחה הנ"ל בחט"ז מוסיף כ"ק אדמו"ר, דדעת רבי יוסי הגלילי ש"במצרים לקו עשר מכות", היינו שכל מכה הייתה רק של מכה אחת, וחדרה רק בתואר הדבר הנלקה כפי שמצוייר מהד' יסודות, היא לשיטתו שחמץ מותר בהנאה שזה מוכיח שהאיסור הוא רק בתואר הדבר ולכן נאסר הוא רק בשימוש הקשור עם תואר מסויים (עיי"ש הביאור).

ובהערה 23 "אבל להעיר שבשמו"ר גריס ר' יהושע, ודעת ר' יהושע היא דחמץ אסור בהנאה". וזהו לכאו' סותר לביאור בשיחה.

אך לפי הנ"ל אפשר לומר, שר' יהושע קאי לשיטתיה בעניין אשת לוט שאין מביטים כלל על אופן הנס (וממילא עומק החדירה של המכה), אלא שכיון שמציאותה במצבה העכשווי היא מלח ממילא אינה מטמאה, וכן יאמר גם בענייננו שאין להתייחס לכך שהמכה (והאיסור) רק בתואר, מ"מ כיון שלפנינו דבר איסור הרי נאסר גם בהנאה. [ומ"מ יש לחלק בין איסור חמץ לאיסורים אחרים המותרים בהנאה, ודו"ק].

ועי' בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות שסתם רבי יהושע הוא רבי יהושע בן חנניא.

[וראה בכ"ז מה שהאריך הרה"ג הרה"ח ר' אברהם גערליצקי ב"הערות וביאורים" גליון תשמו עמ' 16].