ברשימות חוברת כ"ו ע' 4: (מצות מילה) היא המצוה היחידית שרישומה ניכר בגוף ממש (עייג"כ שבת קל.).

ובערות הפיענוח שכנראה הכוונה להמסופר שם אודות אלישע בעל כנפים וכו', עיי"ש.

ומקשים העולם: למה לא פירשו שהכוונה להמפורש שם שבמילה נאמר "שש אנכי על אמרתך", ובפרש"י ש"זו מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות בדוד שראה עצמו בבית המרחץ וכו'".

ויש לתמוה עליהם טובא:

א) לדעתם ~ למה לא ציין כ"ק אדמו"ר (גם) לפרש"י שהוא העיקר? ובפרט שלפירוש התוס' (ד"ה שש) אין זה שייך כלל למ"ש במנחות!

ב) אפילו את"ל שהציון לשבת כולל גם פירש"י ~ תמוה ביותר מהו הצורך לציין לפרש"י שבת שמביא ממנחות, הרי מוטב לציין לכתחילה למנחות!

[וראיתי מי שרצה לתרץ טעם הציון לשבת ולא למנחות, לפי שבפרש"י שם מובא הלשון "יחידה", היינו, שזוהי המצוה היחידה שרישומה ניכר בגוף.

אבל, נוסף על הדוחק שבדבר ~ לא לציין להסוגיא במנחות ששם הוא מקור הדברים, אלא להמובא משם בפרש"י שבת, אך ורק בגלל הלשון "יחידה", אף שתוכן הענין מובן בפשטות גם מהסוגיא דמנחות ~ הרי גם בפרש"י בשבת לא נמצא הלשון שמילה היא מצוה יחידה שרישומה ניכר בגוף:

בגמרא שם, שמילה "קיבלו עליהם בשמחה", "דכתיב שש אנכי על אמרתך". ומפרש רש"י היכן נרמז בפסוק זה שקאי על מילה ~ בתיבת "אמרתך", אמרה מיוחדת שלך (ע"ד ה"א הידיעה), שקאי על מילה, שהיא "אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות"; ולאח"ז מפרש מ"ש "שש אנכי על אמרתך", שקיבלוה בשמחה, מפני ש"כל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה . . אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות כו'" שדוד נצטער במרחץ עד שנזכר במילה ונתיישבה דעתו, היינו, שהזכרון על המילה ביטל הצער, ענין השמחה].

ג) ועוד ועיקר: אם הכוונה לציין להסיפור שדוד המלך נצטער במרחץ עד שנזכר במילה (בין אם הציון הוא למנחות, או להמובא בפרש"י דשבת) ~ מספיק הציון כשלעצמו (כרגיל בכגון דא), ואין צורך להוסיף "עייג"כ"!

ועכצ"ל בכוונת כ"ק אדמו"ר, שאין זה ציון מראה-מקום שמילה היא המצוה היחידה שרישומה ניכר בגוף, ובפרט שמאי קמ"ל?! ולכן פירשו בהערות הפיענוח כפי שפירשו.

וכדאי להוסיף ולהעיר [ולפלא שלא הדגישו זאת בפירוש] שסיפור הגמרא אודות אלישע בעל כנפים הובא בביאור החילוק שבין (ע"ז ו)מילה לתפילין:

"כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון ע"ז ומילה כו' וכל מצוה שלא מסרו כו' כגון תפילין כו'", ובהמשך לזה מובא הסיפור דאלישע בעל כנפים.

[ובזה פלוגתא בין רש"י לתוס': בפרש"י ~ "דלא מסרו עלי' אלא אלישע לבדו", ובתוס' ~ "אמר לי' כנפי יונה, הרי שלא מסר עצמו לומר תפלין הן"].

ועפ"ז (ובפרט לפי' התוס') יומתק יותר כוונת ה"עייג"כ" ~ שבמילה לא מצינו שבמקום למסור נפשו יאמר שלא מל, ויהי' נס שיראה כאינו מהול, כמו הנס שהתפילין נראו ככנפי יונה. ובזה מודגש יותר שמילה רישומה בגוף, הו"ע שלא ניתן לשינוי גם לא בדרך נס.