ב"רשימות" חוברת ס' מבאר כ"ק אדמו"ר את שי' אדה"ז בשו"ע סתקפ"ח בהנוגע לר"ה שחל בשבת דהא דאין תוקעין בו הוא משום עובדין דחול והגזירה דרבה דשמא יעבירנו באה לחזק שבות זה שלא ידחה כמו שנדחה בכל יו"ט של ר"ה, ומבאר שם למה צריכים לשני הענינים משום דכ"א בפ"ע אינו מספיק ע"ש בפרטיות.

ומוסיף שם עוד נקודה בהא דהגזירה דרבה אינו מספיק לדחות את המצוה דתק"ש: ואולי יש להחזיק סברא זו מדעת ר' יוסי לענין לולב (סוכה מא, ב) שגם אם עבר והוציא פטור כיון דעסק במצוה, ואף דאין הלכה כר' יוסי לענין חיוב חטאת דאורייתא בכ"ז אהני לדחות גזירה דרבה דרבנן" עכל"ק.

והדברים לכאורה בלתי מובנים כלל - ומכמה טעמים: א) כמו שהקשו כבר המו"ל (בהערה 9 שם) דהרי הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב ה"י פסק כר' יוסי.

ואף שכבר העיר בשעתו בהערות וביאורים (גליון תשיד) העורך שי' דהמאירי בסוכה שם כתב ד"יש פוסקים כר' יוסי אלא שרוב מפרשים פוסקים שחייב", ורצה לומר דאולי נתכוין רבינו לדברי המאירי, אך באמת בנדו"ד זה דוחק גדול לומר כן, משום דכידוע דע"פ שי' אדה"ז הנ"ל מבאר רבנו את אריכות לשון הרמב"ם לגבי תק"ש בשבת, בהל' שופר פ"ב ה"ו (ראה אג"ק ח"ב עמ' רמג ועמ' רסד להגרש"י זוין, וכן באגרת להגר"י מעסקין אג"ק ח"ט ע' רג) היינו שזהו מקורו של אדה"ז, וא"כ תמוה לומר דכשבא רבנו לבאר שי' אדה"ז דקאי בשי' הרמב"ם, יתעלם משי' הרמב"ם לגבי טעה בדבר מצוה, ויכתוב בפשטות דאין הלכה כר' יוסי, ויתכוין בזה לדברי המאירי דלא כהרמב"ם.

ב) עוד יש להבין בעיקר הסברא דאף דאין הלכה כר' יוסי בכל זאת אהני סברתו לדחות את הגזירה דרבה, דלכאורה אי לית לן לדר' יוסי ואם עבר והוציאו יהיה חייב חטאת א"כ איך זה דוחה את הגזירה דשמא יעבירנו? וגם ע"ז כבר עמדו בשעתו בהעו"ב הרב גערליצקי שי' והרי"מ וואלבערג שי' והניחו בצ"ע.

ג) עוד תמוה קצת הלשון "חיוב חטאת דאורייתא בכ"ז אהני לדחות הגזירה דרבה דרבנן" מהו ההדגשה כאן בדאורייתא ודרבנן וכבר העיר ע"ז הרב וואלבערג שי' שם וג"כ לבסוף הניח בצ"ע.

ב. וליישב כהנ"ל בעז"ה נלפענ"ד להציע פי' הפוך בדברי רבינו ממה שנראה בפשטות, דבאמת להלכה אם עבר והוציאו חייב חטאת - אלא דאכן קיי"ל להלכה כדברי הרמב"ם דאם עבר והוציא פטור מחטאת, ומ"מ אין זה כשי' ר' יוסי בענין זה וכדלקמן. וכמו"כ יש לפרש דהתיבות "לענין חיוב חטאת דאורייתא" לא קאי אדלעיל מיניה וכפי שלומדים בפשטות, אלא זה נמשך להתיבות שלאח"ז, וכמו שית' לקמן.

אלא שבתחילה צריך להקדים כמה הקדמות, (ואף שבהשקפה ראשונה זה נראה קצת ע"ד הפלפול והחידוד, אך לאחר העיון כמדומני שהדברים מתיישבים היטב בלשונו הק' של רבינו. ובפרט שכנ"ל דבפשטות, הדברים תמוהים מאד).

הקדמה א': על המשנה הנ"ל דהשוכח ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת והוציא את הלולב לרה"ר פטור, כתב הר"ן (בדף כ' בדפי הרי"ף) "והך מתני' דוקא בזמן שבית המקדש קיים".

ובפשטות צ"ל דאין כוונתו משום דבזה"ז לא שייך קרבן, דהרי גם שוגג בזה"ז חייב בקרבן לכשיבנה ביהמ"ק, ושייך לומר גם בזה"ז דמי שטעה בדבר מצוה פטור מחטאת, אלא נתכוין לדברי הריטב"א כאן שכתב על משנתנו "שלא אמר ר' יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו. ומיהו האידנא דלולב אינו דוחה שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו, ובטלה מתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו' (כוונתו להמשנה לקמן מב, א) ואידך דר' יהודה דאמר בשבת מחזירין, דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב"ה שדוחה שבת, ולא ידענו למה הביאם רבי אלפסי ז"ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עלי' בגמ' מדאגבהיה נפק ביה".

והיינו דלשי' הר"ן והריטב"א השוכח והוציא את לולבו לר"ה בזה"ז, דאינו דוחה שבת, ואף בביתו אסור לטלטלו, חייב חטאת. ולכן גם תמה הריטב"א על הרי"ף שהביא משנה זו בהלכותיו ותירץ מה שתי' כנ"ל.

אך באמת תקשה קושיא זו גם על הרמב"ם, דאף שהרמב"ם מביא בספרו גם הלכות שאינן שייכים לזה"ז כידוע, אך בנידו"ד אם שיטת הרמב"ם היתה דהדין דהמוציא את הלולב ביו"ט הראשון של חג, הוא דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, הו"ל לפרש כן להדיא בהל' שגגות שם, דהרי ישנם שם כו"כ דוגמאות לטועה בד"מ, ואמנם הדוגמאות מקרבנות שייכים דוקא בזמן שמקרבים קרבנות אך לאידך ישנם שם גם דוגמאות של פטור מחטאת שאינם תלויים כלל בזמן ביהמ"ק וכגון מי שהיו לו שני תינוקות למול, והבא על יבמתו ע"ש, וא"כ בלולב שלא הזכיר הרמב"ם מאומה ע"ד ביהמ"ק, משמע דלשי' גם בזה"ז ישנו להפטור מחטאת.

ובפרט שעל המשניות האחרות שהזכיר הריטב"א לעיל דמקבלת אשה מיד בנה ומחזירתו למים בשבת וכו' הביאם הרמב"ם בהל' לולב פ"ז הכ"ה, וכתב ע"ז מפורש "בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת" ומשמע מזה באופן ברור לענ"ד דלשי' הרמב"ם הפטור מחטאת בלולב הוא גם בזה"ז.

ולכאו' טענת הריטב"א (והר"ן) היא טענה חזקה על הרמב"ם, ומילא על הרי"ף עוד תי' הריטב"א דאפשר שהביאה ללמד מה שאמרו ע"ז בגמ' דמדאגבהיה נפק ביה, אך על הרמב"ם א"א לומר כן דהרי אדרבה כבר שקו"ט המפרשים למה השמיט הרמב"ם את האוקימתות שבגמ' שם כשהפכו או כשהוציאו בכלי ואכ"מ. ובכ"א כבר הוכחנו לעיל דלהרמב"ם לכאו' אין חילוק בין זה"ז לזמן ביהמ"ק לגבי לולב, וצ"ב בשי'?

ומצאתי בע"ה בהגהות מצפה איתן למס' סוכה (דף מב, א) שעמד על קושית הריטב"א1 ותירץ "ומיהו י"ל דס"ל דכיון דמה"ת רשות ליטלו בבית בזה"ז, לא מתחייב מחמת דרבנן", ולאח"ז מקשה על סברתו מגמ' בשבת ומתרץ עיי"ש. ומסיק "שכן נראה דהא אין כח בחכמים לחייב קרבן מחמת תקנתן דהוי חולין בעזרה וכ"מ מתוס' פסחים" ע"ש.

היוצא לנו מזה, דלשי' הרמב"ם כיון דמדאורייתא היה לו רשות ליטלו בבית בזה"ז, דהרי מדאורייתא המצוה דנטילת לולב ביום הראשון הוא גם בשבת, הרי אף לאחר שתקנו חכמים שאין נוטלין לולב בשבת, וממילא אפי' בביתו אסור לטלטלו - מ"מ אם שכח והוציא את הלולב לר"ה כדי לצאת בו ידי מצות נטילת לולב יהיה פטור מחטאת, כיון דלולי התקנ"ח אם יביא חטאת הרי"ז חולין בעזרה, א"כ אין כח בחכמים לחייב קרבן מחמת תקנתן.

ואף שלכאו' זה חידוש לומר כסברת המצפה איתן הנ"ל, והריטב"א (והר"ן) להדיא אינו סובר כן, אך בדעת הרמב"ם יש לכאו' הכרח לבאר כן, ושוב אפשר לומר כן גם בדעת הרי"ף, או שעכ"פ כן פירש הרמב"ם בדעת הרי"ף, ושלכן פסק בהל' שגגות בסתמא דפטור מחטאת, ולא חילק בין זה"ז לזמן ביהמ"ק.

ג. הקדמה ב': בגמ' שם בדף מב, א איתא אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור, מאי קמ"ל דטעה בד"מ פטור, היינו הך, מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה, אבל הכא דטעה בדבר מצוה ולא עבד מצוה אימא לא, קמ"ל, ע"ש ברש"י. ורש"י שם בד"ה קמ"ל פירש דמהיכן ידע רב הונא דר' יוסי ס"ל דאפי' היכא דלא עבד מצוה פטור "דשמיע ליה מרביה דלא שני לרבי יוסי בין טעה בד"מ ועשה מצוה, לטעה בד"מ ולא עשה מצוה".

וראיתי בכפות תמרים על מס' סוכה שם שר"ל דרב הונא דקדק את דינו מהמשנה גופא דהמוציא את הלולב לרה"ר פטור "דמי לא עסקינן דהוציא את הלולב ללכת אצל בקי ולא מצא את הבקי, ונמצא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דכיון דלא מצא בקי לא נטל הלולב כהלכתו ולא יצא י"ח" ומ"מ פוטר ר' יוסי. ובכל אופן נמצא דר' יוסי ס"ל דגם הטועה בד"מ ולא עשה מצוה פטור מחטאת.

ובהמשך דבריו שם כתב הכפו"ת "ולענין הלכה ראיתי ברמב"ם פ"ב דשגגות [ה"ח] דפוסק כמ"ד טעה בדבר מצוה ועבד מצוה פטור ולכך לא הביא הא דרב הונא בפ"ג דה' מעילה. אמנם ק"ל דלפ"ז כשהביא הרמב"ם ז"ל פ"ב דשגגות הך דהוציא את הלולב דפטור הי"ל לפרש דוקא כשמצא את הבקי ועשה מצוה אבל לא מצא בקי ולא עשה מצוה דלא נטל לולב כהלכתו חייב. ושמא דלא חש הרמב"ם לפרש זה כיון דגילה דעתו שם בספ"ב דשגגות דפוסק כמ"ד עבד מצוה פטור".

ונמצא לפ"ז דאף שהרמב"ם הביא להלכה את דינו של ר' יוסי דהשוכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מחטאת, מ"מ לא ס"ל כוותיה בעיקר הדין דהטועה בד"מ, משום דלר' יוסי הפטור הוא גם בלא עשה מצוה, והרמב"ם יסבור כר' יהושע - וכפי שפירש ר' שמעון את דעתו של ר' יהושע ולא כר"מ - דהטועה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, אבל לא עשה מצוה חייב וכמבואר בסוגיא דשבת דף קל"ז, ובפסחים דף ע"ב עיי"ש.

וראה באנצ' תלמודית ערך טועה בד"מ שהביא דהמרכבת המשנה ס"ל בדעת הרמב"ם ג"כ כמ"ש, ושכן גם פסק רבנו חננאל בשבת שם, ועוד פוסקים עיי"ש. ואף שהביאו דיש מפרשים בדעת הרמב"ם דגם בלא עשה מצוה פטור, הרי לכאו' פשטות לשון הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב ה"ח הנ"ל "כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה, הרי"ז פטור מחטאת" משמע טפי כהכפו"ת. וכן הא דלא הביא הרמב"ם בהל' מעילה את דינו של ר"ה לגבי עולת העוף שנמצאת בין האגפיים כו' כנ"ל, הוי ראי' אלימתא לכאו' לשי' הכפו"ת בדעת הרמב"ם. ואכמ"ל.

ד. הקדמה ג: לכאורה צ"ב בעיקר דברי רבינו הנ"ל ברשימות - דמצד הסברא דטועה בד"מ פטור, אין מקום לחשש דשמא יעבירנו, משום דגם אם ישכח ויעביר הרי הוא פטור מחטאת - דלכאו' כבר כתבו הרבה מפרשים שאע"פ שאינו חייב חטאת, מ"מ עבר על איסור דאורייתא, וכמו שהביא הרב גערליצקי שי' בהערתו הנ"ל מדברי הערוך לנר בסוכה שם ועוד כו"כ אחרונים שכתבו כן, וא"כ ודאי יש מקום שחכמים יגזרו מצד החומר דאיסור שבת, אפילו היכא דפטור מחטאת, כיון דעכ"פ איסור דאורייתא איכא.

וגם לפי האחרונים דס"ל דבטועה בד"מ גם איסור דאורייתא ליכא, הרי (נוסף למה שבאנצ' תלמודית שם נראה דכשיטה הראשונה מצאנו מפורש בראשונים, ולא נמצא מפורש בשום ראשון כדעה הב', וגם ברוב האחרונים נראה כדעה הא' כנסמן שם) גם לשיטתם יש לחשוש שיעבירנו לאחר שקיים המצוה, וכמ"ש הסמ"ג בהל' שופר ולולב, או שיחשוב שמותר להוציא השופר בשבת משום מצות תקיעה, ובזה ל"ש הפטור דטעה בדבר מצוה וכמ"ש כמה אחרונים וכמ"ש הר' גערליצקי שי' שם בפרטיות וא"כ למה פשוט כ"כ לרבינו דאי ס"ל כר' יוסי, הרי נדחית הגזירה דרבה?

ואולי י"ל דכוונת רבינו היא דלכאורה היה די שחכמים יאמרו דאין חיוב לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת, ולא היו צריכים לאסור את התקיעה, משום דכל החשש הוא שמתוך טרדתו לקיים את המצוה המוטלת עליו, ישכח ויוציא לרה"ר, כדי למצוא את הבקי שילמדנו איך לצאת יד"ח, וברגע שיבואו חכמים ויפקיעו את החיוב של תק"ש, הרי בודאי כבר פחת במדה מרובה החשש שמישהו ישכח ויוציא לרה"ר, וגם אם ימצא מישהו שבכ"ז בטעות, מצד זה שלא יהיו בדלים מהשופר ולולב בביתם - דהרי אם חכמים לא היו אוסרים את התקיעה ואת הנטילת לולב, היה מותר לטלטלם בבית - ישכח ויוציא לרה"ר הרי סו"ס ישנו להפטור דטועה בד"מ.

וזהו מה שנתכוין רבינו שם דמה שצריך גם להטעם דעובדין דחול, משום דמצד הגזירה דרבה לא היה להם לחכמים לאסור את התקיעה, דגם אם היו רק מבטלים את המצוה היה אפשר למנוע את החשש דשמא יעבירנו וכנ"ל, ולכן צריך להטעם דעובדין דחול שמצד זה כמובן יש גם איסור בדבר2.

אלא שלכאו' היה אפשר להקשות ע"ז ולומר דמה שלא מספיק רק לבטל את המצוה כדי להסיר החשש דשמא יעבירנו, משום דדוקא לאחר שחכמים יבטלו את המצוה כדי למנוע מכשול, שוב נמצא דמי שמ"מ יטעה (כנ"ל) ויוציא לרה"ר הרי שוב לא יקיים מצוה בזה ועי"ז יתחייב חטאת - מה שאילו היה עושה כן לפני התק"ח היה נחשב טועה בד"מ, והיה פטור מחטאת, ועכשיו נתחדש מצד התק"ח דאם ישכח ויוציא יתחייב חטאת כיון שכבר בטלו את המצוה - ולכן הוצרכו חכמים גם לאסור את התקיעה ולא יכלו להסתפק בלבטל את המצוה, משום דלאחרי הביטול נוגע עוד יותר להסיר כל חשש שמישהו ישכח ויוציא. וא"כ גם אי ס"ל דהטועה בד"מ פטור צריך גם לאסור את התקיעה מצד שמא יעבירנו, ומה צריך להטעם דעובדין דחול?

אך כבר נת' לעיל דלר' יוסי כל שטעה בדבר מצוה גם אם לא עשה מצוה, פטור מחטאת, א"כ גם לאחרי שחכמים היו מבטלים את החיוב של תק"ש, עדיין היה פטור מחטאת כמו לפני התק"ח, וא"כ מובן דלדעת ר' יוסי הגזירה דרבה בלבד אינו טעם מספיק לאסור את התקיעה בשבת ולכן צריך להטעם דעובדין דחול.

ה. ומעתה לאחר ההקדמות הנ"ל מיושבים הדברים ב"הרשימה" כמין חומר, דשיעור דברי רבינו הוא כדלהלן: ואולי יש להחזיק סברא זו (דגזירה דרבה בלבד אינה מספקת לבאר הטעם שאסרו חכמים לתקוע בשבת) מדעת ר' יוסי לענין לולב שגם אם עבר והוציא פטור (וכיון דלדעתו גם בלא עשה מצוה פטור מחטאת, הרי די שיפקיעו את החיוב לתקוע, ולא צריך לאסור את התקיעה, וכנ"ל בארוכה).

וממשיך רבינו: ואף דאין הלכה כר"י (והיינו דכיון דלהלכה קיי"ל דדוקא בעשה מצוה פטור מחטאת, וכשי' הרמב"ם [דביה עסקינן וכנ"ל דאדה"ז קאי בשי' הרמב"ם] וא"כ לדידן מובן ההכרח לאסור את התקיעה, דא"כ מי שישכח מ"מ ויוציא יתחייב חטאת ע"י התק"ח וכנ"ל, וא"כ שוב לכאו' מספיק הטעם דגזירה דרבה בשביל לאסור את התקיעה?).

הנה ע"ז מסיים רבינו ד"לענין חיוב חטאת דאורייתא, בכ"ז אהני לדחות גזירה דרבה דרבנן", פי' דגם לדידן כיון דמצד הדין דאורייתא, עדיין הוא נחשב כטועה בד"מ, (וכנ"ל מהמצפה איתן) משום דמדאורייתא עשה מצוה, וא"כ אין צריך לחשוש מצד הגזירה דרבה, לבוא ולאסור את התקיעה.

זאת אומרת דלענין חיוב חטאת יש לאוקמיה אדינא מדאורייתא ומצד הדאורייתא הרי היה נחשב כעושה מצוה וממילא היה פטור מחטאת וזה דוחה את התקנ"ח - שמצד הגזירה דרבה - שאינה אלא דרבנן, ולכן אף שמצד התק"ח לכאו' היה מקום לחייבו חטאת לדידן, וממילא היה מובן ההכרח לאסור את התקיעה מצד הגזירה דרבה, אך באמת אינו כן משום דלענין קרבן חטאת יש להתחשב עם הדאורייתא, כדי שלא נביא חולין לעזרה (וכנ"ל מהמצפה איתן) ולא עם הדרבנן, וכיון שלפועל לענין חיוב חטאת הרי הוא בכ"א פטור, גם לדידן, א"כ שוב אינו מספיק הטעם דגזירה דרבה לאסור את התקיעה ואנו צריכים גם להטעם דעובדין דחול וכנ"ל בארוכה.

וגם הקושיא השני' מיושבת דבאמת כוונת רבנו הוא מצד שהוא פטור מחטאת לכן זה דוחה הגזירה דרבה, וגם הדיוק השלישי בנוגע להלשון חיוב חטאת דאורייתא, וגזירה דרבה דרבנן, ג"כ נת' לעיל, וכן גם נת' עצם הסברא אמאי אי ס"ל דטועה בד"מ פטור הרי"ז דוחה את הגזירה דרבה וכמושנ"ת.

ו. ויש להוסיף דלכאו' נראה דכל דברינו הנ"ל תלויים במח' הפוסקים הידועה אם לאחרי שתקנו חכמים שאין תוקעין, אם עבר אדם ותקע אי קיים מצוות תק"ש או לא, דלכאו' כל הנ"ל ניתן להיאמר רק לשי' רעק"א (בדו"ח) וסיעתי', דגם לאחר שתקנו חכמים אם עבר ותקע קיים את המצוה דתק"ש, אבל להפוסקים שכתבו בפירוש דחכמים עקרו לגמרי את המצוה דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת, ואם עבר ותקע לא קיים שום מצוה א"א לומר את דברינו הנ"ל.

ולפ"ז אפשר לשדות נרגא בכל דברינו, משום דכו"כ כתבו בדעת אדה"ז דס"ל כהשי' הב' ועפ"ז נופל כל היסוד דלעיל.

אך באמת לפענ"ד אין צריך להכנס לזה כלל (וזה נוסף על מה שלפענ"ד יש לפקפק אם זהו אכן דעת אדה"ז - ומכמה טעמים - אך אכ"מ) משום דכל המח' הנ"ל הוא רק עד כמה היתה התקנ"ח שאין תוקעין האם נאמר שלגמרי אין בזה קיום מצוה, או שרק באו לאסור את התקיעה על הגברא, אבל לא שבעצם הפקיעו את המצוה.

והנפק"מ היא כמבואר בפוסקים לענין שהחיינו למשל, אם תקע ובירך שהחיינו ביום הא' שחל להיות בשבת, אם צריך לחזור ולברך שהחיינו למחר. (כמובן זה רק לדעת הספרדים שמברכים רק ביום הראשון) ועוד נפק"מ כיו"ב, ואין כאן המקום להאריך כלל בזה.

אבל לענין חיוב חטאת, בזה גם לדעת הסוברים שאין בזה קיום מצוה לגבי שהחיינו וכיו"ב יודה דאם לפני התק"ח הרי על מעשה זה היה פטור מחטאת - וממילא מי שיביא חטאת ע"ז מביא חולין בעזרה - אין זה משתנה לאחרי התק"ח שעכשיו אפשר כבר להביא חטאת על מעשה זה.

ואף שאפשר לחלוק בעצם על סברת המצפה איתן, ולומר דשוב אינו נחשב בהול לאחרי התק"ח, ולכן יהיה אפשר לחייבו חטאת וכסברת הריטב"א הנ"ל, אך מ"מ זה אינו שייך כלל למחלוקת הפוסקים הנ"ל - דגם לרעק"א הנ"ל אפשר לומר דאינו נחשב בהול וטרוד, כיון שחכמים אסרו על הגברא ליטול את הלולב ולתקוע בשופר, וממילא אינו בכלל בגדר טועה בד"מ, וכפשוט - ומ"מ אני לא באתי אלא לפרש דברי רבינו הנ"ל, וכמדומני שתירוצו של המצפה איתן על הרמב"ם מקושיית הריטב"א, יש להעמיס גם בכוונת רבינו, ואם שגיתי כו'.