א] ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג מתאר את סדר הדלקת הנרות במנורת המקדש, וז"ל:

ה"י: דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה, שנאמר (תצוה כז, כא) "יערוך אותו אהרן ובניו". והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן, שנאמר (שם, כ) "להעלות נר תמיד".

הי"א: וכמה שמן הוא נותן לכל נר, חצי לוג שמן, שנאמר (שם, כא. אמור כד, ג) "מערב עד בוקר" תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר. ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים.

הי"ב: מה הוא דישון המנורה, כל נר שכבה, מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, והוא חצי לוג . . ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה, מתקנו.

ובספר המצוות מצות עשה כה כתב: הציווי שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה', והוא אמרו יתעלה (תצוה שם): באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו. וזוהי מצות הטבת הנרות.

והנה ידוע ששיטת הרמב"ם היא שמצות הדלקת הנרות היתה גם בבוקר, ולא רק בין הערביים (ודלא כשיטת רש"י הסובר, שבבוקר רק הטיבו את הנרות והניחו אותם מוכנים עד להדלקה של הערב – ראה רש"י חגיגה כו, ב. ד"ה מנורה. מנחות פו, ב. ד"ה ממנה. פירושו עה"ת תצוה כז, כ). וזהו שכתב הרמב"ם בה"י שיש להטיב את המנורה בבוקר ובין הערביים, שמזה מוכח שלדעתו מדליקים גם בבוקר, דלולא זאת הרי לאחר הטבת הבוקר אין כבר צורך להיטיב שוב בערב. וכן כתב מפורש יותר בהי"ב "ומדליק נר שכבה" וביאר מיד ש"הדלקת הנרות היא הטבתם", שמזה מובן שמה שכתב בה"י שיש להיטיב גם בבוקר, הכוונה היא שיש גם להדליק בבוקר.

וראיתי בקובץ חידושי תורה "מבית חיינו" ח"ב ע' 114 ואילך, את מה שהקשה ודייק בלשון הרמב"ם ידידי הרה"ח ר' דוד פלדמן שי', ואחזור כאן בקצרה על חלק משאלותיו: א. למה פתח הרמב"ם בהלכות תו"מ שם בלשון "דישון המנורה והטבת הנרות . . מצות עשה" ולא כתב בפירוש שיש מצוה להדליק הנרות, כלשונו בספר המצוות "להדליק הנרות תמיד לפני ה'".

ב. והשאלה מתחזקת מכך שבהמשך ההלכה כותב "והדלקת הנרות דוחה כו'", וגם בהי"א "בהדלקת שבעה נרותיה". ושוב סיים בהי"ב "שהדלקת הנרות היא הטבתם".

ג. למה פתח בהי"א בסגנון של שאלה "וכמה שמן הוא נותן לכל נר", ולא בלשון חיובית "ונותן לכל נר חצי לוג שמן".

ד. מפני מה כותב באותה ההלכה את הדין של חינוך המנורה, בהמשך לכמות השמן שבנר, ולפני שסיים לבאר מהו הדישון וההטבה וכו'.

ה. גם בהי"ב פתח בשאלה "מהו דישון המנורה", ולמה לא כתב בלשון חיובית, ככל ההלכות ביד החזקה.

ו. מדוע חיכה עם הביאור של דישון המנורה עד כאן, ולא ביארו מיד בה"י כשקבע שהדישון וההטבה הם מצות עשה.

ז. למה כתב "והדלקת הנרות היא הטבתם", ולא להיפך "הטבת הנרות היא הדלקתם". שהרי לכאורה רוצה לבאר שבמה שאמרה התורה "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות", הכוונה היא "בהדליקו", וכמו שביאר הכס"מ.

ב] וביאר בזה הרב פלדמן שי' באריכות, שלדעת הרמב"ם מצות הטבת הנרות היא לערוך הנרות על מנת שיהיו דולקים תמיד בכל משך היממה. שזהו גדר המצוה שהנרות יהיו דולקים, ולא עצם פעולת ההדלקה. ולכן כתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ט ה"ז שהדלקת הנרות כשרה בזר, ואם הטיב הכהן את המנורה והוציא לחוץ והדליקה הזר, אפשר להכניסה כך לקודש ואין צורך להדליקה מחדש. משום שפעולת ההדלקה כשלעצמה אינה עבודה, כי העבודה היא הכנת הפתילות ונתינת השמן בכדי שתהיה התוצאה שהיא הנרות הדולקים תמיד, שזהו עיקר המצוה.

ואעפ"כ צותה התורה ליתן שמן רק בכמות של חצי לוג, כמידת מערב עד בוקר, ושוב מידה כזו גם בבוקר. אלא שיש הבדל בין ערב לבוקר, שהדלקת הערב נקראת "העלאה" (כמ"ש "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים") כלומר הדלקת הנרות, ואילו בבוקר יש רק "הטבה", היינו הטבת ההדלקה שהדליקו כבר בערב. ולכן אם לא כבו בבוקר צריך רק להוסיף שמן ולהיטיבן, ורק אם כבו מדשנן ומדליקם מחדש. ומשום כך אין הדלקת הנרות שכבו בבוקר נקראת הדלקה, אלא הטבה, כיון שאין היא הדלקה חדשה כהדלקת הערב, רק תיקון ההדלקה הקודמת.

ובזה ביאר את הדיוקים הנ"ל בלשון הרמב"ם: שבספר המצוות כתב "להדליק הנרות תמיד לפני ה'", היינו שגדר המצוה הוא לא פעולת ההדלקה, אלא שיהיו הנרות דולקים תמיד. וביד החזקה מבאר את הפעולות שיש לעשות לקיום המצוה, ולכן מתחיל עם ענין ההטבה, שזהו מש"כ בתורה "יערוך אותו אהרן" היינו דישון המנורה והטבת הנרות, וזה אינו כולל את פעולת ההדלקה, שהיא אינה חלק מהמצוה. ואח"כ כתב "והדלקת הנרות דוחה את השבת כו'", כלומר שהפעולות שעושים בכדי שיהיו הנרות דולקים, דוחים את השבת. אלא שכאן נעשה קשה לרמב"ם שאם מטיבין הנרות בערב באופן שידלקו כל היום, א"כ נמצא שאין מה לעשות בבוקר, ומהו שאמרה התורה שבבוקר צריך להיטיב את הנרות, ובכדי לתרץ זה שואל הרמב"ם "וכמה שמן הוא נותן לכל נר", ומבאר שנותן בערב רק חצי לוג, ובמילא מובן שיש נרות שעלולים לכבות בבוקר, וצריך להיטיבן. ומעתה שראינו שעיקר ההדלקה היא בערב, ובבוקר צריך רק להיטיב, בזה מובן הטעם לכך שחינוך המנורה הוא רק בין הערביים, לפי שאז הוא תחילת ועיקר ההדלקה, משא"כ הטבת הנרות בבוקר היא רק ההמשך והתיקון של הדלקת בין הערביים. ולכן ממשיך לבאר עתה בהי"ב את פרטי הענינים של דישון הבוקר, כי עצם ענין הדישון ידוע שהוא פינוי הפסולת מההדלקה הקודמת, ואת זה אין צורך לבאר, אבל בהמשך למה שביאר שבבוקר אין הדלקה חדשה כמו בערב, א"כ מהו דישון המנורה של הבוקר, ומבאר שאמנם נכון שדישון הבוקר הוא רק עבור "נר שכבה". ובזה מובן מה שממשיך שהדלקת הנרות היא הטבתם, היינו שההדלקה הזו שמדליקים בבוקר נר שכבה, אינה בגדר הדלקה חדשה כמו הדלקת בין הערביים, אלא רק הטבה, כלומר תיקון ההדלקה הראשונה שיהיו דולקים כמקודם. ועל זה מוסיף הרמב"ם ש"נר שמצאו שלא כבה - מתקנו", דכיון שאין בבוקר הדלקה חדשה, על כן אינו מכבה את הנר שעדיין דולק אלא רק מתקנו. משא"כ בהדלקת בין הערביים שחייב לכבות כל הנרות ולהדליקם מחדש, כי אז היא עיקר ההדלקה.

ג] עד כאן תוכן דבריו של הר"ד פלדמן שי'. ומעתה נראה מה שיש לדון בדבריו, כי לפענ"ד שגה במה שכתב שלדעת הרמב"ם יש לכבות המנורה בכל ערב ולהדליקה מחדש בין הערביים. ובעיקר, שטעות זו הביאה אותו לבאר באופן מוטעה את דברי כ"ק אדמו"ר בכמה מקומות ב"רשימת המנורה", וכפי שנראה להלן.

ונעלה כאן כמה שאלות לשיטתו:

א. מאין המקור לכך, שבמה שכתב הרמב"ם בהי"ב מהו דישון המנורה, כוונתו רק לדישון של הבוקר. והרי הרמב"ם כתב בתחילת ה"י שיש מצות עשה לדשן המנורה בבוקר ובין הערביים, וא"כ כאשר שואל ומבאר מהו דישון המנורה, פשוט שכוונתו מהו הדישון גם בבוקר וגם בין הערביים. ובפרט שהרמב"ם שכותב חיבורו בלשון ברורה לקטן ולגדול אינו נותן שום רמז שכוונתו לבוקר דוקא.

ב. והנה הרב הנ"ל כתב ד"על כרחך צריך לומר שבהלכה זו קאי הרמב"ם בדישון הבוקר - שרק אז אינו מדשן כל שבעת הנרות, כי אם נר שכבה בלבד, משא"כ בין הערביים, גם אם עדיין דולקים כל שבעת הנרות, מדשן את כולם כדי להדליקם מחדש ביום זה". ואיני מבין מאין יצא לו חידוש זה שצריך להדליק הנרות מחדש בכל ערב, שמזה הכריח "על כרחך" שהרמב"ם מדבר בדישון הבוקר בלבד, והרי אין שום מקור לדבריו, ופשטות לשון הרמב"ם מוכיח שאין הבדל בין דישון והטבת הנרות בבוקר ובערב, ושכל הפרטים שבהי"ב מדברים בשני הזמנים בשווה.

ג. עוד אינו מובן כלל לשיטתו, למה כשרה ההדלקה בזר לדעת הרמב"ם, והרי אם אמנם יש חובה על הכהן להדליק מחדש את המנורה בכל יום בין הערביים, א"כ יש מצוה להדליק, ואיך תהיה ההדלקה כשרה בזר. ומה שכתב שעיקר המצוה היא שהנרות יהיו דלוקים, זה אינו מתרץ את הקושיא, שהרי כשם שההטבה שהיא נתינת השמן והפתילות היא חלק מהמצות עשה, ואפילו הדישון שהוא הוצאת הפתילות הישנות וכו' הוא חלק מהמצוה (אע"פ שעיקר ותכלית המצוה היא רק התוצאה שיהיו הנרות דלוקים), א"כ כ"ש וק"ו שמעשה ההדלקה שחייבים לעשותו לדבריו בכל ערב, הוא חלק מהמצוה.

ד. גם צריך להבין בלשון הרמב"ם, שכתב שהדלקת הנרות היא הטבתם, וא"כ כשמבאר באותה הלכה שהכהן צריך להדליק נר שכבה, הרי ברור שבציווי התורה "בהטיבו את הנרות" הכוונה גם להדלקת הנרות. ועפ"ז כאשר כותב הרמב"ם שיש מצות עשה להיטיב את הנרות בבוקר ובערב, כוונתו שיש מצות עשה גם להדליק את הנרות (שכבו). וא"כ איך אפשר לומר שהדלקה כשרה בזר, והרי ההטבה שכוללת לשיטת הרמב"ם את פעולת ההדלקה, מצותה בכהן דוקא. ובזה אינו מועיל מה שהשיב הרב פלדמן שהדלקה זו של נר שכבה אינה נקראת הדלקה אלא הטבה, כי (מלבד מה ששאלנו שלדעתו הרי עכ"פ הדלקת הערב בודאי נקראת הדלקה, הנה גם לגבי הדלקת הבוקר) הרי אדרבה, דוקא משום שההדלקה נקראת הטבה, והמצוה היא שדוקא הכהן ייטיב את הנרות, הרי גם הדלקה זו שהיא ההטבה אינה יכולה להיות כשרה בזר.

ה. והנה בהלכות עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ב כתב הרמב"ם: "ומטיב את הנרות בין הערביים" (וכלשון המשנה יומא ע,א). ולדברי הרב פלדמן שההטבה היא רק בבוקר ואילו "בין הערביים, התחלת יום חדש, נקראת הדלקה", היה לרמב"ם לכתוב "ומדליק את הנרות בין הערביים", ולא "ומיטיב".

ו. עוד צריך להבין לשיטתו דהרב פלדמן, למה שאל הרמב"ם בהי"ב "ומהו דישון המנורה", והרי טפי היה לו לשאול "ומהי הטבת המנורה", שהרי לדבריו זהו עיקר החידוש בהלכה זו שבבוקר "אין כאן הדלקה חדשה (כבערב) כי אם תיקון הדלקת בין הערביים", והרי הדלקה זו היא ההטבה, ומדוע שאל הרמב"ם רק על הדישון.

ד] ומכח כל קושיות אלו נראה לומר בלי ספק, שלשיטת הרמב"ם אין מכבין את הנרות, לא בבוקר ולא בין הערביים, וכמבואר בספרי ר"פ בהעלותך "יאירו שבעת הנרות, שומע אני שיהו דולקים לעולם, ת"ל מערב עד בוקר. אי מערב עד בוקר יכול יכבה, ת"ל: יאירו שבעת הנרות כו'". והפירוש בזה לדעת הרמב"ם, שהנרות צריכים להיות דולקים תמיד בלי הפסק, ומש"כ מערב עד בוקר הוא רק לגבי נתינת השמן והדישון וההטבה, שמחולקים לערב ובוקר, אבל אין צריכים לכבות ולהדליק מחדש, וכמ"ש יאירו שבעת הנרות, שעליהם לדלוק תמיד. וכל זה הוא גם כפשטות לשון התורה שמצות המנורה היא "להעלות נר תמיד", ובמילא לא שייך כלל לצוות על כיבוי הנרות, כאשר מצוותן הוא שידלקו "תמיד". (ובנוסף לזה ישנו ענין התמידיות המיוחדת דנר המערבי, שע"ז נאמר "לפני ה' תמיד" ועיין בספרי שם, וב"רשימת המנורה" בכ"מ).

(וראה לקו"ש חי"ח ע' 98: "ובפרט ווי מ'איז מפרש דעת הרמב"ם, אז די מצוה איז, אז די נרות זאלן שטענדיק ברענען (בביהמ"ק) - און ווי זיין פשטות הלשון אין ספר המצוות: שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'". ומציין בהערה 48: "ראה שו"ת צפע"נ ווארשא סימן נב. קונטרס השלמה טז,א. וראה שם צפע"נ הל' מתנ"ע פ"ב ה"ח (לב,ג) ובכ"מ. חי' הר"ח לרמב"ם שם. כלי חמדה ר"פ תצוה. ובכ"מ". ועד"ז הוא בספר השיחות תנש"א ע' 195 הערה 36.

ועיי"ש בהערה 29 ש"יש מפרשים, שגם לדעת הרמב"ם . . בין הערביים צריך לכבות כולם ולחזור ולהדליקם", ומציין לאנצקלופדיה תלמודית כרך ח' ס"ע שיב-ג, ובאנצ' שם מציין בהערה 40 רק מקור אחד לדעה זו והוא שו"ת "בנין שלמה" סי' נב, ומקשה ע"ז: "וצ"ע בלשון הרמב"ם, שלא משמע שיש הבדל בין בבוקר לבין הערביים, אלא תמיד כבה מדליקו ולא כבה מתקנו". וכן משמע בדעת האחרונים שהביא הרבי בהערה הנ"ל בלקו"ש חי"ח, שלדעת הרמב"ם אין צריך לכבות בין הערביים. וגם בהערה זו גופא בסה"ש תנש"א משמע שהדעה שיש לכבות הנרות בערב היא דעה צדדית ואינה פשטות הביאור ברמב"ם.

(ומה שבכל זאת הביא דעה יחידאה זו בהערה שם, הוא רק בכדי להראות, שמעצם העובדה שיכולה להיות דעה קיצונית כזו, מוכח עוד יותר מה שביאר בשיחה, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ההדלקה היא בערב).

וראה מאירי שבת כב, ב. שהביא דעת הרמב"ם "שאף בשחרית היה מדשן כל הנרות ומטיבן . . ומדליק . . וכן בערב", ומבאר בזה: "ולדעת זה, הדלקה ראשונה התחילה בערב. ומשעת חינוך ואילך, הטבה בבוקר והטבה בערב, ושחרית וערבית שוים בה". ולהעיר מתנחומא ר"פ תצוה: "א"ר חנינא סגן הכהנים, אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה, משהיו מדליקים אותה מראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת").

ובזה יובן הטעם שאין מצוה בהדלקה, כי לאחר ההדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן, הרי באופן תיאורטי היה על הנרות לדלוק "תמיד" בלי הפסק כלל, ורק צריך בכל פעם להיטיבן, כלומר לדאוג לשיפור הפתילה ולנתינת השמן, בכדי שלא יכבו לעולם (אלא שאם בכל זאת כבו, יש להדליקם מחדש). וזוהי מצות הטבת הנרות, שהיא בשוה ממש בבוקר ובין הערביים. ולכן כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים שם, שהכהן נכנס "להיטיב" את הנרות בין הערביים, ולא להדליקן.

והנה מאחר שהנרות צריכים לדלוק תמיד, הרי מסתבר שעל הכהן ליתן כמות הכי גדולה של שמן, ולעיין בכל פעם במצב הנרות אם צריך להוסיף עוד. ומחדש הרמב"ם שאין הענין כן, וזהו שכותב "וכמה שמן הוא נותן לכל נר, חצי לוג שמן, שנאמר מערב עד בוקר", כלומר: א. שההטבה מתחלקת לפעמיים בכל יום, בערב ובבוקר, ב. שהמידה שיש לתת לנר היא על פי הערב דוקא, כי זהו עיקר זמן ההדלקה (וראה ספר השיחות תנש"א ח"א ע' 194 סוף הערה 30: "שגם לדעת הרמב"ם עיקר ההדלקה היא בלילה, הזמן המפורש בקרא – מערב עד בוקר").

ה] וכאן ממשיך באותה ההלכה וכותב את הדין של חינוך המנורה, שהיא בין הערביים דוקא. ולבאר זה נקדים את מה שמחדש הצפע"נ בקונטרס השלמה (שנסמן לעיל), שלאחר שכתב את שיטת הרמב"ם שהנרות צריכים לדלוק גם ביום, מביא את הגמרא בזבחים יא,ב. הדנה בענין הגדר של "בין הערביים", האם זהו ערב דוקא או שכל היום קרוי כן "בין שני ערבים" ("מעלות השחר עד שקיעת החמה, דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחילת ערב דאורתא" – רש"י). ושאלו בגמרא שאי אפשר לומר שבין הערביים הוא כל היום, שכן "נרות דכתיב בין הערביים הכי נמי דכולי יומא כשר" (בתמיה). ושואל הצפע"נ, דלכאורה הרי לשיטת הרמב"ם אכן "כולי יומא כשר", ומהי שאלת הגמרא. ומתרץ, שהגמרא מדברת אודות חינוך המנורה, ולא בהדלקה הרגילה שבכל יום בין הערביים, ובחינוך המנורה פשיטא לגמרא שאינו כשר ביום, וכפסק המשנה מנחות מט,א. דאין מחנכין את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים.

והנה הגמרא בזבחים שם ממשיכה ומתרצת שעל כרחך לומר ש"בין הערביים" הכתוב בנרות הוא בערב דוקא, משום ד"שאני התם דכתיב מערב עד בוקר, ותניא מערב עד בוקר תן לה מידתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר". ומובן מדברי הגמרא, שההכרח לזה שאין מחנכין את המנורה אלא בהדלקתה בין הערביים (שע"ז מדובר שם כביאור הצפע"נ), הוא מכך שעיקר ההדלקה היא בערב, וכדמוכח מנתינת השמן במידה של "מערב עד בוקר" (ופירש"י שהמידה גם ביום היא ע"פ לילי טבת הארוכים). ועפ"ז מובן מה שכתב הרמב"ם את הדין של חינוך המנורה בין הערביים בהמשך ובאותה הלכה של מידת השמן הניתנת כמידתה דמערב עד בוקר, שהרי מפורש בגמרא ששני הדברים תלויים זה בזה.

והנה לשון הרמב"ם הוא "ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים". ולכאורה יש כאן אריכות הלשון, שהיה לו לכתוב "ואין מחנכין את המנורה אלא בין הערביים" ותו לא, וממילא ידעינן שזהו בהדלקת שבעה נרותיה, שהרי מדובר על חינוך המנורה מחדש, ועד עתה לא דלקו הנרות. ובעיקר יש לתמוה על התיבה שהוסיף הרמב"ם על לשון המשנה הנ"ל במנחות, שבמשנה נאמר "בשבעה נרותיה" והרמב"ם מוסיף "בהדלקת שבעה נרותיה".

וע"פ הנ"ל מובן לשון הרמב"ם היטב. כי לשיטתו, הרי הפעם היחידה שמדליקים את כל שבעת הנרות בין הערביים, היא רק בחינוך המנורה, משא"כ בהדלקה שבכל יום שהיא רק הטבה, ומדליקים בה רק "נר שכבה". וזהו שכתבה המשנה "בשבעה נרותיה" והוסיף הרמב"ם "בהדלקת", בכדי להדגיש שהדלקת שבעת הנרות בין הערביים - "בהעלות אהרן", היא רק בחינוך המנורה, ולא בכל יום.

ועפ"ז הפסוק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים" עוסק בעיקר בחינוך המנורה מחדש, ולכן נאמר בו לשון של העלאה ולא "בהטיבו" או "יערוך אותו". אבל בכל יום, בבוקר וגם בין הערביים, צריך רק לערוך ולהיטיב ולא להעלות אור חדש.

ובכל זה יהיה לכאורה חידוש להלכה, שאף שהדלקת הנרות כשרה בזר, אבל ההדלקה בזמן חינוך המנורה אינה כשרה בזר, כי החינוך הוא ע"י הפעולה של הדלקת שבעת נרותיה בין הערביים, בתור עבודה של הדלקה, שהיא רק ע"י הכהן ובקודש.

ו] ובזה יובן מה שממשיך הרמב"ם ושואל מיד "ומהו דישון המנורה". כי מאחר שאין צורך להדליק מחדש בכל יום, רק להיטיב, א"כ מה שייך כאן דישון בבוקר או בין הערביים, שהרי דישון הוא הסרת הפתילות ושאריות השמן מההדלקה הקודמת, וכאן לעולם אין מכבין את הנרות, ואין מה לדשן. והיתה צריכה להיות רק מצות הטבה ולא דישון. ועל זה מבאר הרמב"ם, שאמנם הדישון הוא רק לנר שכבה מעצמו, ולאחר הדישון יש להיטיבו ולהדליקו מחדש.

ובכדי שלא נטעה שא"כ יש מצוה בהדלקה (לנר שכבה), מבאר הרמב"ם ש"הדלקת הנרות (שכבו בבוקר או בין הערביים) זוהי הטבתם". כלומר, המצוה היא לדאוג שההדלקה הראשונה לא תפסק, והנר ידלק תמיד, ואם כבה הנר יש להחזיר את ההדלקה הראשונה, אבל אין כאן מצות הדלקה. ואדרבה שלא שייך כלל שתהיה מצוה להדליק, כי לו היתה מצוה להדליק הרי היתה צריכה להיות מקודם מצוה לכבות, ואם אין מצוה לכבות, ולהיפך יש ציווי לדאוג לכך שהנר יהיה "נר תמיד", א"כ איך תצוה התורה שהכהן חייב להדליק. אבל ההטבה היא מצוה בודאי, שהרי בלעדיה אין האש יכולה להמשיך ולבעור.

והנה מאחר שאין ציווי להדליק, על כן אם הטיבה הכהן והוציאה לחוץ והדליקה זר בחוץ, כשרה. כי מצות התורה היא שהנרות יהיו דלוקים, ומה איכפת לן אם הדליקה זר בחוץ והכניסוה פנימה, והרי עכשיו היא דולקת וצריך להיטיבה שתמשיך לדלוק.

ובודאי שכאשר הכהן מדליק בפנים נר שכבה, הוא עושה בזה מצות הטבה, (ואם ידליק הזר בפנים את הנר שכבה, הרי מלבד מה שעבר על איסור ביאת מקדש וחייב מיתה, הנה גם הדלקתו פסולה, כי ההדלקה בפנים היא חלק ממצות ההטבה שצריכה להיות ע"י הכהן דוקא). אבל כאשר הזר מדליק בחוץ אין לזה עתה שום משמעות, כי ההדלקה בחוץ אינה עבודה. וכשמכניס הכהן את המנורה פנימה והנרות דולקין בפתילות ובשמן שהיטיב הכהן, מה רע בכך, והאם האש שנתן הזר פסולה? והרי פעולת ההדלקה כשלעצמה אינה עבודה ואין עליה שום ציווי, וכנ"ל.

והענין יומתק כאשר נתבונן במהותה של פעולת ההדלקה, שהאש שמדליק הזר במנורה, אינה אותה האש הדולקת בהכניס הכהן את המנורה לתוך הקודש, כי טבע האש הוא שהאש של רגע זה נכלית, ובכל רגע מתהווה אש חדשה. ואין זה כמו השמן והפתילה שמה שנתן הכהן במנורה זהו מה שיש גם לאחר מכן. ולכן מאחר שהתורה לא ציותה על פעולת ההדלקה, הרי אין פסול באש שהעלה הזר, כי האש שנמצאת עתה כשהמנורה כבר נכנסה בחזרה למקומה, אינה האש שהדליק הזר, אלא אש חדשה המתחדשת בכל רגע בפתילות ובשמן שהיטיב הכהן, ואין בה שום פסול. (וראה לשון המאירי ביומא כד,ב: "שהדלקה אינה עבודה, שאינו נותן דבר שיש בו ממש", וברש"י שם: "דלאו כלום עביד, דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא, השלהבת עולה מאליה", והן הן הדברים). ואעפ"כ, כאשר הכהן עצמו הדליק הנר שכבה, קיים בזה מצות הטבת הנרות, כי עתה אין אש בנר, והכהן צריך לדאוג לכך שאש התמיד תדלק, והדלקת הנרות היא הטבתם, והרי הכהן מצווה להיטיב את הנרות.

ועתה נעיין בקטעים מ"רשימת המנורה" של הרבי, שהרב פלדמן ביארם לפענ"ד בטעות על פי דרכו, שכאילו יש לכבות הנרות בכל יום בין הערביים ולהדליקם מחדש. ונראה שלא לזה כיון כ"ק אדמו"ר כלל. ועל כך, בגליון הבא בע"ה.

ב'רשימות' רבינו על התניא פ"א, מדייק עמש"כ אדה"ז "צדיקים יצ"ט שופטן כו' רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן וכו'", מה שאמר 'כו' בין צדיקים לרשעים, אף שלא אמר כן בין רשעים לבינונים, אף שגם שם השמיט אדה"ז פסוק המובא בש"ס. ומסיים רבינו, אולי אפ"ל דמש"כ כו' בצדיקים רמז לפסוק שהובא בהמשך לזה בש"ס "ולבי חלל בקרבי" לצורך הבנת הענין. כיון דמקרא זה ג"כ ידעינן דע"כ צדיק הוא שאין בו רע כלל, כמ"ש "ולבי חלל", וכמו שהביא אדה"ז בהמשך הפרק. משא"כ קרא דרשע אין שייך כלל לעניינא ולכך לא רמזו ב'כו' כיון שאין נצרך להבנת הענין כאן (ע"כ תוכן הדברים).

ולהעיר דבלקו"ש ח"ה עמ' 387, מביא רבינו, גבי זה שפעמים כותב אדה"ז 'וכו', ופעמים 'כו' (בלי וא"ו), וכן גבי 'וגו' או 'גו', ובודאי שזה לא באקראי אלא בדיוק. וז"ל "נ"ל אז דער ביאור אין דעם איז: דארט וואו דער סיום הפסוק איז ניט נוגע צום ענין שרייבט מען דאן גו' - ווייל כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי' - דעריבער זאגט מען גו', מען זאל עס גומר זיין. ועד"ז כו' ביי א מאמר רז"ל. אויב צו דעם קומט נאך צו אז דער סיום הפסוק והמאמר איז נוגע צום ענין וואס מען רעדט, שרייבט מען וגו', וכו' - בוא"ו (וא"ו איז דאך "אות המוסיף")", עכ"ל[1].

ולפי"ז צ"ל ביאור הנ"ל ב'רשימות', דכיון דפסוק "ולבי חלל בקרבי" מוסיף בהבנת הענין לכך רמזו במש"כ כו'. ולכאו' אי שייך להבנת העניין, הו"ל לאדה"ז לכותבו ב"וכו' בוא"ו המוסיף, כמו שהובא לעיל מלקו"ש.