א] בלקו"ש ח"ג פ' לך לך מבאר דמצות מילה היא פעולה נמשכת שמצותה אינה רק מעשה המילה אלא גם בזה שהוא מהול ואינו ערל. ומביא ראי' מדוד שהי' במרחץ ונזכר במצות מילה עיי"ש.

ובזה מתרץ קושית התוס' קידושין כט, א ד"ה "אותו" שהקשה מדוע צריך קרא לפטור אשה מחיוב מילת בנה דכתיב אותו ולא אותה, תיפוק לי' דהוי מ"ע שהזמן גרמא, דמצותה ביום ולא בלילה. עיי"ש תירוצם.

אמנם עפ"י הנ"ל יש לתרץ דמילה כיון דהוי פעולה נמשכת א"כ אף שמעשה המילה אינה מתקיימת בלילה, מ"מ קיום מצותה שהוא מהול ואינו ערל ישנו תמיד אף בלילה, וחשיב כמ"ע שלא הז"ג, דאינו דומה לתפילין ושאר מ"ע שהז"ג דהתם יש זמן שאין כלל גדר קיום המצוה, כמו ציצית בלילה, ותפילין בשבת ויו"ט, אבל מילה - גדר המילה נמשכת תמיד, וס"ד דחייבת אשה, לכך צריך קרא לפטור אותה.

ב] והנה עפי"ז יש לתרץ קושית המפרשים על הרמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה ה"ב וז"ל: אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימים לא בלילה . . והכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר...

והקשו דכיון דפסק הרמב"ם דאין בונין את המקדש בלילה א"כ הוי מ"ע שהז"ג, ומדוע נשים חייבות*, ואין לומר דהוי גזה"כ דחייבות דיליף ממשכן דכתיב וכל אשה חכמת לב, דא"כ מדוע לא כתבה הגמ' שם בקידושין דהוי מ"ע שהז"ג דחייבות כמו מצה והקהל.

ג] ויש לומר דבנין בית המקדש הוי פעולה נמשכת שהבית בנוי (ראה קובץ שיעורים ב"ב ד, א) ומוכן להקריב בו קרבנות ונמצא שגדר קיום מצותה היא אף בלילה, דאף דעצם מעשה הקמה אינה בלילה מ"מ גדר המצוה מתקיימת גם בלילה שהמקדש בנוי (ויש עבודת הלילה - הקטר חלבים וכיו"ב) ולכן חשיב שפיר מ"ע שלא הז"ג ונשים חייבות.

והנה בלקו"ש חט"ז ויקהל כתב שם ביאור מהצפע"נ דחיובם אינה מחמת דין בית המקדש דהוי מ"ע שהז"ג דאין בונין בלילה, אלא חיובם לבנות המקדש היא הסתעפות ותוצאה מחיובם להביא קרבנות וצריך בית המקדש כדי להקריב קרבנות, ולכן מחמת חיובם בקרבנות צריכים לבנות מקדש.

אמנם עפ"י הנ"ל יש לומר דאין חיובם רק דין והסתעפות מחיובם בקרבנות אלא חיובם היא בעצם מצות בנין בית המקדש כמו האנשים דחשיב מ"ע שלא הז"ג דהוי פעולה נמשכת.

מצות ספירת העומר אי הוי זמן גרמא

א] הרמב"ם בפ"ז מהל' תמידין ומוספין הכ"ד פסק דספירת העומר הוי מ"ע שהז"ג, אבל הרמב"ן קידושין לב, א חשיב ספירת העומר כמצות עשה שאין הזמן גרמא.

וצ"ב דלכאורה הא דחשיב מ"ע שהז"ג היא בפשטות משום שיש זמן למצותה מ"ט ימים ולא יותר ומהי טעמו של הרמב"ן.

ויש שכתבו (ראה דברי יחזקאל סי' מה) דסברת הרמב"ן היא דהא דהוי מצותה בזמן זה דוקא אינה מחמת עצם הזמן אלא משום דתלוי בהקרבת העומר שמצותה בזמן זה, ונמצא דמצות ספירת העומר אין הזמן עצמו גורם לחיובה שיהא בימים אלו אלא ההקרבה.

ולכן לא חשיב מ"ע שהז"ג - דשיטת הרמב"ן הוא דגדר זמן גרמא היא דהזמן עצמו גורם החיוב ופטור שלה כמו תפילין דזמן השבת גורם הפטור [ועד"ז כתב בטורי אבן מגילה כ. הובא ברעק"א משניות ביכורים פ"א מ"ה, דמצות ביכורים לא חשיב מ"ע שהז"ג משום דהא דאינו מביא מחנוכה ואילך היא משום סיבה צדדית דצריך שיהא לחי' בשדה (פסחים לו), אבל מצד עצם הזמן שפיר יכול להביא ביכורים].

וסברא זו מבואר להדיא בתשובת רבינו משה חלאווה (נדפס בסוף הספר שיטת הקדמונים - בבא קמא) וז"ל: והרמב"ן ז"ל כתב דספירת העומר נשים חייבות בו וכן עיקר, דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא וספירת העומר אין גורם לו הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן, מ"מ המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא...

ב] ויש לבאר דהרמב"ם שפסק דספירת העומר הוי מ"ע שהז"ג הוא לשיטתו שפסק בפי"ב מהל' ע"ז ה"ג "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות",

שמפרש שזמן גרמא היא שמצותה אינה תדירה (ולא שהזמן גורם לחיובה), ולכן שפיר פסק דמצות ספירת העומר אף דנימא שתלוי בהקרבה מ"מ אינה תדירה, וחשיב מ"ע שהזמן גרמא.

ויש לבאר סברת הרמב"ן באופן אחר, דבספירת העומר הזמן הוי גוף חפצא דהמצוה, ולא שהיא הזמן לקיום המצוה, ולכן לא חשיב זמן גרמא אף דסופר רק מ"ט ימים ולא יותר, שהרי זהו חפצא דמצוה זו - מ"ט ימים אלו דוקא, ואח"כ אין כאן גדר המצוה כלל שיתחייב. ודמי לברכת החמה דלא הוי מ"ע שהז"ג אף שמתקיימת רק לפעמים, משום דבזמנים אחרים לא שייך המצוה כלל.

ולא דמי לתפילין וכיו"ב שחפצא של המצוה היא התפילין והזמן מגביל קיום מצותה לזמנים מסויימים בחול ולא בשבת.