בלקו"ש חל"ב פ' ויקרא (ב) (ע' 10) מבאר החילוק בנוגע לקרבן חטאת שבא רק על לא תעשה שיש בו כרת ולא על עשה, מפני שהמרידה במ"ע היתה רק ע"י שב ואל תעשה לכן מספיקה תשובה לחוד, משא"כ בל"ת שהמרידה היתה ע"י מעשה לא מספיק ענין התשובה אלא צריך גם קרבן, ובהערה 41* מציין לחדא"ג מהרש"א יומא פו,א, ד"ה עבר על עשה עיי"ש, דהמהרש"א שם ביאר טעמו של הברייתא דעבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו כו', עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בי"ד ועשה תשובה, תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר כו', דבחייבי עשה נאמר שובו בנים שובבים דתשובה בלבד מועלת, משא"כ בחייבי לאווין תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר וז"ל: דמסברא מוקמינן האי קרא [דשובו בנים שובבים] אקלה ביותר דהיינו עשה, דמסברא להקל עונש בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה, מעובר בלא תעשה שעובר במעשה כו' עכ"ל, ומשמע מזה דסב"ל דהחומרא שבלאו על עשה הוא משום דבלאו הוא עובר ע"י מעשה, משא"כ בעשה.

ויש להעיר בזה דברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ד) הביא הברייתא דיומא הנ"ל, ודייק מזה המנחת חינוך (מצוה שס"ד) דכיון שהרמב"ם לא חילק כלל בעשה ובלא תעשה עצמם, מוכח דסב"ל דתשובה מכפרת על כל עשה אפילו אם הוא ע"י מעשה, וכן בלאו דאף שאין שם מעשה מ"מ תשובה לבד תולה ויוהכ"פ מכפר עיי"ש, וכתב דמוכח מזה לשיטתו דהטעם דעשה קיל מלא תעשה אין הטעם משום דעל עשה עבר בשב ואל תעשה דהא יש עשין דעובר בקום ועשה כמו בלאו הבא מכלל עשה, וכן יש לא תעשה שעובר בשב ואל תעשה כמו לאו שאין בו מעשה, ועכצ"ל דלא תעשה בכל ענין חמור מעשה עיי"ש.

היוצא מזה שישנם ב' שיטות בהא דלאו חמור יותר מעשה: א) משום דשם עובר ע"י מעשה משא"כ בעשה, ב) דלאו מצד עצמו חמור יותר, ז.א. דזה גופא שיש בדבר זה לאו זה עצמו מגלה שהדבר חמור יותר מאם יש שם רק עשה, דלטעם זה אפילו לאו שאין בו מעשה חמור יותר, ולאידך גיסא בעשה אף שיש שם מעשה, כמו בלאו הבא מכלל עשה, זה גופא שיש שם רק עשה מגלה שהוא קל יותר, וראה מ"ש בגליון תשס"ד ע' 8 בב' שיטות אלו.

לאו הבא ביחד עם עשה שבקום ועשה

והנה בקידושין לד,א, קחשיב המשנה מ"ע שאין הזמן גרמא ונשים חייבות כגון מצוה מעקה כו' והקשו התוס' שם (בד"ה מעקה) דלמה לי' למימר דנשים חייבות במעקה משום דהוה מ"ע שאין הזמן גרמא, הרי אפילו אם הי' מ"ע שהזמ"ג היו נשים חייבות כיון שיש שם גם לאווין דולא תשים דמים בביתך וגו' ובלאווין נשים חייבות לעולם אפילו אם הן זמן גרמא?

ותירץ הר"י דהלאו דולא תשים עובר רק אם בנה בתחילה בית בלי מעקה, דעי"ז הוא משים דמים בביתו, אבל אם בנה מעקה בתחילה ואח"כ נפל שוב אינו עובר על הלאו, רק מחוייב מצד העשה בלבד, ולכן אומר דזהו מ"ע שאין הזמ"ג, ומחוייבות גם בהעשה, דגם באופן כזה שכבר עשו מעקה ונפל מחוייבות לחזור ולבנותו עיי"ש, אבל הרמב"ן שם (מובא בחידושי הריטב"א) תירץ באופן אחר דבהני לאווין אם המצוות היו מ"ע שהזמ"ג היו נשים פטורות אפילו בהלאווין, כי כל לאווין אלו הבאים עם העשה אין בהם הגדרים של הלאווין אלא באים לחזק את העשה היינו שלא תעכב מלעשות עשה זו, והעיקר בהם הוא העשה והלאו הוא טפל עיי"ש, ועי' בהמקנה שם שביאר דבודאי אם הלאווין הם בשב ואל תעשה, אז הם לאווין גמורים אפילו כשבאים ביחד עם עשה כמו הלאו דלא תעשה מלאכה וגו' שיש גם שם העשה דתשבות, וכוונת הרמב"ן הוא כשהלאו הוא בקום ועשה, כמו הלאו דולא תשים דמים וגו' שצריך לבנות מעקה אז מפרשינן שאין זה לאו ממש אלא הכוונה שלא למנוע מלעשות העשה, והם טפלים להעשה, ויש בהם גדרי העשה, ובמילא אם הי' מעקה מ"ע שהזמ"ג היו נשים פטורות אפילו מצד הלאו כיון שהם בטלים העשה, והנה מהא שהר"י בתוס' לא תירץ כן מוכח דסב"ל דאפילו בהני סוגי לאווין ה"ה לאווין גמורים ואינם בטלים להעשה.

ביאור פלוגתת הר"י והרמב"ן

והנה לפי ב' שיטות הנ"ל בגדר החומר שבלאו, נראה לבאר פלוגתת הר"י והרמב"ן, דאי נימא דעיקר החומר שבלאו הוא משום שעובר ע"י מעשה, מסתבר לומר כדעת הרמב"ן דהני לאווין שבאים ביחד עם קום ועשה אין בהם החומר שבלאו ובטלים להעשה, אבל אי נימא דזה גופא שכתוב שם לאו זה גופא מוכיח שהדבר חמור מצ"ע, אף אם אין שם מעשה עבירה, מסתבר לומר כדעת הר"י דגם לאווין אלו הבאים ביחד עם קום ועשה אינם בטלים להעשה כי זה שאינם בלא תעשה לא גריעי כלל משאר הלאווין, ויש להם הגדרים של כל שאר הלאווין.

ובב"ב ח,ב, מבואר דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאות זוזי לצדקה, והקשו התוס' שם (בד"ה אכפיה) דהרי איתא בחולין קי,ב, דכל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין בי"ד כופין עליו [דגילתה התורה דכאן יש רק הענין דמתן שכרה בכדי שהאדם יעשה זה ולא כפי' עפ"י בי"ד] והרי גם צדקה כתוב מתן שכרה בצדה כמ"ש כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו', וא"כ איך כפה רבא לר"נ ליתן צדקה? ותירצו בכמה אופנים: א) ר"ת תירץ דכפי' דהכא אינו כפיה במעשה אלא בדברים. ב) עוד תירץ ר"ת דהכא קבלו עליהם שיכופו. ג) הר"י תירץ דצדקה שאני שיש גם לאווין דלא תאמץ את לבבך כו' וא"כ נהי דמצד המ"ע ליכא כפי', מ"מ יש כפי' מצד הלאווין דלעולם כופין עיי"ש עוד, וצריך ביאור דלמה לא סב"ל לר"ת כהר"י דצדקה שאני משום הלאווין.

ולפי הנ"ל יש לבאר, דהר"י שם שתירץ בקידושין באופן אחר כנ"ל ולא תירץ כהרמב"ן, הרי נתבאר משום דסב"ל דאפילו לאווין כאלו שכוונתם בקום ועשה הם לאווין גמורים, ולכן אפילו אם מעקה הי' מ"ע שהזמן גרמא היו נשים חייבות מצד הלאו, ולכן הוכרח הר"י לתרץ באופן אחר, ולפי"ז אפ"ל דלשיטתו אזל גם בדין כפי', דגם שם הרי הלאווין דלא תאמץ את לבבך כו' הוא בקום ועשה שלא למנוע מליתן צדקה לעני, ולכן שפיר סב"ל להר"י דאף דמצד העשה לא שייך כפי' כיון שהוא מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה, מ"מ שייך כפי' מצד הלאווין שהם לאווין גמורים, אבל ר"ת וכו' אפ"ל דסב"ל כשיטת הרמב"ן דלאווין אלו אינם לאווין גמורים אלא בטלים להעשה כנ"ל, ולכן אם ליכא דין כפי' מצד העשה, ליכא כפי' גם מצד הלאווין, ולכן הוכרחו לתרץ באופן אחר שהי' כפי' בדברים וכו' .

ולפי"ז יש לתרץ קושיית הקצות בסי' כ"ו שהביא שם דברי הט"ז דאם נדר בצדקה בודאי כופין לכו"ע, והביא ראי' מהמרדכי בב"ב שם שהקשה ג"כ כקושיית התוס' דאיך כפה רבא לר"נ, ולא משמע דאיירי בנדר עיי"ש, הרי מוכח דבנדר לכו"ע כופין, והקשה הקצות דמאי שנא? דממ"נ אם אין כופין בצדקה משום דמתן שכרה כתוב בצדה, א"כ הרי גם בנדר כן הוא שיש לו מתן שכר משום הצדקה, ואם משום דבנדר יש לאו דלא יחל, הרי גם בצדקה יש לאו דלא תאמץ כו' עיי"ש? אבל לפי הנ"ל ניחא דרק משום לאווין של צדקה אין כופין כיון שאינם לאווין גמורים כנ"ל, משא"כ לא יחל שהוא לאו גמור בכל מקום, בודאי יש בו גדר של לאו, ולכן סב"ל להט"ז דבזה לכו"ע כופין.

מלקות על לא תגרע

ועי' גם בחי' הרשב"א ר"ה טז,ב, שהקשה ביו"ט של שחל להיות בשבת דאין תוקעין דלמה אין עוברין בזה בהלאו ד"ולא תגרע"? ומתרץ דחכמים יש להם כח לעשות כן משום שמא יעבירנו כו' ואנו מחוייבים לשמוע להם כו' כמ"ש ועשית ככל אשר יורוך וכו' עיי"ש, ותמה בטורי אבן שם דלפי הרשב"א נמצא דבכל מקום שאין מקיימין עשה עוברין על הלאו דולא תגרע, א"כ למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו יהי' חיוב מלקות בכל עשה שאינו מקיים משום לא תגרע? וכבר האריכו בזה באחרונים, מיהו לפי הנ"ל אפ"ל דהרשב"א סב"ל כשיטת הרמב"ן דלאווין שהם בקום ועשה אינם לאווין גמורים אלא לחזק העשה, וא"כ אפ"ל דגם הכא כן דליכא חיוב מלקות על לא תגרע כמו דליכא מלקות על העשה כיון שכל ענינם הוא לחזק העשה.

ובקובץ שיעורים בב"ב שם הקשה דלמה אמרינן דעוסק במצוה פטור ממצוות צדקה כמבואר ב"פרוטה דרב יוסף" (ב"ק נו,ב) דע"י שעוסק בהשבת אבידה פטור מליתן פרוטה לעני וכו', דהן אמת שהוא פטור מן העשה, אבל אכתי יתחייב במצוה מצד הלאו דולא תאמץ כו', דהרי עוסק במצוה פטור רק מעשה ולא מלאו? ולפי הנ"ל לשיטת הרמב"ן וכו' מובן דכיון דפטור מן העשה פטור במילא גם מהלאו, כיון שהוא בטל להעשה ואכמ"ל.