בלקו"ש ח"ג פ' צו הביא דברי רש"י בריש הפרשה, עה"פ זאת תורת העולה וגו' גו' כל הלילה: "בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה" [חלבים היינו מה שניתותרו מקרבנות של היום שלפני תמיד בין הערבים ואברים הם מהתמיד של בין הערבים שכשרים להקטיר כל הלילה], וממשיך להביא פלוגתת הרמב"ם ורש"י בריש ברכות, דבמתניתין שם מנה ג' דברים שכשרים כל הלילה עד עלות השחר, ק"ש של ערבית, קדשים הנאכלים ליום ולילה, והקטר חלבים ואברים, וממשיך לבאר א"כ למה אמרו חכמים עד חצות בכדי להרחיק אדם מן העבירה, ופירש"י שם דהא דאמרו חכמים עד חצות קאי רק על ק"ש ואכילת קדשים אבל לא על הקטר חלבים דשם לא גזרו מידי, והתנא הביא דין זה הכא להשמיע רק שכשרים עד עלות השחר עיי"ש, אבל הרמב"ם (הל' מעה"ק פ"ד ה"ב, ובהל' תמידין ומוספין פ"א ה"ו) סב"ל דגזירת חכמים עד חצות קאי גם על הקטר חלבים ואברים עיי"ש, ומבאר שיטת רש"י משום דסב"ל ככלל הט"ז (או"ח סי' תקפ"ח ס"ק ה', יו"ד סי' קי"ז סק"א, חו"מ סי' ב') דדבר המפורש בתורה להיתר אי אפשר לחכמים לאסרו, וכין שכתוב כאן "כל הלילה" ללמדך שכשר להקטיר כל הלילה לא שייך לומר שחכמים גזרו בזה עד חצות.

דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור

[כדאי להביא כאן תו"ד הט"ז שם דאף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה מ"מ אם ההיתר מפורש בתורה אי אפשר לחכמים לאסרו, ובזה ביאר כוונת התוס' בסוכה לט,א, ד"ה וליתיב שכתבו דהא דתנן בשביעית (פ"ז מ"ג) דאסור לעשות סחורה בנבילות ה"ז רק כשקונה בזול למכור ביוקר, אבל אם יש לו נבילה ורוצה למכרו ודאי מותר למכרו שהרי כתיב "או מכור לנכרי" עיי"ש, ובפשטות אינו מובן דדילמא החמירו חכמים וגזרו אפילו באופן כזה למכור, ומנא להו להתוס' דכוונת המשנה הוא רק כשקונה להרויח כו'? ולפי הנ"ל מובן דכוונת התוס' דכיון שמפורש בתורה ההיתר דמותר למכור ודאי אי אפשר לחכמים לאסור, ובסי' תקפ"ח תירץ עפ"ז קושיית הרא"ם שהקשה דכשם שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, הי' להם לגזור שלא לתקוע גם כשחל בחול משום שמא יתקן כלי שיר? ולהנ"ל ניחא דאם יעקרו תק"ש גם בחול הרי עוקרים דבר המפורש בתורה להיתר שיש מצות תקיעה וזה אי אפשר, משא"כ כשעוקרים לתקוע בשבת אי"ז מפורש בתורה, דהרי לא כתוב בתורה היתר בפירוש לתקוע בשבת, אלא דליכא איסורא מדאורייתא ובזה שפיר יכולים לגזור, וכן תירץ בזה קושיית הראשונים דלמה לא גזרו חכמים שלא למול בשבת שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר וכו' כמו שגזרו לענין שופר וכו', אלא דכיון שכתוב בתורה היתר מיוחד דמותר למול בשבת "וביום השמיני" אפילו בשבת (שבת קלב,א), לכן אי אפשר לחכמים לגזור ע"ז, וראה מאירי מגילה ד,א, שתירץ הקושיא ממילה כמו הט"ז].

ומקשה הרבי מזה לדעת הרמב"ם דכיון שכמה אחרונים הוכיחו שגם הרמב"ם סב"ל כהט"ז (ראה שד"ח כללים מערכת י' כלל י"ז) א"כ איך שייך שחכמים גזרו עד חצות כשמפורש בתורה ההיתר?

ומבאר שם שמצינו בזבחים יג,ב, דאיתקש אכילת אדם בקדשים לאכילת המזבח, ובאכילת אדם ידוע שיש בזה ב' דינים: א) אכילה שמקיימין בו מצות אכילת קדשים וצריך לברך עליו, ואכילה זו צ"ל כזית וצ"ל צלי למשחה לגדולה ולא אכילת חי, ואח"כ יש דין ב' באכילת קדשים שזהו אכילה רק שלא יבוא לידי נותר (ועי' רא"ש נדרים ד,ב, ד"ה קשריא) וראה בזה גם בלקו"ש ח"ה 439, וחט"ו פ' ויחי (ד') בסופו בארוכה ועוד, ומבאר דמצות אכילה מתקיים ביום שאז הוא זמן העבודה, והאכילה בלילה אינו אלא היתר אכילה בכדי שלא יבוא לידי נותר, ועד"ז הוא גם בנוגע לאכילת מזבח דההקטרה ביום הוא משום מצות הקטרה דאז הוא זמן העבודה, משא"כ ההקטרה בלילה אינו אלא בכדי שלא יבוא לידי נותר כמ"ש ולא ילין חלב חגי עד בוקר.

ולפי"ז מבאר שיטת הרמב"ם דבאמת גם הוא סב"ל כעין סברת הט"ז, אלא דהרמב"ם סב"ל דזה שייך רק בנוגע למצוה שמפורש בתורה ההיתר (ע"ד שנתבאר לעיל בנוגע לתק"ש ומילה) אבל אם זהו סתם היתר מפורש אבל אינו ענין של מצוה לא שייך כלל זה ושפיר יכולים חכמים לאסרו, וכיון שנתבאר דהקטר חלבים ואברים אינו אלא דין היתר שלא יבוא לידי נותר שפיר סב"ל להרמב"ם דבזה יכולים חכמים לגזור שצריך להקטיר לפני חצות.

והנה אף שהט"ז ביו"ד שם סב"ל דהאי כללא שייך אפילו אם הוא דבר הרשות כמבואר בהשיחה שם, (וכ"כ בתוס' רבינו פרץ פסחים כג,א, עיי"ש ובגליון המהרש"א שם וביו"ד שם ועוד) מ"מ ישנם הרבה אחרונים המחלקים בזה כנ"ל בהשיחה, דרק אם הוא דבר מצוה שייך כלל זה כמבואר בשו"ת רע"א סי' ע"ד ושם הביא גם דברי הכס"מ הל' מלכים פ"ג ה"ז, ותוס' רע"א סנהדרין רפ"ב ושער המלך הל' יסודי התורה פ"ה ה"ה ושדי חמד שם ושו"ת תורת חסד או"ח סי' י"א ועוד.

טעמים בכלל הנ"ל

ויש להעיר דמצינו כמה טעמים בהא דבדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור: א) דבדבר המפורש להיתר א"א לאסור כי לא יתקבלו דבריהם מה שיחמירו דזיל קרי ביה רב הוא כולם יודעים דזה מפורש בתורה להיתר, (שו"ת בכורי שלמה אבהע"ז ח"א סי' ד' אות י"ד בשם בית מנחם שער א' פ"א ועוד בכ"מ). ב) דכיון דמפורש בתורה להיתר חזינן בהדיא שהתורה לא חששה לגזירה זו, לכן אין חכמים יכולים לגזור בזה (שו"ת קול ארי' סי נ"ה), ג) מקרא ד"שאל אביך וגו'" או "כי יפלא ממך דבר וגו' לא תסור" לא נשמע אלא שחכמים גוזרים במידי דצריך שאלה, דרק בזה יש כח ביד חכמים לגזור, אבל בדבר המפורש בתורה להיתר ואינו נכנס בגדר "שאל או יפלא" אין להם הכח לגזור. (שו"ת עמק הלכה ח"ב סי' א' עיי"ש בארוכה).

ולפי הני טעמי מסתבר שאין לחלק בין דבר הרשות או דבר מצוה וכדעת הט"ז כנ"ל, אבל לפי שנתבאר בשיטת הרמב"ם דאמרינן כן רק כשמפורש ההיתר בדבר מצוה, נראה דלא סבירא להו מטעמים הנ"ל כלל, וי"ל דסב"ל (ע"ד שהביא בשו"ת עמק הלכה שם מהר"ן חולין בסוגיא דזרוע בשלה) דהוה גנאי לאסור דבר מצוה שמפורש בתורה שחייבים לעשותו, אבל בדבר דליכא חיוב אי"ז גנאי.

דעת הרמב"ם אם ההיתר הוא בדבר רשות

ויש להעיר עוד דמצינו באחרונים בכ"מ שביארו שיטת הרמב"ם עפ"י כללו של הט"ז גם בדבר הרשות, ועי' בתויו"ט כלאים פ"ח מ"ב שהביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בכלאי בהמה דהרמב"ם סב"ל דמן התורה ליכא איסור אלא טהורה עם טמאה, אבל טמאה עם טמאה או טהורה אם טהורה אינו אסור אלא מדרבנן, והרא"ש סב"ל דלא שנא דלעולם הוא מן התורה, והתויו"ט הביא ראי' להרא"ש מקושיית הירושלמי על הא דר"ל דאסור לרכוב על פרדה מהא דמצינו דדוד ובניו רכבו על פרדות (שמואל ב' יג) אלמא דגם משני מינין טמאים אסור מה"ת עיי"ש, וכתב בתוס' אנשי שם שם לתרץ שיטת הרמב"ם דלעולם י"ל שהוא רק איסור מדרבנן וקושיית הירושלמי הוא עפ"י מ"ש הט"ז הנ"ל דכיון שמצינו קרא מפורש בדוד שהוא מותר אי אפשר לחכמים לאוסרו, ומוכח דאינו אסור אפילו מדרבנן עיי"ש, וזה מיירי בדבר הרשות.

כן כתבו האחרונים לבאר מ"ש הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) דדבר שאסור באכילה ומותר בהנאה כנבילות וטרפות וכו' אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, דאף דסב"ל דאיסור סחורה אינו אלא מדרבנן מ"מ בחלב לא אסרוהו כי סב"ל כהט"ז דכיון שמפורש בו היתר לא אסרוהו רבנן (ראה פנ"י פסחים כג,א, ד"ה א"ה, שו"ת רע"א שם, דרכי תשובה יו"ד שם ס"ק י"ד, וישועות יעקב שם ס"ק ב' ועוד), וגם זה הוא דבר הרשות.

ועי' גם מל"מ (הל' עבדים פ"ג ה"ג) שהקשה לשיטת הרמב"ם (הל' איסו"ב פי"ב הי"א) דאיסור שפחה כנענית לישראל הוא רק מדרבנן, א"כ למה לא אסרו רבנן שפחה כנענית גם לעבד עברי עיי"ש, ותירץ בשער המלך (הל' איסו"ב פט"ו ה"ד בד"ה האמנם) עפ"י הט"ז הנ"ל, דכיון דכתיב בהדיא אם אדוניו יתן לו אשה אין כח ביד חכמים לאסור עיי"ש וגם זה הוא בדבר רשות, וראה גם ברכי יוסף או"ח תקפ"ח בדעת הרמב"ם ועוד בכ"מ ואכמ"ל, אלא שבודאי יש לתרץ דעת הרמב"ם באופנים אחרים מהנ"ל מתאים להמבואר בהשיחה דסב"ל להרמב"ם דרק במצוה אמרינן כן ולא בדבר הרשות, וראה בכ"ז בס' בית אהרן ח"ח ועוד.

רמז בקרא שההקטרה צ"ל לפני חצות

ואפ"ל גם עפ"י מ"ש בלקו"ש חכ"ז פ' צו (ב) ע' 38 בהערה 13 שציין שם לפיהמ"ש להרמב"ם זבחים פ"ט מ"ו שכתב דהקטר חלבים ואברים עד חצות להרחיק מן העבירה נרמז בקרא, דדריש שיש בוקר אחר וזהו חצות עיי"ש, ולפי"ז יש מקום לומר דבאמת גם הרמב"ם סב"ל לגמרי ככללו של הט"ז גם אם הוא רק רשות בלבד אי אפשר לחכמים לאסור ושאני הכא שיכולים לאסור משום שיש ע"ז רמז בקרא, וכ"כ בס' ניצוצי אור להגר"ר מרגליות ברכות שם.

ואף דבשו"ת רע"א (שם סי' ע"ד בד"ה אבל, וח"ב סי' ל"ב) כתב בפשיטות דלא שייך להסמיך קרא לאיסורא במקום דמפורש שם בקרא גופא להתיר, ומביא שעד"ז כתבו התוס' בחגיגה יח,א, ד"ה חוש"מ, וא"כ כאן שכתוב בהדיא כל הלילה איך אמרינן שבהפסוק גופא מרומז שצ"ל עד חצות? די"ל דכאן שאני וכלשון הרמב"ם: "בא בקבלה שהיא רמז להרחיק מן הבוקר", עוד אפ"ל עפ"י המבואר בהערה 31 שם בנוגע לדעת רש"י בדין אכילת אדם דדין נותר בהחפצא חל בבוקר ועד אז אסור לשורפו, והדין דעד חצות הוא רק בנוגע לפעולת הגברא באכילה שצ"ל לפני חצות משום סייג עיי"ש, וא"כ עד"ז אפ"ל הכא בדעת הרמב"ם בנוגע לאכילת מזבח, שהדין דכל הלילה הוא דין בהחפצא בנוגע לנותר והדין דחצות הוא דין בהקטרת הגברא וכשהם ב' דינים נפרדים לכו"ע אין בזה שום סתירה.

וראה עוד לקו"ש ח"ז ע' 210 ובשיחת ש"פ בחוקותי תשמ"ט ששם נתבאר פלוגתת רש"י והרמב"ם באופן אחר בנוגע לכהנים זריזין הן, וראה בכ"ז עוד בהערות וביאורים גליון תרצ"ב ע' 9 והלאה.