בלקו"ש ח"ז עמ' 163 פר' אמור ג' כותב: "ביי קיין שום מחוייב מיתה געפינט מען ניט אז די עדים און דיינים זאלן דארפן סומך זיין את ידיהם על ראשו און אים זאגן "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך" (ומובן בפשטות: מהיכי תיתי זאל זיין א סלקא-דעתך אז זיי זאלן יע נענש ווערן במיתתו - ער איז דאך מחוייב מיתה ע"פ דין). פארוואס-זשע האט מען ביי דעם מקלל יע געדארפט סומך זיין און זאגן "ואין אנו נענשים במיתתך"?

ובהערה 23: "בדעת זקנים מבעה"ת כאן מתו"כ: "לפי שבשעת גמר דין צריכין העדים לומר בפירוש כמו ששמעו מפי המברך כו' העון הזה שאתה גורם לנו עליך יהי'" אבל טעם זה אפשר לומר רק לפי מש"כ בתו"כ "שאתה גרמת לכך" (ולהעיר שבפי' התוס' עה"ת כאן (שמפרש ג"כ כהנ"ל) מובא מתו"כ "שאתה גרמת לנו"), אבל לא לפי מש"כ רש"י "ואין אנו נענשים במיתתך כו'". ולהעיר גם מל' הרמב"ם שם "שאתה גרמת לך" (ולא "לכך" או "לנו" כבתו"כ)." עכ"ל.

ומבלי להיכנס לשקו"ט בטעם הסמיכה, יש להעיר על נוסח דברי העדים בשעת הסמיכה שבהערה. דבסנהדרין נה ע"ב תנן: "המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא הורגין בכינוי. אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדים על רגליהן וקורעין ולא מאחין" וכו'.

וכן העתיק הרמב"ם להלכה הל' עבודה זרה פ"ב ה"ח, ועי' ב'כסף משנה' שכתב "ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש, פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף?! ומשני, אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה". עכ"ל.

ויוצא דלדעת הבבלי העדים חוזרים על הלשון בדרך ששמעו ובאותו הלשון ממש. אבל לירושלמי לא היו אומרים לשון הגידוף ממש, רק מזכירין השם מבלי לגדף כנ"ל. ועיין בחידושי הר"ן כאן, דהבבלי פליגא אהך ירושלמי, עיי"ש.

ואוי"ל שדעת התו"כ הוא כהבבלי, וכמפורש בדבריו בהערה דלעיל "צריכין העדים לומר בפירוש כמו ששמעו מפי המברך" ולכן בסמיכה אומרים העדים "העון הזה שאתה גורם לנו (או "לכך") עליך יהי'", היינו העון הזה שחזרנו על ברכת השם יחול על ראשך שאתה גרמת לזה.

אבל רש"י יסבור כעצת הירושלמי שהעדים לא מברכים את השם המפורש. ולכן אומרים רק "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך".

אבל עדיין צ"ב בדעת הרמב"ם - הובא בהערה - דשיטתו כהבבלי שהעדים מזכירין ברכת השם ממש כנ"ל. ובכ"ז בסמיכה כותב "ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך" ולפי הנ"ל הי' צ"ל שגרמת לנו או לכך, כבתו"כ.

ואוי"ל, בהקדים, דלשון המשנה הוא, "נגמר הדין לא הורגין בכינוי" וכו'. וקשה, האיך גמרו דינו למיתה כל זמן שלא העידו העדים את העדות ממש לחייב הנידון בחזרת העדים על ברכת השם. ובאמת רש"י מתרץ זה במש"כ "נגמר הדין: ובאו לומר חייב הוא, לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי". והיינו שחזרת ברכת השם הוא לפני הגמר דין בפועל. אבל ברמב"ם שכותב "נגמר הדין מוציאין וכו' ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש". צ"ע הלשון היאך נגמר הדין אם לא העידו בפירוש?

וראיתי ביאור מהגאון ר' יוסף דוב סאלאווייטשיק (נדפס בקובץ חידושי תורה סנהדרי קטנה נ.י. תשל"ג), דהרמב"ם בסוף פ"ב מהל' ע"ז כותב "כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם" ומקורו בספרא ס"פ אמור הביאו הכס"מ, וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים, כל השומעים אלו הדיינים. עיי"ש.

וכותב הגרי"ד, דנראה דמה"ט הוא דבעינן שיאמרו בפירוש מה ששמעו דאף דסגי במעיד בכינוין מצד הלכות עדות דכל התורה כולה. דמובן מאליו דאמירתם "יוסי" מורה על שהזכיר המגדף את השם המפורש, ועפ"י העדות שהעידו בכינויים נגמר כבר דינו למיתה, כפשטות לישנא דמתניתין, מכ"מ נאמרה כאן הלכה מחודשת בקיום העונש של המגדף, דבעינן שלא רק השומעים אלא כל השומעים יסמכו את ידיהם על ראשו. וכדי לאשווי להבי"ד בבחינת "כל השומעים", בעינן שיאמרו מה ששמעו בפירוש. עכתו"ד.

ולפי"ז אוי"ל, דלהרמב"ם היות שבהגדת העדות אינם מזכירין ברכת השם ממש. לכן בסמיכה אינם אומרים "העון שאתה גרמת לנו", כי העדות הוא בכינוי כנ"ל, ובזה כבר גומרים את דינו.

רק היות שחידשה תורה דלקיים העונש של המגדף צריכים כל השומעים לסמוך ידיהם לכן חוזרים ברכת הגידוף, וא"כ י"ל דעכשיו לא הוי גידוף כיון דהוה מצותו בכך. בכדי לאשווי לבי"ד בבחי' "כל השומעים".

ולהוסיף: דבתוס' יו"ט במשנה סנהדרין שם (פ"ז מ"ה) מתרץ קושיית הירושלמי הנ"ל, בכך דכיון דמכוין לקיים המצוה לא הוי גידוף, דמצותו בכך, ואי אפשר בענין אחר, כמו שציותה התורה למחוק השם בסוטה. עיי"ש. והעתיקו גם במנחת חינוך מצוה ע'. עיי"ש.

וב'מרגליות הים' (סנהדרין שם), הביא שבספר 'קול סופר' העיר על דברי התויו"ט דאין ראי' מסוטה, דהרי בסוטה התירה תורה המחיקה בכדי לעשות שלום דאולי היא טהורה, אבל הכא הרי צריכים העדים להזכיר השם רק בכדי לגמור הדין להריגה. ובכן צריכים למילף שמותר לעד להגיד דברי גידוף בכדי לחייב. עיי"ש.

אבל לפי הנ"ל אם נקטינן שאין העדים חוזרים דברי הגידוף בכדי לחייב, וכנ"ל בדיוק ל' הרמב"ם, אה"נ שגמר הדין יכול להיות בכינויים. וחזרת העדות היא בכדי לקיים את ה"וסמכו כל השומעים" לאשווי לבי"ד דין "שומעים". ושוב י"ל עכ"פ כסברת התוי"ט דמצותו בכך, ולא הוי גידוף. ולכן כשסומכים את ידיהם על ראש המגדף אומרים לו "דמך בראשך שאתה גרמת לך".

לסיכום: אוי"ל דיש ג' שיטות, ולפי סדר הערת רבינו: א) תורת כהנים: לפני הגמר דין חוזרים העדים על לשון המגדף כפי שהוא. ובסמיכה מזכירים העון שגרם להם, ב) רש"י: לפני הגמ"ד מזכירין השם בלי גידוף וחוזרים על לשון המגדף בלי הזכרת השם. ובסמיכה אומרים אין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך, ג) רמב"ם: לפני הגמ"ד חוזרים העדים על דברי המגדף בכינוי. לאחרי הגמר דין חוזרים עליו מפורש, ובסמיכה אומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. דלעדים סוכ"ס אין עון כיון דמצותו בכך.