בלקו"ש חט"ז שיחה ג' לפ' יתרו ע' 214 ובהערה 26 מבאר החילוק בין דברי רב יוסף בפסחים [סח ע"ב] אי לאו האי יומא וכו' ומפרש רש"י שלמדתי תורה ונתרוממתי לבין דברי רב נחמן בקידושין דף לג סע"א אי לאו תורה וגו' [שם בגמ' איתא אביי יהיב ידא לסבי רבא משדר שלוחי' ר"נ משדר גוזאי ופירש"י בד"ה ר"נ "סריסים שהיו תמיד לפניו ... אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה"] דבדברי ר"י מודגש השינוי בהגברא מצד תורה וכמו דע"י האי יומא נעשה שינוי בהחפצא בו נעשית המצוה, משא"כ בדברי ר"נ לא קאי ברוממות ובמעלות עצמו אלא "בשביל תורה".

ולפי זה מחדש רבינו חידוש נפלא דרק ר"נ לא נתן ידו לזקנים דע"י זה מזלזל בכבודו ואינו יכול למחול כבודו שהוא כבוד התורה משא"כ רב יוסף ס"ל לעיל קידושין לב סע"א דאפילו רב שמחל על כבודו כבודו מחול הרי י"ל מכיון דנתרוממתי הוא שינוי חפצא בו הרי יכול למחול. וראה שם תורה דילי' הוא. עכתו"ד הק'.

הנה אינו מבואר בדיוק סברות המחלוקת בין ר"נ לר"י ובפרט שבההערה הנ"ל מסיים ב"ואכ"מ", ויש לבאר הדבר בכמה מהלכים, ולזה באתי להעיר קצת בהאי ענינא.

א. יש לעיין אם ר"ל דיש פלוגתא בין ר"נ ור"י אם רב שמחל על כבודו כבודו מחול, ופלוגתא זו נובעת משיטתם אם יש שינוי חפצא בו או לא דר"נ ס"ל כרב חסדא [בדף לב סע"א] דרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ור"י לשיטתי' דכבודו מחול וביאור הדבר הוא דר"נ דס"ל שלא נעשה שינוי בו ואינו מדגיש רוממותו אלא מעלות התורה עצמה א"כ הרי אינו יכול למחול על כבוד התורה בכלל, משא"כ ר"י ס"ל דנתרוממתי ונעשה שינוי חפצא בו שפיר יכול למחול, דאין הוא והתורה ב' דברים אלא דבר א' וזה גופא הביאור בתורה דילי' הוא [ולכאורה זה מה שמביא בסוף ההערה "וראה שם תורה דילי' הוא"].

אמנם צ"ע לפרש כן, חדא דדוחק לעשות מחלוקת בין ר"נ לר"י אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול דהא משמע דלמסקנא אמרינן [לבד מר"ח] דכבודו מחול.

ועוד דהא מצינו הכא דגם רבא שלח שלוחים לסייע הזקנים והוא עצמו לא עזר והרי הוא הוא המ"ד לעיל [לב רע"ב] דס"ל כבודו מחול משום תורה דילי' הוא [והגם דרבא לא נתן טעם אי לאו תורה אמנם מדכייל הגמ' אהדדי משמע דהוא מאותו טעם].

ועוד דהא ר"י לעיל לא קאמר הטעם דתורה דילי' הוא ולכן כבודו מחול אלא קאמר דכבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם [וע"ז מקשה רבא שם הכי השתא התם הקב"ה עלמא דילי' הוא ותורה דילי' הוא מחיל לי' ליקרי' הכא תורה דילי' הוא [בתמי']].

ועוד דהפי' הפשוט במסקנת רבא לעיל; אין, תורה דילי' הוא, הוא כפירש"י שם דבקושיתו ס"ל לרבא דהוא תורת הקב"ה ולכן מכיון שהכבוד תלוי בהתורה הרי אינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה, אמנם למסקנא שנקראת תורתו אכן יש בידו למחול אף שהכבוד תלוי בהתורה מ"מ מכיון שתורה דילי' הוא שפיר יכול למחול, ולפי ביאור הנ"ל הפי' הוא דאין כאן שאלה על בעלות התורה אלא אם הכבוד מתייחס להתורה [כדברי ר"נ] או להלומד תורה שבו נעשית שינוי חפצא ע"י הלימוד [כדברי ר"י].

ועוד אף אם אמרינן דלר"י יכול למחול על כבודו מ"מ הרי אינו יכול לזלזל בכבודו וכמבואר להדיא חילוק זה בהכס"מ סוף הל' ת"ת בשם הריב"ש [וראה טורי אבן מגילה דף כח דמחלק בין אב לרב דבאב רשאי למחול על בזיונו משא"כ ברב שכבודו גדול משל אב] והכא הרי כתב רש"י דלסייע הזקנים הי' זלזול וא"כ לכאורה אף ר"י דס"ל כבודו מחול מודה דאינו יכול למחול על זלזולו ובהאי ענינא לא יהי' מחלוקת ר"נ ור"י [ודוחק לחלק דאית זלזול ואית זלזול].

ב. אמנם י"ל באופן אחר דלכו"ע בין ר"נ ובין ר"י ס"ל דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, רק דחולקין בטעמם דלר"י הטעם הוא דמצינו שהקב"ה מחיל לי' ליקרי' שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, ולר"נ הוא משום תורה דילי' הוא וכדרבא.

דהנה לעיל אמר רב חסדא אב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וע"ז קאמר ר"י דאף רב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם. וי"ל דכוונת ר"י דכבודו מחול הוא ע"ד מה שהאב יכול למחול על כבודו שהוא דין בהל' כיבוד או"א דאף דמחוייב הבן לכבדו מ"מ בידו וברשותו למחול ושלא לחייב את הבן בכיבודו אמנם אין זה משום שהאב יש לו "בעלות" על "אבהותו" למחול, ועד"ז הרב יכול למחול על כבודו דהוא דין מסויים בהל' כיבוד ת"ח שיכול למחול על כבודו, וצריך לזה ילפותא מהא דמצינו שהקב"ה מחל על כבודו.

אמנם רבא הקשה ע"ז הכי השתא התם עלמא דילי' הוא ותורה דילי' הוא מחיל לי' ליקרי' הכא תורה דילי' הוא בתמי', ושוב מסיק דתורה דילי' הוא שנא' ובתורתו יהגה גו', דלרבא כל השקו"ט הוא דס"ל דאין כיבוד ת"ח ככיבוד אב וכדס"ל לר"י אלא דבשלמא בכיבוד אב יש לו להאב הכח גם למחול דמצד היותו אב יש לו הברירה לחייב הכיבוד או למחול על הכיבוד אמנם בכיבוד רב הרי הכיבוד הוא בשביל התורה וא"כ אין הוא הבעל למחול על כבוד התורה, ומסיק דאכן הוא נחשב בעל על התורה.

ונמצא לפי כהנ"ל דלר"י חיוב כיבוד רב אינו כדס"ל לרבא דהוא בשביל התורה כדבר נפרד ממנו אלא שהחיוב כיבוד לרב הוא ע"ד חיוב כיבוד אב שהוא אינו סתם גברא אלא אביו וזה מחייב כיבוד הנה עד"ז התלמיד חכם אינו סתם גברא אלא נעשה שינוי בו מחמת התורה השוכן בקרבו.

ולפי כ"ז יש לבאר חידוש רבינו בההערה הנ"ל דלר"נ שכבודו הוא בשביל התורה באמרו אי לאו תורה הנה לא הי' יכול לסייע בעצמו להזקנים כי אין בידו למחול על זלזול כזה היינו להשתמש בו כמקל שהוא ע"ד מי שמשתמש בתורה [ע"ד קרדום לחפור בה] מפני שמודגש ביותר שהוא זלזול בתורתו [כלשון רש"י] והיינו שאה"נ הוא תורתו משום תורה דילי' הוא אמנם ההדגשה הוא שהכבוד הוא בשביל התורה ולא משום רוממותו שנעשה ע"י התורה.

אמנם ר"י דס"ל שכל הכיבוד הוא מצד השינוי הנעשה בו שנתרוממתי כנ"ל הרי שפיר יכול למחול על זלזול כזה לסייע להזקנים ולא משום דתורה דילי' הוא אלא דאינו מודגש דמזלזל בתורתו ולכן יכול למחול ע"ז.

[ואין אני מחלק בין זלזול לזלזול דלכו"ע אין הרב יכול למחול על זלזולו רק דהכא הרי עשו זאת מחמת מפני שיבה תקום והדרת גו' ואופן קיום הידור זה תלוי בר"נ ור"י ויש בזה אריכות דברים ואכמ"ל יותר].