בלקו"ש ח"ג פ' לך לך מבאר דמצות מילה היא פעולה נמשכת שמצותה אינה רק מעשה המילה אלא גם בזה שהוא מהול ואינו ערל. ומביא ראי' מדוד שהי' במרחץ ונזכר במצות מילה עיי"ש. ובזה מתרץ קושיית התוס' קידושין כט, א ד"ה "אותו" שהקשו מדוע צריך קרא לפטור אשה מחיוב מילת בינה דכתיב אותו ולא אותה, תיפוק לי' דהוי מ"ע שהזמן גרמא, דמצותה ביום ולא בלילה, ועיי"ש תירוצם. אמנם ע"פ הנ"ל יש לתרץ דמילה כיון דהוי פעולה נמשכת א"כ אף שמעשה המילה אינה מתקיימת בלילה, מ"מ קיום מצותה שהוא מהול ואינו ערל ישנו תמיד אף בלילה וחשיב כמ"ע שלא הז"ג.

והנה לפ"ז נראה ליישב את דברי המהרי"ט בקידושין שם שכתב על קושית התוס' הנ"ל "וק"ל אמאי לא תירצו התוס' אפילו למ"ד אינה נוהגת אלא ביום דמשו"ה לא מקרי זמן גרמא דמצותה אחר שנעשית נוהגת בין ביום ובין בלילה ויכול למול בלילה לאכול הקדשים שלא יבואו לידי נותר".

והקשה עליו המהרי"ט אלגזי בבכורות (סע"ז) "נראה מדבריו דס"ל דלכו"ע אם מל בלילה בדיעבד יצא והא ליתא דבהדיא כתבו הגהות מיימוניות בפ"א מהל' מילה דין ח' איפכא וז"ל ואם מל בלילה בין קטן ובין גר צריך להטיף ממנו דם ברית כדאשכחן דבר שמצותו בלילה אם עשהו ביום אינו כשר כגון קצירת העומר ה"ה דבר שמצותו ביום אם עשה בלילה דאינה כשר עכ"ל. גם מ"ש דיכול למול בלילה לאכול קדשים שלא יבואו לידי נותר לא ידעתי מנין לו לדין זה, דכיון דלמדנו מדברי הגה"מ דאפילו בדיעבד הנ"ל כאילו לא מל אם כן אפילו ימול עדיין דינו כערל ואינו יכול לאכול הקדשים, באופן שדברי הרב צ"ע", ע"כ לשון המהרי"ט אלגאזי.

ולכאורה אפשר לתרץ קושייתו דהמהרי"ט נתכוון לומר כהביאור הנ"ל בלקו"ש דלאחר שמל פעולת המילה נמשכת כל ימיו וכוונתו של המהרי"ט היא לבאר במה זה ניכר דיש כאן פעולה נמשכת גם בלילה, וזהו מה שכתב שם דזה ניכר במה שיכול לאכול קדשים בלילה דהיינו שאף שאין מלין בלילה (דהרי כל תי' של המהרי"ט הוא לרבנן דראב"ש דס"ל דאינה נוהגת אלא ביום) אבל זה שהוא נמול ואינו ערל - וממילא יכול לאכול בקדשים - זה שייך גם בלילה, ולכן לא הוי מצוה שהזמן גרמא.

ואפ"ל שנפלה ט"ס בדבריו, דהרי כתב במפורש "דמצותה אחר שנעשה נוהגת בין ביום ובין בלילה" ומה שייך לומר דאחר שנעשה המצוה, יכול למול בלילה!? ולכן נראה דבהמשך לזה צריך להיות התיבות "ויכול בלילה לאכול קדשים" והתיבות "ויכול למול בלילה" אינם שייכים שם, ויש לומר כמה אופנים בזה עיי"ש.

ומצאתי ראיה לביאור זה במהרי"ט, דבספר בירורי השיטות על קידושין שם הביא מספר פרדס יוסף שכתב ממש כתי' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנ"ל בשם המהרי"ט וציין בבירורי השיטות שלא מצא היכא נמצא במהרי"ט תי' כזה ומזה מבואר דגם הפרדס יוסף למד כן בכוונת המהרי"ט.

ב. אמנם לאחר העיון בדברי המהרי"ט נראה דכוונתו דוקא כמו שהבין המהריט"א ולא כהפרדס יוסף (וכן מצאתי בקה"י על קדושין שם שלמד כהפרדס יוסף) דבהמשך דבריו שם כתב לדחות סברת היש שהקשו על תוס' דבלאו הכי הו"ל מצוה שהזמן גרמא משום דלא מצי לממהל בשבת ויו"ט וכותב המהרי"ט "דאטו מעקה ושילוח הקן וכמה מצוות שאין יכול לעשותן בשבת זמן גרמא מקרי אין הדבר כן. אלא כל שמצותו נוהגת אחר עשייתן לעולם אף בשבתות ויו"ט לאו ז"ג כו'", ע"ש. ובשילוח הקן הרי ודאי לא שייך לומר שיש בזה פעולה נמשכת כמילה ומ"מ כתב המהרי"ט "שמצותן נוהגת אחר עשייתן לעולם אף בשבתות ויו"ט".

וע"כ דכוונתו באחר עשייתן, וכן מ"ש במילה לאחר שנעשתה, כשעבר ועשה את המצוה, את המילה בלילה, או השילוח הקן בשבת, וכוונתו דאם אין זמן שבו אם עבר ועשאה אינה נחשבת למצוה, אין זה ז"ג, אף שלכתחילה צריך למול דוקא ביום, ושילוח הקן דוקא בחול.

וממילא חוזרת קושית המהריט"א. ואולי י"ל דהמהרי"ט סובר כהמנ"ח שמבאר במצוה ב' דכשמל בלילה או קודם זמנו דאין בזה איסור, וכשיגיע היום לא יחול עליו כלל המצוה, רק שאינו מקיים המצוה, ומדמה לה למבער חמץ לפני ערב פסח, ואכ"מ. ולכן שפיר ס"ל להמהרי"ט דכדי שלא יבואו קדשים לידי נותר יכול למול בלילה.

ומה שהקשה המהריט"א מדברי ההגהות מימוניות דבמל בלילה צריך להטיף ממנו דם ברית, לכאורה אפשר לתרץ דהמהרי"ט ס"ל כהשי' דאין צריך להטיף, דהמל"מ (בהל' מלכים פ"י ה"ז הובא במנ"ח שם) סובר דשי' הרא"ש דגם לפני יום השמיני וגם לאחר זמנה בלילה, בדיעבד קיים המצוה, וא"צ להטיף ממנו דם ברית. וגם הש"ך בסי' רסה הבין כן בדעת הרמ"א דבדיעבד קיים המצוה, וגם השאג"א בסי' נב שהשיג על הש"ך וכתב דלכו"ע לא קיים המצוה - ומה שכתב הרא"ש ועוד ראשונים דא"צ להטיף דם ברית הוא משום דכבר א"א לתקן ואין שום ענין בהטפת דם ברית עיי"ש - אך גם לדעתו הרי כבר אינו ערל וממילא יוכל לאכול בקדשים.

אך באמת זה דוחק דהמהרי"ט יקשה על התוס' אמאי לא תרצו כן דלא שייך להקשות אלא אם כן זה לכו"ע, וזהו מה שכתב המהריט"א "נראה מדבריו דס"ל דלכו"ע אם מל בלילה בדיעבר יצא והא ליתא".

ג. אמנם מה שהתוס' לא תירצו כביאור כ"ק אדמו"ר הנ"ל לכאו' צ"ל דס"ל דכיון דפעולת ועשיית המצוה יש לה זמן, אף שקיום המצוה נמשך תמיד ואין לה זמן המגביל, מ"מ חשיב מ"ע שהז"ג. אך המהרי"ט (לפי ביאור האחרונים הנ"ל) וכן כ"ק אדמו"ר בשיחה הנ"ל סברי דלא מקרי מ"ע שהז"ג אלא במקום שהזמן מגביל גם את קיום המצוה אבל במקום שקיום המצוה אינו מוגבל בזמן, ורק חיוב העשיה והפעולה יש לה זמן, אין זה מ"ע שהז"ג.