שליח כ"ק אדמו"ר, אשדוד אה"ק
בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים פיסקא המתחלת אפיקומן כותב כ"ק אדמו"ר:
"יש נוהגין שהתינוקות "חוטפין" את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בלשון רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט, א. חק יעקב סתע"ב סק"ב) . . ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה, ב)".
וראיתי למי שהקשה על מנהגינו: "והרי מצינו כמה פעמים דגניבה לצורך שמחה מותרת, כדאיתא בסוכה (דף מה, א) מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן, ופירש"י אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה. וגם למפרש שם דמיד אח"כ התינוקות בעצמם שומטין יותר קשה דשם התינוק בעצמו גונב, וחזינן דמותר, ולמה הכי אסור לו לחטוף. אלא על-כרחך שיש סמך לדברי החק-יעקב לחטיפת והטמנת האפיקומן ואין חשש דילמדו מעשה גניבה".
ובאמת מנהגינו אינו חידוש גמור ובכו"כ חצרות של צדיקים וגדולי ישראל נמנעו מכך - כפי שהובא בהרחבה ע"י הר"י שי' מונדשיין ב'אוצר מנהגי חב"ד' סעיף עט (עמ' קנג-קנד).
צא וראה שבעל החוות יאיר כבר התבטא (עם שהביא שטעם המנהג הוא לחבב המצוה) ד"יש פנים למחות ולבטל המנהג" ולא נימק הטעם.
היו שכתבו (הובא ב'אוצר' שם) שמנהג זה בדוי והבל, ובגויים נשמע שהיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים "וינצלו" על כן המונע משובח.
הרי שהחשש כאן הוא יותר של "חילול ה'" ואולי אף של סכנה מסויימת (בשל הזכר ל"וינצלו"), ולא כל כך נימוק של חשש חינוך לגניבה כפי שמשתמע מהערת כ"ק אדמו"ר.
ואולי יש לומר ובהקדים מ"ש בספר החינוך (מצוה טז) בטעם שנאסרה "שבירת עצם בפסח": "ועל-כך בתחילת בואינו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם" וממשיך וכותב: "כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם . . ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות אם יעסוק תמיד בדברים של דופי כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנוהו באומנות רעה באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו" כל זה אחרי ההסבר הפשוט שהקדים לאיסור שבירת עצם בקרבן פסח: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים ולא יאות לעשות ככה כ"א לעניי העם הרעבים".
והיינו, למרות ששבירת עצם שייכת, לכאורה, גם בקרבנות אחרים, הנה רק בליל הסדר אסרתו תורה, והיינו שבכל שנה, נזהרים מחדש מענין זה (שאילו לא כן יהיה זה בכלל "עסקו תמיד כל היום באותו אומנות" (רעה)). [ולהעיר משתי הדעות שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה שנאכלת עם הפסח - עיין שו"ע אדמו"ר תעז, ג].
ובפשטות [למרות שבחגה"ס, לדוגמא (כקושיית השואל) מותר לגזול משום שמחה וכו' - ולהעיר מזהר (ח"ב צג, ב) בענין "פסקא טעמא" שבתיבות "לא תגנוב" כי לפעמים תגנוב, היינו, במילי דשמיא ובמילי דאורייתא ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב עמ' 1365)] - ליל הסדר עומד בסימן של "והגדת לבנך" חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהי' על כל השנה כולה (ו"אין אומרים 'חסל סידור פסח' . . שבפסח החג עצמו נמשך תמיד", סיום הגדת כ"ק אדמו"ר וראה ב"אותיות של נגלה" ב'לקוטי שיחות' כרך ה' עמ' 174 ואילך), ולכן אי אפשר לעשות דבר שהוא בניגוד לענין החינוך.
ועפ"ז יומתק שכ"ק נקט רק "שמרומז בלשון חז"ל" חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו, כי באמת, אין הכוונה בפשטות בראשונים (עיין פרש"י, רשב"ם, ורמב"ם חומ"צ פ"ז ה"ג) לגניבת אפיקומן הנהוגה בימינו בדורות האחרונים.
Download PDF