ברוקלין, נ.י.
במשנה בב"ק דף לז, א נחלקו ר"מ ור"י בשור של יתומים שנעשה מועד בפני האפוטרופוס, ואח"כ נתגדלו היתומים, אי אמרינן שעל השור כבר חל דין מועד וכשנגח בפני היתומים משלם נזק שלם, או אמרינן דהשינוי רשות מהאפוטרופוס להיתומים כשנתגדלו משנה דינו של השור וחל עליו דין תם ומשלם חצי נזק. ועד"ז בשור מועד שנמכר, אי אמרינן דהשינוי רשות מהמוכר להלוקח משנה דינו ונעשה תם, או אמרינן דרשות אינו משנה ונשאר מועד.
ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חל"ו ע' 102 ואילך, דבדין מועד נתחדש ב' דינים: א) לגבי השור, דחל עליו דין מועד כיון שנגח ג"פ והורגל בנגיחות; ב) לגבי הבעלים, דבכדי שהבעלים ישלמו נזק שלם צ"ל התראה בעדים ג"פ ובפני ב"ד, ואז חל עליו חיובי מועד.
ולפי"ז יתבאר היטב הדין ד"רשות משנה", דכיון דהוי גזה"כ שאא"פ לחייב הבעלים בלי העדאה בפניהם ובפני ב"ד, לכן י"ל דכשנעשה שינוי רשות המוכר ללוקח או מרשות אפוטרופוס ליתומים, אא"פ לצרף ההעדאה של הבעלים הראשונים להבעלים של עכשיו, שנאמר שחל דין מועד לגבי הבעלים החדשים, דכשם שבבעלים הראשונים הרי גם אם היה התראה שהשור נגח ג"פ (אבל שלא בפני ב"ד), ובמילא ברור שהשור נעשה נגחן ומ"מ צ"ל התראה בפני ב"ד דוקא, כמו"כ י"ל דאם יש בעלים חדשים בטלה העדאת בעלים ראשונים וצ"ל התראה חדשה, יעוייש"ב. והיינו דהדין ד"רשות משנה" אינו משום לתא דה"שור", שנאמר דטבעו של השור נשתנה מפני הבעלים החדשים, אלא משום לתא דה"גברא", דחסר בעיקר דין העדאה של הבעלים.
והנה הנמוק"י מבאר המ"ד דס"ל ד"רשות משנה" לגבי אפוטרופוס: "דהיתומים יכולים לומר, דאם היה מתרה להשור בפנינו היינו שומרים שמירה מעולה ולא הוי נגח, ולכן דיינינן ליה כתם עד שיעיד בפני הבעלים".
ובהשיחה שם בהע' 30 מבאר דכוונת הנמוק"י אינו כסברת רבה בדף מ, ב דאם הועד בבית שואל דהבעלים יכולים לומר ד"לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי", דהיינו שהבעלים היו שומרים יותר טוב מהשואל, שהרי הנמוק"י מבאר המ"ד ד"רשות משנה" ואילו רבה ס"ל דרשות "אינו משנה", אלא י"ל דכוונתו כבפנים דר"מ ס"ל דאין התראה לאפוטרופוס מועילה ליתומים כמו שאין ההעדאה לבעלים הראשונים מועילה לבעלים חדשים, עכ"ד.
- והיינו דכוונת הנמוק"י אינו כפי פשטות משמעות דבריו דחסר בדין מועד של ה"שור", וכסברת רבה "דלאו כל כמינך דמייעדת לתוראי" - שהבעלים יכולים לטעון דאתה גרמת לנגיחת השור מפני העדר שמירתך, ועד"ז יכולים היתומים לטעון בפני האפוטרופוס, ונמצא דטבע השור לא נשתנה למועד - אלא כוונת הנמוק"י היא לדין מועד דה"בעלים", דהתראה לאפוטרופוס אינו מועיל בשביל היתומים לחיובם נ"ש.
והנה לפי פירוש זה בנמוק"י יש לבאר הא דאיתא בגמ' שם מ, א "שאלו בחזקת תם ונמצא מועד, בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם ח"נ", ובע"ב מבאר ר' פפא דס"ל להברייתא "רשות משנה", והא דמשלם נ"ש (כשהועד בבית בעלים) היינו משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו, ולפיכך חל עליו שם מועד גם בבית השואל כיון שכבר הועד בבית הבעלים.
- ולכאו' צ"ב לפי סברת הנמוק"י ב"רשות משנה" שהפי' דהיתומים יכולים לומר דהם היו שומרים שמירה מעולה, דכמו"כ י"ל בנוגע להשואל שהשואל היה שומר יותר טוב מהבעלים, ומה בכך ד"שם בעליו עליו" הא מ"מ יכול השואל לטעון שהוא היה שומר שמירה מעולה.
ולפי פשוטו יש לדחוק קצת ולחלק דסברת הנמוק"י שייך רק ביתומים לגבי האפוטרופוס - דהיתומים הם הבעלים האמיתיים, וממילא יכולים למימר שהם היו שומרים יותר טוב מהאפוטרופוס; משא"כ כשהועד בבית בעלים, אין השואל יכול לטעון דאני הייתי שומר יותר טוב מהבעלים, כיון שהם הבעלים האמיתיים והוא אינו אלא שואל, ובפשטות הבעלים שומרים ממונם יותר טוב מהשואל, ועדיין צ"ב.
אמנם עפ"י המבואר בהע' הנ"ל דכוונת הנמוק"י אינו לדין מועד דה"שור" רק לדין מועד דה"בעלים" - דהתראה לאפוטרופוס אינו מועיל להיתומים כמו שאינה מועילה לבעלים החדשים, א"כ י"ל דסברתו יתכן רק באפוטרופוס ויתומים או מוכר ולוקח דחל שינוי בהבעלות של השור, דבזה יתכן לומר דההתראה בא' מהם אינו מועיל להשני; משא"כ בשואל ובעלים, כיון ד"כל מקום שהולך רשות בעליו עליו", אין כאן שום שינוי בהבעלות של השור, כיון דגם כשנמצא בבית השואל עדיין שם בעליו עליו וחשיב כמונח ברשות הבעלים [עי' תוס' בב"מ דף ו, א ובכ"מ דיכול להקדיש פקדון שיש לו ביד אחרים ולא חשיב "אינו ברשותו"], ושפיר מועיל ההעדאה דהבעלים לחייב השואל.
אמנם עדיין צ"ע לפי"ז אמאי הוצרך הנמוק"י לסברתו דהיתומים יכולים לטעון דהם היו שומרים שמירה מעולה, הא בלא"ה יש כאן שינוי בהבעלים של האפוטרופסים.
Download PDF