א. בפ' נח, על הפסוק (ז, ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" אמרו חז"ל (פסחים ג, א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר "מן הבהמה וגו'. ופירש"י שזהו הטעם לאריכות לשון הכתוב, שבמקום לכתוב באופן קצר "בהמה הטמאה", נאמר "אשר איננה טהורה".

ובלקו"ש ח"י (ע' 26) מביא המשך הגמ' שמובא שם כלל דומה ש"לעולם יספר אדם בלשון נקי', וראי' לזה הוא משינוי לשון הפסוקים בין אשה זבה ואיש זב, ששינה הכתוב מפני לשון נקי'. ואחר כמה שאלות ותירוצים, מקשינן בגמרא: "ובאורייתא מי לא כתיב טמא".

ובשיחה הנ"ל שואל כ"ק אדמו"ר, ששאלה זו - שבתורה מוזכר מילת "טמא" - הול"ל תחילה, קודם שאר השאלות. דהא מצינו מילת "טמא" יותר ממאה פעמים בתורה, וא"כ הסברא נותנת להקדים שאלה זו קודם שאר השאלות הדנות בלשון הכתובים שאינם מופיעים אלא פעמים אחדות בלבד.

ומבאר בהשיחה שיש חילוק יסודי בין כשהנידון הוא בלשון הבאה באופן דפסק הלכה, או סיפור דברים בלבד. כשפוסקים הלכה, אזי מוכרח לומר הפסק בלשון היותר ברורה - אפילו אם הוא לשון מגונה - כדי שההלכה תהי' ברורה לגמרי. משא"כ בסיפורי התורה שיש לומר הדברים באופן נקי.

ועפ"ז מובן מה שהגמ' שואלת ממילת "טמא" רק בסוף, כי ברוב הפעמים מדובר בענין הלכה שצ"ל באופן ברור, ובהכרח שהכתוב ישתמש בלשון "טמא". (ורק בסוף הסוגיין, אחר כל התירוצים, מכוונת הגמ' להקשות: וכי איננו מוצאים בתורה את הלשון "טמא" גם בסיפורים, שאפשר לעקם הלשון! הלוא בודאי שנמצאת עכ"פ פעמים אחדות!).

ב. ויש להעיר בכ"ז שאפשר לומר שהנקודה היסודית דהשיחה הנ"ל כבר נמצא ברמיזה בדברי ה'בעל המאור'. דאחרי שמבאר (פסחים, שם) שנקטינן דרך קצרה ובלבד שלא יהא לשון מגונה וטמא, ממשיך במילים אלו: "וטמא שכתב באורייתא אינו לשון מגונה, לפי שדרך הכתוב להזהיר את ישראל ולהפרישם מכל טומאה כדכתיב 'והזרתם את בני ישראל' . . . אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה אלא להראות מין שבעה ומין שנים, עיקם הכתוב לומר אשר איננה טהורה", עיי"ש.

ולפום ריהטא פירושו מחוסר הבנה, כי דבריו אינם מובאים כלל בהגמ' ואין להם מקור בסוגיין. ופירושו נראה כדבר חדש ממש, בנוסף על הסוגיא, וכפירוש שא"א להעמיס בפשטות דברי הגמ'.

ברם, מסתבר לומר ש'הבעל המאור' הוסיף מילים אלו לרמז בקיצור לכוונת השיחה, שיש הבדל יסודי בין פסק דין ('להזהיר את ישראל') וסיפור דברים בעלמא ('שלא בא הכתוב להזהיר'). ונמצא לפי"ז, דמקור דברי הבעל המאור הם בעריכת הסוגייא עצמה, כמבואר באריכות בהשיחה הנ"ל, דלכן היתה השקו"ט בגמ' באופן כזה שהשאלה ממילת "טמא" בא בסוף - אף שמסברא דהו"ל להקשות שאלה זו קודם כל השאלות - כי בד"כ מילת "טמא" באה בתור פסק דין, ומוכרח להיאמר בלשון צח וברור.

ג. ואגב דעסקינן בהאי ענינא, יש להעיר על עוד נקודה מעניינת בזה, והוא דרבו כמו רבו המפרשים כו' להקשות על פסוקים הנ"ל - דלכאורה כמה מהם מיותרים לגמרי! דהא הקב"ה כבר הזהיר לנח בפרק הקודם (ו, יט) שעליו לקבוץ "מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה", ול"ל להכפיל דבריו עוה"פ, וגם להוסיף שיקח ז' מכל מין טהור? ומפי כח שאלה זו יצאו לבאר סברות עקומות ומוזרות בפסוקים אלו, שאכ"מ לפרטם. ולא מצינו שרש"י יפרש כלום ע"ז בגלוי (השפ"ח מנסה להעמיס תירוץ בפירש"י על פסוק הנ"ל).

ויש להעיר דבהתוועדות דפ' נח תשד"מ (ע' 417) מבאר זאת הרבי בדרך הכי פשוטה. (שלכן אין צורך לרש"י לפרש כלום). והוא, שזמן עשיית התיבה ארכה זמן ארוך ביותר - 120 שנה. ודבר הכי מובן ופשוט הוא שלפני העשיי' ארוכה כזו יצווה הקב"ה לנח באופן כללי על פעולת ההצלה של התיבה. אמנם, לאחר כ"כ הרבה שנים, בודאי שהקב"ה יצווה לנח עוה"פ מה עליו לעשות עכשיו עם גמר עשיית התיבה, ויפרט לו כל הפרטים - כולל ההבדל בין הטהורות לאינם טהורות, שלא היתה סיבה לפרט זאת 120 שנה קודם הפעולה. ובזה סרה קושיא הנ"ל.