בגליון תתחי וגליון תתכ הביא הגרי"ל שי' שפירא את דברי הריטב"א בנוגע להמקור והטעם להדין ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" דילפינן לה "מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר", עכ"ל וע"ז הקשה דאם נאמר שכוונת הריטב"א היא "אשר אם יכולים לחזור ולהעיד לעולם יש לחוש אולי יחזרו ויעידו באופן אחר ועי"ז יצטרך הדין להשתנות וא"כ לעולם אין ברור איך יהי' הדין, ואיך שייך לומר ע"ז יקום דבר, הנה למה ליה לתלות קושייתו בלשון הפסוק "יקום דבר" כי באם יש לחשוש לזה בטלה כל דין עדות ... ומדלא הקשה מעצם דין עדות משמע שפשיטא ליה שכשעדים באים להעיד אין שום מקום לחשוש שיחזרו בהם ... אבל א"כ מה קשה מלשון הפסוק "ע"פ שנים עדים יקום דבר"?

ומכח הדיוק הזה הוא רוצה לבאר שגם ב"עדי בירור" ישנו ענין של "יקום" שהעדים גורמים חלות הדבר - שזה כאילו העדים גורמים בנוגע להפס"ד בפועל שהמעשה אכן הי' כן" וזהו כוונת הריטב"א במ"ש "ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" - היינו שהכתוב מגלה לנו שע"י העדים נפעל הדבר ובמילא פשוט שאח"כ אין לחזור ולהעיד, כי לאחר שנפעל הדבר הרי מה שעשה עשוי ואין לשנותם, ואם יכולים לשנותו "היאך יקום דבר" - היינו שזוהי סתירה למה שאומרים שע"י עדים מתקיים הדברים". עכת"ד הגרי"ל שפירא בגליונות הנ"ל, והסכים עמו (בסגנון אחר קצת) גם הגרי"מ שי' וואלבערג בגליון תתיט.

ולענ"ד יש להעיר בזה, דמה שמדייק למה תלה הריטב"א את קושייתו בלשון הפסוק "יקום דבר" ולא בעצם דין עדות, הנה זה לפענ"ד אינו דיוק, משום שכל עיקר דין עדות ע"פ תורה אכן נלמד מהפסוק "ע"פ שנים עדים יקום דבר" וממילא אין כל הוכחה מלשון הריטב"א "שפשיטא ליה שכשעדים באים להעיד אין שום מקום לחשוש שיחזרו בהם", ואדרבה, זה גופא כוונתו, דאיך אמרה תורה שיש לסמוך על דברי העדים ולחתוך ע"פ זה הדין "לזכות או לחובה לאלתר", והרי הם יכולים לשוב ולחזור בהם ואיך יתקיימו דברי הכתוב "ע"פ שנים עדים יקום דבר" המלמדנו את עיקר דין עדות (וכנ"ל), ומזה מוכיח הריטב"א את הדין ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

וכן גם הבין בקובץ הערות להגרא"ו הי"ד (חע"ח ס"ג) בפשטות דכוונת הריטב"א היא "דמדסמכה תורה על עדותו מוכח דאינו יכול לחזור בו. והיינו דאל"כ א"א לסמוך על עדותו שמא יחזור בו".

ובאמת הוא כבר מפורש בראשונים דבנמוקי יוסף הביא את תי' הריטב"א הנ"ל (אמנם לא הזכירו בשמו אבל כל הלשון שם הוא כמעט מלה במלה מלשון הריטב"א) ומוסיף בסוף דבריו "היאך יקום דבר ניחוש שמא יאמרו דבר אחר".

וא"כ מבואר להדיא שההוכחה היא אכן מזה שאין אנו חוששים שמא יחזרו בהם דאילו יכלו לחזור לא הי' לנו לפסוק הדין על פי עדותם, שמא יחזרו בהם.

[והנה לפי' מה שנת' בכוונת הריטב"א נרוויח גם שאין הכרח לומר דהריטב"א יסבור כהגרש"א בנוגע להמחלוקת עם הגרע"א אי אמרינן חוזר ומגיד היכא דיש להעדים מיגו, דאם נאמר דכוונת הריטב"א שע"י העדים כבר נפעל הדבר ואין אפשרות לשנותו הרי מסתבר כהגרש"א דא"א לחזור ולהגיד אפי' במגו, משא"כ לפי מה שנת' לעיל דהפסוק רק מגלה לנו שאפשר לסמוך על עדותם ואין לחשוש שמא יחזרו בהם, א"כ שפיר נוכל לומר כהגרע"א דחוזר ומגיד הוא דין מיוחד בהגדת עדות אבל במקום שיש שם מיגו אין כאן חסרון של "חוזר ומגיד"].

ושוב אין גם צורך להעמיס (כפי שרוצה הגרי"ל שי' שפירא) בשיחה דחי"ט אודות שני הסוגים בעדות - שגם עדי בירור הם בעצם עדי קיום, שאין לזה כל יסוד בדברי השיחה וכמבואר למעיין ואין צריך לזה בשביל ליישב את דברי הריטב"א וכפי שנת"ל.

והנה ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"ב סקע"ז) שכתב דעל פי דברי הריטב"א הנ"ל בטעם דאין חוזרין ומגידין "נראה לי ברור דאם שנים אחרים מכחישים, ועכ"פ לא יקום דבר ע"פ הראשונים, דהרי האחרונים מכחישים בזה, שוב נאמנים לחזור בהם". וראה בשער המשפט (סכ"ט סק"ב) שהביא מדברי הריב"ש דגם היכא דאיכא תו"ת אינם יכולים לחזור ולהגיד, אך מדייק מדברי התוס' בדף כ' דבתו"ת יכולה כל כת לחזור בה ע"ש (ומדברי השו"מ ג"כ מבואר להדיא שהבין בריטב"א כדברי הנמוק"י).

ולענ"ד יש להוכיח שאף שמסברא נראין דברי השו"מ בדעת הריטב"א, אך לפועל סובר הריטב"א שאין לחלק בזה, וגם היכא דאיכא תו"ת אינם יכולים לחזור ולהגיד; דהרי נחלקו הראשונים היכא שמעיקרא אמרו העדים שאינם זוכרים ואין יודעים לו עדות - אי יכולים לחזור ולהעיד. דהר"ן בפרק שבועת העדות (הובא בקצוה"ח סכ"ט) כתב דקרוב הדבר דמ"אין אנו יודעין" לא חשיב חוזר ומגיד, אולם הרא"ש בתשובה (הובא בסמ"ע שם), וכן התוס' והרשב"א ועוד ראשונים בשבועות שם, סברי דאין יכולים לחזור ולהעיד גם באופן הנ"ל.

והרי לפי סברת השו"מ לדעת הריטב"א פשוט שבאופן זה יכולים לחזור ולהעיד, ובמכ"ש מהיכא שהעידו עדות ברורה אלא שרק הוכחשו, ומ"מ סובר השו"מ דכיון דלא יקום דבר ע"פ דברי העדים יכולים לחזור ולהעיד, וא"כ כ"ש היכא שמעיקרא אמרו דאינם יודעים כלל - ודאי שיכולים לחזור ולהעיד לדעת הריטב"א, אולם לפועל הריטב"א בשבועות חולק על הדין, וסובר כדעת רוב הראשונים שם, דאינם יכולים לחזור ולהעיד אף שמעיקרא אמרו שאינם יודעים, וא"כ פשוט דבתו"ת כ"ש שאינם יכולים לחזור ולהעיד. ודלא כהשו"מ.

אך לבאר מהו טעמו ונימוקו של הריטב"א, נראה לומר לפי משנת"ל דאין כוונת הריטב"א דהטעם דאין חוזרין ומגידין משום שכבר נפעל ע"י העדים איזה מעשה וא"א לשנותו (כדעת הגרי"ל שפירא) - דלפי הבנה זו בריטב"א בודאי הו"ל להריטב"א לסבור כדעת הר"ן דכשאמרו מתחלה אין אנו יודעין ולא נפעל כלום על ידי הגדתם יכולים לחזור ולהגיד - אך באמת כוונת הריטב"א היא שזה שאמר הכתוב "יקום דבר" מגלה לנו שעדים בכלל אינם יכולים לחזור ממה שאמרו בב"ד (ולכן אפשר לחתוך הדין על פיהם). ובסגנון אחר: ה"יקום דבר" אינו טעם וסיבה לזה שאינם יכולים לחזור ולהגיד - אלא סימן בלבד. וא"כ אפ"ל בדעת הריטב"א דגם הגדת "אין אנו יודעים" וגם הגדת תו"ת חשיבא "הגדה" בב"ד, ולכן אינם יכולים לחזור בהם, ולא איכפת לן מה שלא נעשה דבר ע"פ הגדתם. ודו"ק היטב.

ויש להאריך עוד בזה מכמה צדדים, הן בדעת הריטב"א והן בעצם פירושו של הרב הנ"ל גם ללא קשר לדברי הריטב"א, ועוד חזון למועד אי"ה.