במתני' במס' סנהדרין (ב, א) חלקו במשנה אודות מספר סנהדרין גדולה "מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, ר' יהודה אומר שבעים".

ולכאורה נראה לבאר בפשטות צדדי המחלוקת - ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ח פ' בהעלותך ס"ט דשם מבאר דלכאורה מהו באמת הטעם של הספרי (ורש"י) ומדרש, שאצל משה לא חסר ע"י "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", - דניתן להסביר זאת בשני אופנים: א. שזהו משום שמשה אז לא היה במדריגה נעלית כ"כ, אלא הי' במדריגה שבערך הזקנים. ב. שאדרבה זה היה מצד גודל העילוי של משה, שהוא היה יכול להאיר ולהישאר במקום מדריגתו, גם כשמאיר למקום רחוק שלא בערכו. עכתד"ק.

ועפ"ז אוי"ל שבזה חולקים ת"ק ור' יהודה: לפי ת"ק בהסיפור ד"אספה לי", משה היה אז כהאופן הא' - "בערך להזקנים", ולכן הוא סבר דמספר הסנהדרין הגדולה היא שבעים ואחד, מכיון שמשה בערכם הוא ג"כ נכלל בתוכם. משא"כ ר' יהודה סבר כאופן הב' שמשה היה "כגודל העילוי" - ז"א שהוא היה באין ערוך מהזקנים, ולכן משה לא היה נכלל בתוכם כאחד מהסנהדרין ולכן מספרם היו שבעים. ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהתוס' ד"ה ר' יהודא אומר שבעים (ג, ב) וז"ל: והא דאמר ר' יהודא בפרק החליל (סוכה דף נא, ב ושם) גסי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע"א קתדרות של זהב כנגד ע"א זקנים של סנהדרין גדולה, היינו דמשה על גבייהו בכל סנהדרין גדולה היה שם מופלא שבב"ד שלא היה מן החשבון. וזה לכאורה מתאים עם דלעיל.