בלקו"ש חכ"ט שיחה לפ' תבא (ב) חוקר כ"ק אדמו"ר בהא דמצינו שיעור האיסורין כזית וכיו"ב, וכן שיעור כל שהוא, דבגדר של שיעור כל שהוא יש לפרש בב' אופנים: א) שזהו שיעור בהאיסור המסויים - יש איסורים ששיעורם בגרוגרת, בכזית וכו', ויש גם כאלו ששיעור האיסור בהם הוא בכל שהוא. ב) זהו איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא בכ"ש - שאינו כלל בגדר שיעור [ועיי"ש בהערה 34 שמביא הרבי נפק"מ להלכה בין שני אופנים הללו כשנפל מתערובה לתערובה שני' וכו'].

ומבואר (שם) שזהו החילוק בין גדר כ"ש באיסור ההוצאה בשבת לכ"ש שבאיסור ע"ז; דבנוגע להוצאה בשבת שאיסור ההוצאה בכלל יש לה שיעור - מובן שדברים אלו שאיסורם הם בכ"ש זהו מפני שבהם השיעור הוא כ"ש, אם מפני שגם כ"ש מדברים אלו הוא חשוב מצ"ע, וע"ד "פלפל כ"ש, עיטרן כ"ש, ריח טוב כ"ש וכו'", או מפני שמצניעים אותם לגניזה ובמילא גם כ"ש אחשבי'.

משא"כ בנוגע לעיר הנידחת ועד"ז בע"ז בכלל שעליהם נאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", הנה איסור כ"ש אינו מפני שכ"ש הוא גדר של שיעור אלא מפני שאיסור ע"ז אין לו שיעור, ע"כ ת"ד.

ויש לעיין לכאורה, בהא דחמץ אסור במשהו (כדלהלן בדברי רמב"ם), האם איסור משהו זהו מדין שיעור כנ"ל באופן הא' (וע"ד איסור הוצאה בשבת), או י"ל שאיסור חמץ אין בו שיעור, ובמילא הוא נאסר בכ"ש כאופן הב' הנ"ל (וע"ד איסור ע"ז).

ולכאורה יש להוכיח דאיסור חמץ הוה כאופן הב': דהנה בלקו"ש חט"ז (שיחה לפ' וארא ה) מבאר הרבי שטומאת מצרים חדרה בעצם המציאות של הדברים (ועפ"ז מבואר המחלוקת בין ר"ע ור"א האם כל מכה היתה של ארבע מכות או של חמש מכות - האם זה חדר רק בד' יסודות או גם בכח היולי של הדבר). ולכן איסור חמץ הוא לא רק באכילה ובהנאה אלא גם בבל יראה ובל ימצא, ומבואר שאיסור אכילה הוא שהרע נמצע בצורת וחיצוניות הדבר (מה שעושה אותו ראוי לאכילה). ואיסור הנאה מורה על החומר ועצם הדבר, ובאיסור חמץ נוסף על איסור אכילה והנאה יש איסור במה שהוא נמצא ברשות של ישראל אפי' אם אינו משתמש עם החמץ, מכיון שהאיסור חדר בהעצם של הדבר איך שהוא בלי מכל ציור. ועיי"ש בהערה 7 דכותב "ולהעיר מהצד השווה בין חמץ לע"ז דשניהם מצוה לבערם, ואיסורם במשהו ועוד".

ועפ"ז לכאורה מוכח שהגדר של איסור חמץ שאסור במשהו הוא משום שאין בו שיעור כמו בע"ז [ולכאורה יש לדייק מלשון ההערה "ולהעיר מהצד השוה", שהרבי אינו כותב שמצינו עד"ז או כיו"ב בע"ז - כ"א "הצד השוה", וא"כ משמע לכאורה שזהו אותו הגדר והמהות של ע"ז. וא"כ יומתקו דברינו שהגדר של כ"ש בחמץ הוא אותו הגדר ממש דע"ז].

ואם כנים דברינו נוכל לתרץ עפ"ז מה שהמפרשים (כס"מ ועוד) הקשו, דכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז וז"ל: "האוכל חמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל". והקשו דלכאורה ל"ל קרא דלא יאכל לאסור חמץ בפסח שגם אכילה כ"ש אסור מה"ת, הא בכל איסורים שבתורה קיי"ל (יומא עד, א) כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת (וראה בכס"מ שנשאר בצ"ע).

והנה הצל"ח בפסחים (מד, א) כתב לתרץ ע"פ המפורש בריש פרק בתרא דיומא טעמא דר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, משום ד"חזי לאצטרופי", ולפי זה באיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור ביום השביעי באופן שאין שום שהות ביום לאכול עוד כדי להשלים - לא נוכל למילף מדין דח"ש, ולכן לומד הרמב"ם מפסוק מיוחד "לא יאכל" שהפסוק בא ללמדנו שהאיסור של אכילת משהו חמץ בפסח אי"ז איסור משום חצי שיעור (וא"כ באופן שאין שהות יהי' פטור), אלא שיעור עצמי, והיינו שכל שהוא אסור מצ"ע, ולכן גם כשאין "חזי לאצטרופי" אעפ"כ יהי' אסור מצד עצמו "איסור עצמי".

והנה במה שכתב דאם אין לו שהות ביום כדי להשלימו אין איסור ח"ש יש לעיין בזה: דהנה בלקו"ש ח"ז מצורע ב' מבאר את המחלוקת דרבי יוחנן ור"ל - דלר"י ח"ש אסור מה"ת ולר"ל ח"ש מותר מה"ת ע"פ דברי הרגוצ'ובי (עיין מפענח צפונות ס"ע קפה) דר"י ס"ל דהשיעור של כזית הוא גדר בכמות, והיינו שהכזית משלים את האיסור הנאכל (ולא שהשיעור עושה את גדר האכילה), וממילא מובן דבכה"ג שאכל פחות מכשיעור, מכיון דעשה כאן פעולת איסור (רק שחסר בכמות) אסור מה"ת. משא"כ לריש לקיש ס"ל שהשיעור הוא גדר בהאיכות וכו' עיי"ש.

וא"כ יוצא שהפירוש דחזי לאצטרופי הוא לא סיבה וטעם אלא סימן והוכחה שגם החצי הראשון הוא אסור, ויוצא א"כ שיתחייב על חצי שיעור אע"פ שא"א להשלימן (וראה שם בהערות באורך). ולפי דברי הרבי הדרא קושיא לדוכתא - מדוע לומד הרמב"ם מפסוק, הרי ח"ש אסור מה"ת גם כשאין שהות לסיים.

וע"פ יסוד הדברים הנ"ל יובן היטב מה שהרמב"ם למד מפסוק מיוחד "לא יאכל" ולא למד מדין חצי שיעור, משום שבא לחדש שהאיסור לאכול חמץ משהו הוא לא שכ"ש הוה שיעור שמורכב מכ"ש (וע"ד חצי שיעור אסור מה"ת וכיו"ב (כפי שהקשו הנ"ל)), אלא שהאיסור לאכול במשהו הוא שאין בו שיעור ובמילא הוא נאסר בכ"ש. ועדיין יש לעיין בכ"ז, ועוד חזון למועד.