בלקו"ש חי"ד עמ' 114 מבאר הרבי את הכרחו של רש"י בפירושו עה"פ "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימך" - "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע וכו'".

דמהא שהוסיף הפסוק ופירט על המילים "גרך אשר בקרב מחניך" גם "חוטב עציך עד שואב מימך", דלכאורה מה נוגע סוג עבודתם של הגרים הללו שהיו חוטבי עצים ושואבי מים, ומדוע הוצרכה התורה לפרט את סוג עבודתם. הנה לכן פירש"י שסוג עבודתם - חטיבת עצים ושאיבת מים - ביטאה סוג מיוחד של גרים שבאו להתגייר בימי משה כבימי יהושע, דכשם שביהושע נאמר במפורש ש"ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים" - כי נתגיירו בערמה, כן בימי משה רבינו שבאו מז' אומות להתגייר מפחד הכיבוש של בנ"י בא"י נתנם משה רבינו חוטבי עצים ושואבי מים.

ובהערה 15 שם מנסה לתרץ זאת באופן אחר, שמה שהאריכה התורה בסוג עבודתם, אינו להראות שהי' בהם סוג גירות מיוחד - שנשארו לאחרי גירותם עבדים, כי אם שנשאר עליהם איסור חתנות שהיה להם קודם גירותם, שהיו בכלל ז' אומות שאסר הכתוב בהם חתנות "לא תתחתן בם", ולכן מפרטם לגלות שאף הם נכללו ב"וגרך וגו'" אף שיש עליהם איסור חתנות.

אבל בהמשך ההערה שם דוחה זאת, משום דאין סברא לומר שלאחרי שנתגיירו ייאסר בהם חתנות, וז"ל "ב"ולא תחי' גו'" כתוב "למען אשר לא ילמדו", היינו שצריך להיות ודאי שלא ילמדו, ואפילו כשעשו תשובה כו' - מידי ספק לא יצאו; משא"כ ב"ולא תתחתן בם" כתוב "כי יסיר את בנך מאחרי וגו'". שצ"ל ודאי שיסיר את בנך גו', ובעשו תשובה הרי אפשר שיהיה גר צדק", עכ"ל, ועיי"ש שלכן ע"פ פשש"מ לא הי' צריך רש"י לפרש ב"ולא תתחתן בם" שאם נתגיירו שוב אין בהם איסור חתנות.

והנה הערה זו נכתבה אמנם על דברי רש"י בפשוטו של מקרא, אך ידוע שבריבוי מקומות הנה רש"י בפשוטו של מקרא אזיל לשיטתו בפירושו על הש"ס, וראה לדוגמא לקו"ש חל"ב עמ' 61, ועוד.

ונראה לומר שבנדו"ד ג"כ מוכח דרש"י אזיל לשיטתו בגמרא מפירושו על המקרא. דהנה בכתובות דף כט, א בריש פרק אלו נערות פירש"י אהא דהבא על הנתינה יש לה קנס "נתינה" - "מן הגבעונים, והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (עח, ב), ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, קרי להו נתינים". והקשו בזה התוס' מכ"מ בש"ס שמוכח דנתינה אסורה מן התורה דכתיב "לא תתחתן בם", - שקאי על הבא מז' אומות, וכיצד כתב רש"י "שאסורים משום שדוד גזר עליהם שיהיו כעבדים"?

ונדחקו המפרשים לתרץ את דברי רש"י בכמה אופנים, אמנם בכל אחד מהם כתבו באחרונים ששוברו בצידו, ואפרט בקיצור: א) בתי' הפנ"י דרש"י ס"ל דהאיסור דלא תתחתן בם איירי דוקא באישות דרך חתנות ולא על זנות, ורק ע"י גזירת דוד עליהם נאסרו אף בזנות - ובסוכת דוד אות טז תמה על תירוץ זה, דהרי לא נחשדו ישראל על הזנות, ולמה הוצרך דוד לגזור עליהם. ואפילו תימא שבזה עשה סייג שלא יעברו על לא תתחתן בם, א"כ יוקשה - מ"ט גזר דוד עליהם רק בשעה שראה בהם אכזריות (בסוגיא ביבמות), הרי הגזירה היתה בעיקר משום סייג דלא תתחתן בם ולא מפני האכזריות שבהם.

ב) בפנ"י מובא עוד תירוץ על יסוד דברי הר"ן הריטב"א ועוד ראשונים, דלאו "דלא תתחתן בם" איירי בדור הראשון של ז' אומות, אבל בדורות שלאחרי זה הותרו, ורק ע"י גזירת דוד שעשאם כעבדים, נמשך עליהם האיסור "דלא תתחתן בם" לעולם. אך גם בזה כבר דחה הסוכת דוד באות יט, דלהנ"ל משמע שעיקר האיסור הוא מדין תורה ד"לא תתחתן בם", ורק האיסור עבדות ממשיך זאת לכל הדורות, ולא משמע כן מפרש"י ביבמות דף ע"ט, א - דנראה מדבריו שכל האיסור דנתינים הוא רק מצד גזירת דוד.

ג) ובזה יוקשה גם על מ"ש החת"ס לתרץ (ע"ד דברי הפנ"י) שעיקר איסור התורה "לא תתחתן בם" קאי על דור ראשון של גירים שמעשיהם מקולקלים טפי משאר האומות, אבל דור שני שכבר גדל בתוך בני ישראל למד ממעשיהם הטובים ואין איסור להתחתן בהם מהתורה, עד שבא יהושע וגזר עליהם עבדות בזמן שבהמ"ק קיים, ולכן נעשו שוב מובדלים מבנ"י וחזרו למעשיהם המקולקלים - כמו אבותיהם, ונאסרו שוב מן התורה. ודוד גזר עליהם דין עבדות לעולם, ועי"כ נאסרו בחתנות לעולם מדין תורה. (ומה שלא הזכיר רש"י במתני' שאסורים מן התורה, ורק גבי כותים הזכיר "לאו דלא תתחתן בם", הנה כונתו אחת - שכמו שכותים נאסרו מן התורה, עד"ז גם נתינים, ע"י גזירת דוד).

- שגם בזה הוא דוחק גדול, הן מדברי רש"י ביבמות כנ"ל, שנראה מדבריו שם שאין כאן איסור מהתורה כלל, והן מהא דנראה בפשטות דרש"י במתני' בא לחלק דין נתינים מכותים, ולא שבא לדמותם. ועוד קשה שדוחק לומר שאיסור התורה חל בהם רק לפי מעשיהם הרעים ומדת דביקותם בישראל, דלא חילקה התורה באיסורם.

ד) מ"ש לתרץ במגיני שלמה שהאיסור דלא תתחתן בם חל רק כשנתגירו מיראה ולא מאהבת א-ל, ואולי י"ל דאם היו הנתינים מתגירים שוב מאהבת א-ל הרי היו מקבלים אותם, וע"ד איסור הכותים שהיו ניתרים בקהל אם היו מתגיירים מאהבה, ורק ע"י שגזר עליהם דוד עבדות - עי"כ יאסרו לעולם לבוא בקהל אף כשיתגיירו מאהבה. וגם בזה קשה שהוא דוחק גדול לפרש כן בדברי רש"י שלא פירש כן. ועוד דלפ"ז צ"ל נפק"מ להלכה - שגר שהתגייר מיראה וטבל, לכאו' יצטרך שוב לטבול במקוה אם יתגייר שוב מאהבת א-ל, ולא מצינו דין כזה בשום מקום.

והנה אף על הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פי"ב הכ"ב שפסק "מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל וכו'" - ג"כ תמהו עליו (המגיד משנה ועוד) שמהסוגיא ביבמות עו, א משמע לפי רבא שאיסור לא תתחתן בם קאי על גרים, ולא על גוים? ותירצו שהרמב"ם פליג אדרבא, וס"ל שאין הלכה כרבא.

ה) הברכת אברהם תירץ שרש"י ס"ל שהאיסור ד"נתינים" הוא דין אחד שנגזר עליהם שיהיו גרים בהנהגה לענין עבדות ממונית, ולענין איסור חתנות, ודוד רק המשיך את האיסור הממוני והחתונה בהם לעולם. וכך מפרש ג"כ את שיטת הרמב"ם.

אך דוחק גדול הוא זה: א) בגמ' יבמות (עט, ב) מובא שבימי רבי ביקשו להתיר את הנתינים, ורק מחשש שיתירו אותם גם בחלק המזבח נמשך עליהם איסורים. ולהנ"ל יוקשה הכלל כיצד רצו להתירם, והרי איסור חתונתם תלוי בדין עבדותם. ב) לדבריו לא מתורץ מדוע רש"י לא הזכיר כלל שנתינים אסורים מצד לא תתחתן בם, בשעה שזהו כל יסוד האיסור לפרש"י.

ויש שכתבו דבאמת כן גם ס"ל לרש"י, שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי כסלקא דעתך דגמ' שם, שאיירי בגויותן ולא בגירותן, ולכן פי' דנתינים דוד גזר עלייהו. אמנם הרי הדבר דרוש הסבר, דתינח בשיטת הרמב"ם שענינו לפסוק הלכה ולהורות משפט הכתוב, שיכול הוא לחלוק ולומר שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי על גוים גמורים ולא על גרים, דעליהם לא חל איסור חתנות, אך לרש"י שאין ענינו לפסוק הלכה אלא לפרש דברי הגמ' - מנלי' שנתינים שנתגיירו מז' אומות, אינם אסורים מן התורה אלא דוד גזר עליהם, היפך דברי רבא בגמ'?

אמנם ע"פ המבואר בהערה 15 בלקו"ש חי"ד הנ"ל י"ל שדברי רש"י אתי שפיר, דמקורו של רש"י בגמ' הוא מפשוטו של מקרא - שהפסוק "לא תתחתן בם" בא עם נתינת טעם של "כי יסיר את בנך מאחרי וגו'", שמשמעו שאסור להתחתן עם גוים גמורים, דוקא מחשש שיסיר את בנך, אבל גוי שנתגייר וקיבל עליו עול מצות, ואין עוד חשש שוודאי יסיר את בנך מאחרי ה' הרי שוב מותר להתחתן איתו.

ולכן ס"ל לרש"י דא"א לומר שנתינים אסורים בקהל מצד לאו ד"לא תתחתן בם", דהרי הם נתגיירו וקיבלו עליהם עול מצות, ואין החשש שבהמשך הכתוב שוודאי "יסירו את בנך וגו'". אלא עכצ"ל שאסורים מפני שדוד גזר עליהם (וראה שדי חמד ח"ט 'כללי הפוסקים' סי' ח או' ט, דאף שרש"י אינו פוסק הנה פעמים שע"י הבנת הפשט באופן א' יצא נפק"מ להלכה, ולכאו' כ"ה בנדו"ד).

ולפ"ז למסקנת רבא (ותוס' דס"ל כוותי') שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי על שעת גירותן - אולי יפרשו את המשך הכתוב "כי יסיר" לא מלשון ודאי, כמובא בהערה בלקו"ש שם, כי אם מלשון ספק-שמא וכדו' - שהטעם ד"לא תתחתן בם" הוא מחשש שמא יסיר בנך, שלפי"ז אף גרים בכלל איסור לא תתחתן בם, כי יש חשש שיחזרו לדרכם הרעה (וכמ"ש הרבי בהערה שם שהי' קס"ד גבי איסור "לא תחי' וגו'" ולכן הוצרך רש"י לפרש בזה), וכללו דבר זה במשמעות "כי" הנדרשת בארבעה לשונות - ראה גיטין דף צ, א, ובפרש"י שם.