ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בגליון תתיט מעיר הרי"מ שי' וואלבערג על מה שכתבתי בגליון תתיח ביסוד דהדין ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", בפירוש דברי הריטב"א שכ' וז"ל: "אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר". עכ"ל.
והקשיתי דהיות ולא הקשה מעצם דין עדות (שאיך פוסקים דין ע"פ דברי העדים, והרי אפשר שיחזרו בהם), הרי מכאן ראי' שלא חיישינן לזה, וא"כ מה קשה מלשון הפסוק "יקום דבר", עיי"ש.
והבאתי מ"ש בלקו"ש חי"ט (ע' 188), שישנם ב' אופני עדות, עדי קיום (בגו"ק) ועידי בירור (בהלואה וכיו"ב); ובעדי בירור פי' "יקום דבר" הוא שהדבר מתברר ע"י העצם, ובעידי קיום פי' "יקום דבר" הוא שהדבר נפעל ע"י העדים. וביארתי שבאמת ב' הפירושים ישנם בב' האופנים (והחילוק הוא רק מה מודגש) כי גדר עידי קיום, הוא ג"כ שצריכים הבירור שבהעצם כדי שתחול ויתקיים הגו"ק. וכן בעידי בירור הפי' שע"י שהעדים מבררים המעשה הרי זה גורם שנקטינן שכן הוא המציאות.
ועפ"ז מבואר סברת הריטב"א דהיות וע"י העדים כבר נעשה המציאות (מטעם הפסוק "יקום דבר"), שוב אין בידו לשנות מה שכבר נעשה.
והקשה הרב הנ"ל וז"ל: "אמנם לא הבנתי הקשר בין הא דעדי קיום בלי עדי בירור להא דעידי בירור הוה עידי קיום, דהנה לכאו' הא דעד קיום הוה עדי בירור הפי' הוא דהחלות קידושין א"א שיחול אא"כ שייך שאח"כ יבררו אותו וכו' - ומה ענין זה להא דע"י העדים נקטינן שזה הי' באמת בלי חשש. עוד לא הבנתי בדבריו - מהו הקשר בין ביאור הנ"ל לביאור דברי הריטב"א דכיון דכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר ידעינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, עכ"ל הרב הנ"ל.
והולך ומבאר הענין באופן אחר קצת. ובאמת ה"ז תוכן הענין כמו שכתבתי, וכמו שכותב הוא עצמו שאולי זהו רק סגנון אחר. אבל אותו התוכן.
והנה אין ברור מה שלא הבין, ואעפ"כ מאריך בזה קצת: בלי הפסוק "יקום דבר" יש ג"כ ענין עדות, כי זה דבר מובן בשכל. והא ראי' שגם בערכאות של עכו"ם, להבדיל, שאינם הולכים ע"פ דיני התורה, יש אצלם דין קבלת עדות, ופוסקים הדין ע"פ העדאת העדים. כי זהו דבר שכלי [ואין אצלם כל ההגבלות שישנם ע"פ תורה, כמו אי קבלת אשה כעד, או קרוב וכיו"ב, כי אצלם זה מיוסד רק על השכל].
והנה גדר עדות כפי שהוא ע"פ שכל, אף שדנים ע"פ העדים, מ"מ באמת אין יודעים בבירור ובודאות שהמעשה היתה כפי שאומרים העדים, כי סו"ס אפשר שישקרו (גם אם חקרו ודרשו את העדים), וכל הענין מיוסד רק ע"ז שע"פ רוב כשב' בנ"א מעידים שכן הי' וחקרו ודרשו אותם מסתמא אמת הוא.
משא"כ ע"פ תורה כשב' עדים כשרים מעידים שכן הי' המעשה, נקטינן שבודאי כן הי'. ואף שע"פ שכל אי"ז ברור, מ"מ מצד הבי"ד אמרי' שאכן כן הי' המעשה. ז.א. שכאילו גם אם בפועל לא הי' כן המעשה, גורמת דין העדות לנקוט שאכן כן הי' המעשה.
וזה הכוונה במה שכתבתי שגם בנדון דעידי בירור ה"ז באמת קיום, שהעדים גורמים חלות הדבר - שזה כאילו העדים גורמים (בנוגע להפס"ד בפועל) שהמעשה אכן הי' כן; והוא ממש ע"ד עידי קיום בגו"ק, שע"י העדים נעשה מעשה שבלעדם לא הי' נעשה, וכ"ה בעידי בירור, שע"י העצם (כאילו) נעשה המעשה כן.
ודבר זה נלמד מהלשון "יקום דבר", שע"י העדים נפעל (ווערט אויפגעטאן) הדבר - וזהו בין בעידי קיום ובין בעידי בירור.
ומטעם זה אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" - דבשלמא אם עדות הי' רק ענין שכלי, פשוט שאם אותם העדים עצמם שהעידו שהמעשה היתה באופן מסוים. אומרים אח"כ ששקרו בעדותם, או שטעו בעדותם וכיו"ב, למה לא נקבל דבריהם, הרי כל ידיעתנו בהמעשה הוא רק ע"י מה שהם אמרו, ומסתמא אמת הוא (אבל שום דבר לא נתהווה על ידה) פשוט שכשהם עצמם אומרים שאי"ז אמת, אין לנו שום סיבה לקבל העדות הראשונה.
[-ופשוט שצריכים לחקור ולדרוש האם מה שאומרים עכשיו אי"ז קנוניא או שקר, כמו שצריכים לחקור ולדרוש הפעם הא' שהעידו אבל לאחרי החקו"ד, פשוט ע"פ שכל שכבר אין לנו שום סיבה לקבל עדותם הראשונה].
אבל הפסוק "יקום דבר", מגלה לנו שהגדת העדות פועלת ש(כאילו) באמת הי' המעשה כן, אף אם בגשמיות אי"ז ברור, מובן שלאחר שהגידו ופעלו המעשה, כבר יצא זה מידם ומבעלותם, ואין להם לשנותו.
ומטעם זה בערכאות של עכו"ם, להבדיל, ההולכים רק לאור השכל, ולא ע"פ דיני התורה, אין להם גדר של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", ואם לאחר חקו"ד רואים שמה שאומרים עכשיו (לבטל דבריהם הא'), אינו שקר או ע"י לחץ וכיו"ב, מבטלים הם עדותו הראשונה, כי רק מטעם "יקום דבר" שבתורה אין להעדים לחזור ממה שאמרו בתחלה.
וזוהי כוונת הריטב"א שהיות וכתוב "ע"פ שנים עדים יקום דבר" אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".
לאידך יש להעיר על מ"ש הרב הנ"ל וז"ל: והנה לכאורה צ"ב בהאי שיטה דס"ל דלולא הדין דכיון שהגיד הי' יכול לעקור הגדתו לגמרי ולאשווי כאילו לא הגיד כלל, דמהיכי תיתי שיהי' לו כח זו, דבשלמא לאלו שנקטו דלולא הדין דכיון שהגיד הנה להעדתו השני' הי' דין הכחשה להעדתו הראשונה, הרי מובן דלולא הלימוד היינו אומרים דעדיין יש לו הכח של עדות להכחיש העדתו הראשונה, אבל אי נקטינן דלולא הלימוד הי' אפשר לעקור הגדתו הראשונה צ"ב - דמהיכי תיתי שיהי' לו כח ע"ז. עכ"ל הרב הנ"ל.
אמנם לדידי ה"ה להיפך (וכפי שכתבתי לעיל): היות והם הם המעידים, והם עצמם אומרים ששקרו או שטעו בעדותם הראשונה, פשוט שבלי הלימוד מתבטלת בד"א עדותם הראשונה, כי מה איכפת לן מה שאמרו לפנ"ז, הרי הם עצמם אומרים שהי' שקר או טעות וכיו"ב, משא"כ לומר שעדותם הראשונה נשארת, אף שהם עצמם אומרים עכשיו שלא הי' בזה ממש. ולעשות מזה דין תרי ותרי, הם עצמם נגד עצמם, וכ"ז בלי לימוד משום פסוק! דבר זה אין מתקבל על הדעת, ולכן נראה לומר כפי המבואר לעיל.
Download PDF