א. בלקו"ש ח"ו בהוספות לפ' בא (עמ' 272) מבאר הרבי במכתב: "קרקפתא דלא מנח תפילין יש לו דין מיוחד (ר"ה יז, א) ופס"ד ברור ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ה) דהיינו שלא הניח תפילין מעולם, ז.א. שע"י שמניח תפילין פעם אחת, יוצא הוא מסוג זה, ואף שבכמה ראשונים הלשון קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם - בלי תיבת מעולם) ומפרשים באופן אחר, הרי כנ"ל - בנוגע לדינא - פס"ד ברור הוא ברמב"ם "מעולם" ... וכן הוא בר"ח ורי"ף (אבל ראה שם ברא"ש) בעיטור בשם תשובות הגאונים ועוד".

ובהעו"ב גליון תתטז תמה הרב נחום גרינוואלד שי' ש"הרי באו"ח סי' לז ס"א נפסק "וכל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן", וכן בשוע"ר, ולא מזכירים "מעולם", רק שאם אינו מניחו מצד גוף נקי, אולי אינו נקרא פושע מ"מ עבירה הוא בידו, אך אם סיבת אי ההנחה היא סתם, הרי אפילו בגלל חסרון פעם אחת נקרא פושע ישראל בגופו, דלא כרמב"ם, ולכאו' לדינא אזלינן כשו"ע ושוע"ר, ונשאר בצע"ג.

ולכאו' בפשטות הי' אפ"ל דאה"נ שהשו"ע לא הזכיר תיבת "מעולם" (כמו שהעיר ה'ברכי יוסף' ריש סי' לז) וא"כ משמע דלא סברי כרמב"ם, מ"מ במכתב הנ"ל הרי לא בא להתיר ליהודי דבר לכתחילה ח"ו (דא"כ אזיל דלא כשו"ע), אלא הדברים באים כתשובה לשאלות על מבצע תפילין, ולכן מבאר הרבי שע"י שמניח ליהודי תפילין אפי' פעם אחת, הרי הוא מוציאו מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין שיש לו עונש חמור, ואף שזהו לשיטת הרמב"ם (בלבד), הנה עכ"פ בדיעבד אפשר לסמוך על דעת יחידאה (וכמובא כמ"פ בשוע"ר, ובפמ"ג בדיני איסור והיתר בריבוי מקומות), ובפרט שהוא פוסק בהלכה, - שמכך יובן גודל החשיבות של מבצע תפילין, שבזה מוציאו מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין עכ"פ להרמב"ם.

אמנם דוחק לפרש כן: א. דבפשטות לשון המכתב משמע דעפ"י הלכה (לכו"ע) בזה שמניח תפילין פעם א' אין לו דין של קרקפתא דלא כו', בפרט שלא מזכיר את הנ"ל במכ'. ב) מדוע לא הזכיר רבינו במכתב הנ"ל לא מדברי השו"ע ולא שוע"ר, שלכאו' בכ"מ שנמצא שוע"ר מזכירו משא"כ הכא. ג) כיון דהרא"ש כתב בפירוש שלא גרסינן "מעולם", מדוע לא הביאו בתחי' המכתב כשהביא שיש ראשונים דבהם לא הוזכר תיבת מעולם ומפרשים באו"א, דהו"ל להזכיר שם את הרא"ש שהוא לא גרס כן, כמפורש (בהמשך המכתב), אלא הרבי מביאו לבסוף דוקא בין הדעות שס"ל כרמב"ם וגורסים מעולם.

ב. וי"ל בהקדים מחלוקת הפוסקים (בקיצור) בדין זה דקרקפתא דלא כו': דעת הרמב"ם והרי"ף וכו' (כנ"ל) שדוקא א' שלא הניח תפילין "מעולם", אמנם אם הניח "אפילו פעם אחת" (לשון הר"ח) כבר אינו נכלל בדין קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתב הריטב"א (ר"ה יז, א) "והרי"ף כתב דלא מנח תפילין לעולם, ודעת הענין שעושה כן בדרך בזיון" (וכן מובא בתוס' והרא"ש כדלקמן), ומוכח מדבריו שלמד שזהו טעמו של הרי"ף (והרמב"ם - שאזיל כרבו הרי"ף (יד-מלאכי) אא"כ פליג עליו בפירוש, בפרט כאן שכתב כלשון הרי"ף), דהיינו שבזמן שמניח תפילין אפי' פעם אחת כבר ידוע שהוא לא מבזה המצוות (וכדלקמן).

ודעת הרא"ש (ר"ה פ"א סי' ה') - דאם אינו מניח התפילין מדי פעם, חשיב קרקפתא וכו' אף אם הניח כבר כמ"פ, דכן משמע ממש"כ "רב אלפסי ז"ל גורס קרקפתא דלא מנח תפילין לעולם, אבל בספרים לא נמצאת גירסא זאת אלא קרקפתא דלא מנח תפילין", ובהמשך לזה כתב "ופר"ת הנמנע מתפילין בשביל שהמצוה בזויה עליו, מה תועלת יש ברצועות הללו, אבל אם ירא להניח תפילין משום דבעי גוף נקי ... אע"ג דעבירה היא דבקל יכול ליזהר בשעת ק"ש ותפלה, ומ"מ לא מיקרי בהכי פושעי ישראל בגופן" (ודברי ר"ת אלו הם בר"ה שם, תוד"ה קרקפתא), ומבואר בפשטות מדברי הרא"ש דכל ענין קרקפתא דלא מנח תפילין וגם כשמניח תפילין מ"מ פעמים הוא לא מניח ויש לו גדר של קרקפתא - הוא בדוקא כשמתכוין לבזות את המצוה, משא"כ אי לא מתכוין לבזות אלא מצד גוף נקי (וכדו'), לא נכלל בדין קרקפתא.

והנה בתוס' בשבת מט, א ד"ה כאלישע כתב "ואין תימה על מה שמצוה זאת (תפילין) רפויה בידינו, שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא וכו'", וע"ז תמה התוס' כיון דאמרו בר"ה "פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין", א"כ היאך לא זרזו את העם להניח תפילין "הא עי"ז גורמים שכל העם שאין מניחין תפילין נמנין בכלל פושעי ישראל" (-מהר"ם), ומיישב תוס' "אור"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד, ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם, כדאמר ביומא (לו, ב) פשעים אלו המרדין". ומוכח ממש"כ תוס' שמצוה זו עדיין רפויה ולא מצד גוף נקי, אלא רפוי לגמרי בידם - (סתם) (עי' מהרש"א), ומ"מ לא נכלל בדין קרקפתא דלא מנח תפילין, כיון שהם לא שוחקין ברצועה, אלא רק מצד ש"רפויה". וכמש"כ היראים סי' שצט בשם ר"ת (שהוא הי' תלמידו, ע"י ברכ"י שם), שכל דין הנ"ל הוא בדוקא כשאינו מניח מתוך רשע, שחושב בלבו שאין לחוש למצוה, אבל אם אינו מניח מתוך עצלות אינו נקרא פושע בגופו, שפשע ענינו מרד, כמש"כ "מלך מואב פשע בי", וכ"ז מוכח מתוס' הנ"ל בשבת.

(וצ"ע במש"כ הב"ח שם (ד"ה גדולה) דלדעת ר"ת (בר"ה שם) אם אינו מניח תפילין מחמת ביטול מלאכה או מחמת עצלות נחשב הוא בכלל פושעי ישראל בגופן (עי"ש), דהא מבואר דעת ר"ת בשבת דכל שאינו שוחק ברצועה אפי' שרפוי בידו (סתם) מ"מ לא נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין כנ"ל).

והב"י שם (ד"ה וכל מי) ס"ל דהטור חולק על ר"ת, וסובר שכל מי שאינו מניחן, ואין נפקותא מאיזה טעם, ואפי' שלא מחמת ביזוי המצוה, מ"מ הוא בכלל פושעי ישראל בגופן (עיי"ש). אמנם הפרישה שם סק"ג מדייק בלשון הטור דס"ל כדעת ר"ת, ודוקא כשלא מניחן מחמת שהמצוה בזויה בעיניו יש לו דין דקרקפתא דלא מנח תפילין, משא"כ אי נמנע מהנחתן שלא מחמת ביזוי מצוה (עיי"ש).

ואולי י"ל דרבינו בשולחנו (סי' לז) למד כהדיעות הנ"ל, דדוקא כשמתכוין לבזות המצוה נכלל הוא בדין קרקפתא, משא"כ שלא מתכוין לבזות אין לו עונש קרקפתא, וז"ל "גדול שכר מצות תפילין וכל מי שאינו מניחן הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ואף אם נמנע מפני שצריכים גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושתן עבירה היא בידו שבשעת ק"ש ותפלה עכ"פ בקל יוכל ליזהר", ומצויין בגליון השו"ע דמש"כ "ואף אם נמנע" וכו' הוא מהרא"ש, וכנ"ל בביאור המשך דברי הרא"ש מפורש דס"ל דבזמן שאין מתכוין לביזיון המצוה אין הוא קרקפתא כנ"ל (ובתוס' בשבת מפורש יותר מזה כנ"ל)1, ועד"ז י"ל שסמך רבינו דין זה דאם נמנע מפני שצריכים גוף נקי רק עבירה היא בידו, ולא נקרא פושע ישראל בגופו, כיון שהוא לא נתכוין למרוד ח"ו במלכו של עולם, ומבאר בתוך דבריו שלא תמיד אמרינן דהוי פושע ישראל.

וכן כתב המ"א שם סק"א (וכנראה הוא ג"כ מקור לדברי רבינו) גבי פושעי ישראל בגופן, "ודוקא שאינו מניחן בשביל ביזוי מצוה, אבל הירא להניחן משום דבעי גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושתן לא הוי פושע", חזינן דחד טעמא הוא, ומוכיח ממש"כ בסי' לח בסופו "היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם ותפילין קודמין" מפני "שהם חובת הגוף", משמע דלולי זאת לא היה קודם התפילין, ולכאו' הרי הוי קרקפתא דלא מנח אי לית ליה תפילין, אלא מוכח דכל שאין מבזה המצוה אלא לית ליה מעות לקנות ג"כ תפילין לא הוי קרקפתא דלא מנח תפילין (עי' לבושי-שרד), והלכה זו מובא בשוע"ר סוף סי' לח (עי"ש).

ואולי י"ל שלמד רבינו בשולחנו כדעת המ"א שלמד במחבר דדוקא שבזוי אצלו הרצועות באופן זה הוי קרקפתא (ודלא כפמ"ג), וכן למד בטור כמ"ש הפרישה כנ"ל, וכדמוכח שכן דעת הרא"ש ותוס' ועוד, וזהו שכתב "גדול שכר מצות תפילין" - דלכאו' מה נוגע ענין שכר תפילין להלכה זו, וי"ל שבא לומר דכיון שיש שכר גדול, א"כ "כל מי שאינו מניחן הרי הוא בכלל פושעי ישראל", דהיינו ששכר הגדול של תפילין (ג"כ) לא איכפת לו אלא הוא שוחק מזה ה"ז פושע ישראל, דהיינו שהוא מורד (עי' שוע"ר סי' תרז ס"ז), ולאחמ"כ ממשיך באותו הסעיף (אף שדין זה שבק"ש "בקל יוכל ליזהר" מובא אח"כ בס"ב, מ"מ כאן מביאו) כדי להדגיש חילוק הנ"ל, שבזמן שנמנע מלהניח מפני שצריכים גוף נקי רק עבירה בידו, ולא הוי פושע ישראל כיון שלא נתכוין כלל לבזות המצוה.

ג. עפ"י כל הנ"ל אתי שפיר כל המובא באג"ק של רבינו, דהא בדורינו לא מצוי (כ"כ) כאלה שמכירים בתורה בטוב ואעפ"כ מבזים את המצות ולא מקיימים אותן, אלא שמצוי כאלו שלא מניחים מפני שטרודים במלאכתם או מחמת עצלות בעלמא (-דהיינו סתם) אינם מניחים תפילין, או יתירה מזו - שאינם מכירים בחשיבות של הנחת תפילין מחמת שהם תינוקות שנשבו2, א"כ לא נחשב להם בזה שלא מניחים תפילין שהם שוחקין מהתפילין או שבזוי אצלם רצועות של תפילין. וכסיום אותו מכתב (שיחה) בלקו"ש שם עמ' 275 "כל טענה זו היתה לה מקום רק עד תחלת ההשתדלות במצות תפילין. אבל כשעבר יום הראשון דפעולה זו וראו במוחש אשר מאות אנשים שדברו אתם שיניחו תפילין נענו כולם למצוה זו, ורק מתי מעט סירבו, הרי יצא הענין מגדר ספק" (ההדגשה לא במקור).

עפי"ז מדויק ג"כ לשון רבינו באגרת הנ"ל, שאינו מזכיר לא שו"ע ולא שוע"ר כיון דהם איירי באופן שמתכוין לבזות את המצוה (ח"ו) וזה לא שייך בזמנינו (עי' הערה 2), ובפרט שנעשה תפילין רפויה מחמת גזירות (תוס' בשבת שם), ועאכו"כ בדורינו, ואפי' המעט שסירבו לאו דוקא שנתכוונו לשחוק מהמצוה ולבזותה, וזהו מה שמזכיר רבינו את דעת הרא"ש בסוף דבריו בין הסוברים כדעת הרמב"ם, אף שהרא"ש ס"ל דאם נמנע לפרקים הוי קרקפתא דלא מנח תפילין אף שכבר הניח מעולם ודלא כרמב"ם, מ"מ ג"כ לדעת הרא"ש מבואר כנ"ל, שרק אי מתכוין לבזיון התפילין ולא איכפת לו כנ"ל, אלא כיון שהזכיר לשון הרמב"ם "לעולם" דבזה איכא חידוש - לכן מזכיר ג"כ (דרך אגב) "ראה שם ברא"ש" - דלא גרס "מעולם".

ומה שמזכיר רבינו במכתב הנ"ל את דברי הרמב"ם "שלא הניח תפילין מעולם" ואם הניח פעם אחת הוא יוצא מסוג זה (אף שגם עפ"י שוע"ר ועוד - כשלא מתכוין לבזות המצוה לא הוי קרקפתא דלא מנח תפילין כנ"ל, מ"מ) י"ל שיש בזה חידוש נוסף, דהא מה שסובר הרמב"ם כנ"ל, הוא מכיון דעי"ז שהניח פעם אחת מתגלה שלא מתכוין לבזות המצוה בכך שלא מניח.

וע"ד מש"כ הרמב"ם שם פ"ג ה"ט "מומר לעבירה ... כגון שהוחזק תמיד לבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו", עד"ז י"ל דע"י שמניח תפילין אפי' פעם אחת3 בזה מתגלה שאצלו לא בטלה מצוה זו, ומובן שלא מבזה את המצוה, ואפי' אם מעתה לא יניח (ח"ו) מ"מ כבר הניח פעם אחת בחייו, וע"י אותו פעם (אף שהיה ג"כ בדרך כפיה, כהרמב"ם סוף הל' גירושין) כבר נתגלה שהוא לא מתכוין (באמת) לבזות את המצוה, ובפרט בדורינו, כנ"ל.