ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בשו"ע או"ח (סי' קח סעי' ח) פסק המחבר "מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין בך עברה לו השעה, וכן מי שהי' טרוד בצורך ממונו וכו' כולם חשובים אנוסים, ויש להם תשלומין".
ובביאור יותר הוא בשו"ע אדמוה"ז (שם סעי' יב) וז"ל: אינו נקרא מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט נפש, בלי שום טרדא, אבל מי שהי' טרוד בצורך ממונו, אע"פ שעשה שלא כדין, שאסור לעבור זמן תפלה משום הפסד ממון, מ"מ אינו נקרא מזיד ופושע לענין שלא יהא תשלומין לתפלתו וכו'. וכן מי שהי' מתעסק באיזה עסק, ולא התפלל בעוד שהי' לו זמן להתפלל, מפני שהי' סבור שעדיין ישאר לו זמן לאחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך שכח על התפלה, ונמשך בעסקו עד שעבר זמן התפלה, אינו נקרא מזיד - שהשוכח כאנוס הוא, ויש לו תשלומין אפי' אם העסק הוא מהעסקים האסורים משהגיע זמן התפלה, והוא התחיל זה באיסור, כיון שלא ביטל התפלה בשאט בנפש אלא הי' סבור להתפלל אחר שיגמור העסק ושכח אח"כ. עכ"ל.
וכ"ז מיוסד עמ"ש הנמוק"י בב"ק (כג, א. וראה בב"י על הטור שם ובנ"כ השו"ע שם) שלאחר שמביא פי' הרמ"ה במ"ש בגמ' שם, מוסיף וז"ל: אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, שאינו נקרא מזיד ופושע, אלא ה"ה בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין. וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול, ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי, והלך לעסקיו ושכח עד שעבר היום, ה"ז כאנוס. עכ"ל.
אמנם למעשה מסיק הנמוק"י דלא כנ"ל, וז"ל: ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר, מפני שאמרו חז"ל (שבת ט, ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, ולא לדין, שמא יעבור, וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור, כשעושה ה"ה כפושע כנ"ל. עכ"ל. אבל הב"י (שם) כותב וז"ל: ודבריו הראשונים עיקר דלא מיקרי מזיד, אלא כשמבטל התפילה בשאט נפש בלי שום טירדא. עכ"ל.
ולכאו' צ"ע למה באמת ס"ל להב"י (ושאר הפוסקים ההולכים בעקבותיו) שאף שהי' אסור להתחיל דברים אלו, מ"מ נקרא אנוס, והרי עשה נגד הדין, ולמה אינו נקרא פושע.
גם יש לעיין למה כופל אדמוה"ז את דבריו, דהרי בתחלת הסעיף כתב "אינו נקרא מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט נפש, בלי שום טרדא, אבל מי שהי' טרוד בצורך ממונו אע"פ שעשה שלא כדין וכו' מ"מ אינו נקרא מזיד ופושע לענין שלא יהא תשלומין לתפלתו", ולמה כופל אותו הענין עוה"פ בסוף הסעיף "אפי' אם העסק הוא מהעסקים האסורים משהגיע זמן תפלה, והוא התחיל בעסק זה באיסור, כיון שלא ביטל התפלה בשאט, אלא הי' סבור להתפלל אחר שיגמור העסק, ושכח אח"כ", דלכאו' ה"ז מובן מאליו ממ"ש בתחילת הסעיף.
וי"ל בזה בהקדים מ"ש בלקו"ש חכ"ח (ע' 77) בגדר ענין תשלומין, וז"ל (מתורגם מאידיש): ישנו הפרש בין ענין התשלומין שבקרבנות החג וענין התשלומין בענינים אחרים שבתורה:
בכלל הפי' דתשלומין - שמשלימים דבר החסר. ז.א. משלימים דבר שהחסיר לפנ"ז. שמזה גופא מובן, שענין התשלומין הו"ע של "בדיעבד". זה אינו הזמן של הענין.
[ולדוגמא - הענין דפסח שני, שצריכים להביא "את הפסח במועדו, תעשו אותו במועדו" (בהעלתך ט, ב-ג), ורק אם מישהו לא קיים החיוב, נותנת לו התורה האפשרות להשלימו בזמן אחר - בפסח שני. אבל מלכתחילה אסור לו לסמוך על פסח שני כי צריכים להקריב הפסח ראשון בזמנו - י"ד ניסן].
אבל ימי התשלומין של הקרבנות החג הם באופן שונה - בזה נותנת התורה מלכתחילה שבעת ימים להביא הקרבן, באופן שזמן הקרבן הוא מלכתחילה שבעת ימים.
ואע"פ שמי שיכול להקדים ולהביא קרבנו ביום ראשון של חג, אסור לאחר ולהביא הקרבן בימי התשלומין, כפסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א ה"ה) "מצוה להקדים ולהקריב בראשון ... וכל המאחר ה"ז מגונה, ועליו נאמר (צפני' ג, יח) נוגי ממועד אספתי" - אין זה דין מצד הזמן של הקרבן (שהחסיר להביא הקרבן בזמן ההקרבה) כ"א שהמאחר הוא מגונה, חסרון בהגברא: לאחר בשעה שיכול להקדים, ה"ה הנהגת הגברא "מגונה". אבל גם אם מביאו באיחור, לאחר יום הראשון, ה"ז קרבן "בזמנו". עכ"ל.
והנה מובן שעל יסוד מ"ש בלקו"ש י"ל כן גם גבי שאר ענינים. ז.א. שבנדון שהתורה או החכמים נתנו משך זמן לעשיית איזה דבר, אפשר להיות בא' מב' אופנים: א) באמת צריכים לעשות הדבר תיכף בתחלת הזמן, אלא שאם לא עשה כן אז, אפשר לו להשלים הדבר אח"כ. ב) לכתחלה יכול הוא לקיים חיובו בכל משך הזמן, ואין שום מעלה בעשיית הדבר בתחלת הזמן דוקא. ודבר זה אפ"ל גם בנדון שמחויבים לכתחלה לעשות הדבר בתחלת הזמן, כי זה אפשר להיות דין בהגברא, אבל מצד הזמן אין כל חיוב לעשותו בתחלת הזמן.
והנה עד"ז יש לחקור בנוגע למשך הזמן שבו יכולים להתפלל, באיזה אופן הוא. כי י"ל שמעיקרא חייב להתפלל בתחלת הזמן, ורק שאם לא התפלל אז, יש לו אפשרות להתפלל אח"כ, או י"ל שאינו חייב להתפלל בתחלת הזמן, כ"א יכול להתפלל במשך כל הזמן. ואף שאסרו חז"ל לעשות דברים מסוימים לפני התפלה, אפ"ל שזהו דין בהגברא, אבל מצד זמן התפלה, אין שום מעלה להתפלל בתחלת הזמן.
והנה הדין שאם טעה או נאנס ולא התפלל, מתפלל בתפלה שלאחרי' ב' תפילות, ה"ז דין בהזמן דתפלה, ולא בהגברא, כדמוכח ממה שמק' בגמ' (ברכות כו, א) על מ"ש בהמשנה "תפלת השחר עד חצות" - "עד חצות ותו לא, והאמר וכו' טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכו'", הרי שקושיית הגמ' היא שזה עדיין נק' זמן של אותה התפלה. ואף שמתרץ בגמ' "עד חצות לא יהבי לי'", מ"מ עדיין נשאר שזהו הזמן שיכול להתפלל תפלה זו עכ"פ כתפלה שלא בזמנה, משא"כ אח"כ אי"ז בגדר תפלה כלל, כי אי"ז הזמן שבו יכולים להשלים חסרון התפלה.
ולכן מסתבר לומר שדין זה שאם הי' מזיד ופושע אין לו להתפלל תפלה שני', הוא רק אם נק' מזיד ופושע מצד הזמן דתפלה. משא"כ אם הוא מזיד ופושע רק מצד הגברא, אי"ז גורע מאפשריותו להתפלל תפלה שני'.
ועפ"ז י"ל שב' השיטות בהנמוק"י (והב"י ס"ל כשיטה הא', והנמוק"י עצמו מסיק כאופן הב'), תלוי בהחקירה הנ"ל, באיזה אופן הוה משך הזמן לתפלה: הנמוק"י עצמו ס"ל שכוונת חז"ל במה שאסרו לעשות דברים מסוימים בהזמן דתפלה הוא שזהו דין בהזמן, שמחויבים להתפלל בתחלת הזמן, ורק אם בדיעבד אם לא התפלל אז, יכול הוא להשלימו במשך הזמן. ולכן ס"ל שאם סבור שעדיין ישאר לו זמן מחר שיגמור עסקיו, ועבר השעה, ה"ז נק' פושע, כי (לא רק מצד הגברא לא הי' לו לדחות התפלה, כ"א) גם מצד הזמן דתפלה, לא הי' לו לדחות התפלה, ולכן נק' פושע גם מצד הזמן, ובאופן כזה אין לו להתפלל תפלה שני'.
אבל הב"י ס"ל, שזהו רק דין בהגברא, אבל מצד הזמן אין שום חיוב להתפלל בתחלת הזמן, ולכן אף שפשע במה שדחה התפלה, אבל אי"ז פשיעה מצד הזמן, כ"א מצד הגברא, ובאופן כזה לא אסרו לו להתפלל תפלה שני', ולכן פסק בשו"ע שבנדון זה יש לו תשלומין.
וזהו כוונת אדמוה"ז במ"ש "יש לו תשלומין, אפי' אם העסק הוא מהעסקים האסורים משהגיע זמן התפלה, והוא התחיל בעסק זה באיסור, כיון שלא ביטל התפלה בשאט בנפש, אלא הי' סבור להתפלל אחר שיגמור העסק, ושכח אח"כ", שהיות ומצד הזמן דתפלה יכול להתפלל אח"כ, אי"ז נק' ביטול תפלה בשאט, לאסרו מלהתפלל פעם שני', אף שמצד הגברא הרי "התחיל בעסק זה באיסור", כי כל גדר דין זה תלוי בהזמן, כנ"ל.
ולפי"ז אי"ז אותו הענין שכתב בתחילת הסעיף, כי שם איירי במי שהי' טרוד בצורך ממונו, והטעם שיש לו תשלומין הוא כי לא ביטל התפלה "בשאט נפש בלי שום טרדא", כי הי' טרוד, אלא באופן שהי' אסור לעבור זמן תפלה בשביל זה, וע"ז אומר דסו"ס הי' טרוד, אע"פ שעשה שלא כדין. היינו שאף שלפועל הי' פושע במאי שלא התפלל בסוף הזמן, כי לא הי' אנוס כלל, מ"מ היות שלא הי' "בשאט נפש בלי שום טרדא", יש לו תשלומין.
משא"כ בסוף הסעיף, הסיבה למה יש לו תשלומין, כי מה שהי' פושע במשך הזמן, אי"ז פשיעה השייך להזמן דתפלה, כ"א בהגברא, [ובסוף הזמן הרי הי' אנוס], ולכן אי"ז נק' פשיעה ומזיד לענין זה. והרי אי"ז אותו הענין שאודותו איירי בתחלת הסעיף.
ומטעם זה כפל אדמוה"ז את דבריו, להגדיר כאן ב' דינים: א) רק באם הפשיעה לא היתה בלי טרדא, אין לו תשלומין, משא"כ כשהי' עם טרדא, יש לו תשלומין, אף שהיתה פשיעה גם בסוף הזמן. ב) רק באם הפשיעה היא בסוף הזמן אין לו תשלומין, משא"כ כשהפשיעה היא במשך הזמן, אי"ז נק' פשיעה. כי אי"ז שייך להזמן דתפלה, כ"א להגברא. כנ"ל.
Download PDF